יצחק ברוך השם, הסנדלר, כמו כל  בני השבט של ברוך השם, היה
ידוע כחתול, שהולך בדרכים שלו ולא מסוגל לשבת הסבלנות על
השרפרף שלו ולחכות לנצרך, שימהר לתקן את מגפיו או לצפות לנס,
שיביא לו  עשיר, אשר יזמין אצלו "מגפיים אפרידיים". יום אחד
נפרד מהקרובים שלו , עזב את העיירה וירד לכבול הבירה, לפי
אמונתו, שהמשנה מקום -משנה מזל. לו הייתה  בזמנו טלוויזיה או
לכל הפחות טרנזיסטור קטן, שמצמידים לאוזן, היה יודע שבכבול
התנהלה זמן רב מלחמה בין  השאח הטוב לבין האימאם, שבשם  הדת
שאף לתפוס את השלטון. המלחמה, השבח לאל, נגמרה בניצחונו של
השאח, אך  עיר הבירה נעלמה, כלא הייתה ונחוצות היו שנים רבות
לחדש אותה. הסוחרים, שנשדדו ברחו ובמקומם שרצו ברחובות קבוצות
קבוצות של מרי נפש, ששדדו כל דבר, שאפשר היה לשדוד. האופים
הפסיקו לאפות לחם, כי מיד לאחר שהוציא מתוך התנור את הלחמים
החמים והטעימים, היו פורצים לתוך המאפייה שודדים, רכובים על
פרדות, חוטפים את הלחמים, ממלאים את השקים, מעמיסים על הבהמות
ונעלמים  במהירות  מתוך העיר.
בתנאים כאלה לא היה כל טעם לעבוד והמוני-המונים הסתובבו
ברחובות וזעקו, כרגיל: "לחם! עבודה!"
קבצנים, פושטי יד,  שרבים מאזרחים הגונים לשעבר דחקו את רגליהם
והתחרו בהם, התארגנו וכבשו להם מקום על יד  ארמונו של השאח
ומהבוקר  השמיעו את קולם מתחת לגזוזטרה המלכותית:
"אדוני השליט, המרומם מעם,
אם אין לך עבודה, תן לחם לאדם!"
יצחק, ברוך השם, שלא ידע לשבת בשקט, הצטרף מיד לאגודת הקבצנים
ואף התיידד עם  קבצן  ותיק אחד. מעתה היו משכימים כל יום,
ניצבים קרוב קרוב לארמונו של השאח  ושרים בקולי קולות את
תפילתם, שחדרה נגד רצון הדיירים לכל חדרי הארמון.
השאח עבאס, שהתפרסם בכל רחבי אפגניסטן, כאיש צדק ויושר ובעל
מוסר לא היה אדיש לקריאות אלה ובלילות ארוכים הרהר:
אם אללה מסר לי את הצאן הזה  להיות לו לראש, עלי גם לדאוג לו.
הוא לא הזמין את האימאם והוא אינו חייב לסבול מהנזק הנגרם עקב
מלחמה אתו.
חשב והשליט. יום יום היה מוציא מתוך אחד הארגזים, שבחדר האוצר
כמה מטבעות זהב וציווה על האופה שלו לספק לו כל בוקר כך וכך
לחמים. מיד הטיל על אחד מאנשי החצר לחלק  את הלחמים לנצרכים.
מיד דימה איש החצר בליבו, כאילו הוא מחלק את הלחמים מכספו הוא
וכאשר שמע בקשת קבצן ברחוב, היה יוצא לגזוזטרה ומשליך , מבלי
לראות לאן, כיכר אחת. לאחר שלעתים קרובות ירדו גשמים, היה הלחם
נופל לשלולית. קיללו אותו הקבצנים וקראו בקול גדול לשאח. הם לא
השתתקו, עד שראשו של השאח הטוב לא נראה בתוך החלון והם צעקו
כנגדו:
"יראה נא שליט השליטים, איך חסר מוח שלך, שקרוב לך מבוקר עד
ערב, מחלל את  יצירתו של אללה, מזלזל בטוב לבך ומשליך לחם שכל
משפחתי צריכה להתפרנס בו לתוך הבוץ, במקום לידינו הפרושות!"
נזף השאח הטוב באיש החצר, שהצטדק, שהספר שלו, כאשר שמע את
צעקתם הפרועה, התעצבן והתער שלו  עשה לו חתך בפניו. אמנם החתך
לא נראה, אך מאז קרא כבר המחלק:
"הי, אתה, פרוש את הסמרטוט שלך, כדי שאזרוק עליו לחם, שהשאח
מתוך נדיבותו הרבה מבזבז עליך כל יום!"
אך הקבצנים ידעו להעריך את מעשהו הנדיב של השח וכל  אחד בשפתו
הודה לו.
וכך הודה לו ידידו הקרוב של  יצחק ברוך השם:
"ירומם, ישתבח ויבורך
מאה שנים  כבוד השאח,
הנותן לעני לחם טעים ורך!"
ואילו יצחק ברוך השם המציא לו תודה משלו:
"השבח לשם, אשר במרום,
שהשפיע על השאח לעמו לתרום,
לחם טעים כל יום ויום,
ברוך השם!"
אם שמח השאח בנוסח של ידידו של ברוך השם, הרי צורת תודה של
השני הכאיבה לו מאוד והוא היה מתוודה לפני  יועצו הוותיק:
"מדוע הקבצן הזה, כאילו מתגרה בי, מודה דווקא לשם במרום, על
שקיבל לחם" והרי  את הלחם הוא מקבל ממי והרעיון הזה לחלק לחמים
לעניים בא ממני ושום מלאך לא מסר לי לעשות זאת?"
