הדבר הכי מפתיע בכל הסיפור הזה, היא הצורה שבה הוא השתבש,
אחותי הנציחה את הכל בכתב כך שאין לי מושג מה היה יכול לקרות.
טוב, אני סתם משלה את עצמי, יש לי מושג ועוד איך הריי זאת בכל
זאת אחותי שהנציחה את העניין והיא פשוט מוכרחה להתחרות איתי
בכל דבר: בבגדים שלי (לקח לי זמן ארוך מאוד עד שאימצתי לי את
הסגנון הגותי, והיא פשוט חיקתה אותי!) בהתנהגות שלי, היא אפילו
צבעה את השער שלה כדיי להראות כמוני!
אנחנו משפחה מרובת ילדות, כלומר, אין לנו הורים של ממש, אפשר
לומר