"אדוני המלך", ניסה להרגיע אותו יועצו הוותיק. אין זאת כי ההוא
לא יודע  להתבטא, כפי שהיה רוצה. לי נדמה, שההוא התכוון דווקא
לכבוד השאח, השוכן במרומי הארמון ואילו ההוא ניצב למטה
ברחוב."
"לא, כי הוא משבח לא את  השאח, אלא את השם, שהשפיע עלי והרי זה
ידוע לכל, שהרעיון בא ממני, ואם כך מדוע הוא לא אומר ישר, כמו
חברו: "ברוך השאח ?"      
וכדי להביע את אי שביעת רצונו מצורת 'תודה, כזאת, החליט להמחיש
לכפוי תודה, מה יכולתו של השליט. הוא קרא לאופה שלו, מסר לו
כמה אבנים טובות וציווה עליו להכניס לתוך העיסה בשביל הלחם,
שימסור לו בידיו. עשה כך האופה והשאח מסר את הלחם הזה למחלק
הלחם תוך הוראה מפורשת:
"הרי אתה מכיר את שני הקבצנים, שאחד מהם משבח אותי ואילו השני
את  השם. שים לב וחלילה שתטעה. לחם זה, שאני מוסר לידי לא
תמסור לאף אחר, אלא לזה שמשבח אותי. ואויה לך, אם בטעות תמסור
את הלחם ה ז ה לקבצן, שמשבח את השם."
נזהר 'המחלק' לפעול בדיוק, כפי שציווה אותו השאח והשליך את
הלחם עם האבנים הטובות בתוכו אל אדרתו של הקבצן, שהשאח הכל
יכול רוצה ביוקרתו ואילו לחברו
המחוצף השליך לחם רגיל.
נטל ידידו של יצחק ברוך השם את לחמו ליד ומיד הרגיש, שמשקלון
הוא לא כתמול שלשום ואף לא אפוי בסדר. מיד פנה בקול מתוק
לידידו:
"יצחק ידידי. הרי ידוע לך שיש לי אישה וכרסה בין שיניה, מלבד
התינוק הקודם. הנה המחלק הרשע הזה, מבלי להתחשב בדברי תודה,
שאני משגר לכבוד השאח, השליך לי תוך זלזול בי, לחם כבד, לא
אפוי טוב. במילה אחת לא אוכל לשוב הביתה ולהביא לאשתי לחם כזה
. אני בטוח, שאתה בהיותך רווק, שאין לך כל עול, תהיה מסוגל
לשאת לחם כזה יום אחד. האם תסכים להתחלף אתי בלחמים, פעם אחת,
בסך הכל?"
הסכים יצחק ברוך השם לעשות טובה לידידו הטוב, שמהיום הראשון,
שהגיע לכבול, אימץ אותו ונטל את לחמו. כאשר פרס לפנות ערב
בביתו את הלחם המוזר,  התפזרו מיד על השולחן שלוש אבנים טובות,
שבמחירן אפשר היה לרכוש דירה משלו ואף לפתוח  "בית מלאכה
למגפיים אפרידיים"
הוא הסתיר היטב את האבנים  בשקית, קשר אותה על צווארו, קרוב
לליבו, תוך החלטה, כבר מחר לגשת לצורף  ולדרוש מחיר, שבו יוכל
להתחיל בחיים חדשים ולא להתבזות בפשיטת יד, כמו רבים. מעתה
יחיה, יום יום  שמח בחלקו , כששפתיו
  יביעו כל רגע תודה :"ברוך השם!"
למחרת חיכה כבר  מהבוקר השאח לבואו של קבצן אחד, המודה תמיד
ל"ברוך השם", במקום לשאח. מוסתר מאחורי וילון ראה את הקבצן
המתקרב. מה נדהם, כשבמקום 'ההוא', בא כרגיל ידידו, וכרגיל פתח
בתחינה שלו.
אחרי חקירת האופה, שפעל, כפי שהשאח ציווה אותו, שאל את
'המחלק' ולאחר ששניהם הוכיחו, שפעלו לפי רצונו המפורש של
השליט, לא התאפק וקרא לידידו של יצחק ברוך השם:
"תאמר נא לי אישי הטוב, מה עשית עם הלחם  שנמסר לך אתמול? האם
פרסת אותו, אכלת?"
"לא  כבוד המלך. לא פרסתי אותו ולא אכלתי אותו. הוא היה כבד
מאוד וגם לא אפוי, כרגיל. אשתי, שכרסה בין שיניה ועצבנית מאוד,
הייתה כועסת מאוד עלי, לו הבאתי לה לחם כזה, לכן ביקשתי מידידי
הטוב, שיתחלף אתי והוא אמנם הסכים להתחלף. היום  הוא לא בא
ואני חושש, שאולי בגלל אכילת הלחם, הרגיש לא טוב ואני מצטער."
"נקווה, שבמהרה ירגיש יותר טוב" סך השאח, כשכוונתו כפולה, "אתה
חופשי ללכת ולהבא  אדאג, שלאשתך יהיה לחם טוב".
כאשר יצא ידידו של ברוך השם, הרהר  השאח:
"אמנם אני  השליט הכל יכול של  ארץ אפגניסטן ועשרות נפות
סביבה, שליט מאות שבטים החיים בהרים ובבקעה, אך  עלי להודות ,
שלא הצלחתי להעשיר את מי שרציתי וקביעת גורלו של האדם, מי יהיה
עשיר ומי עני, נמצאת רחוק וגבוה ממני, אי שם במרומים בידי
אלוהים הכל יכול, הקובע את גורלו של האדם.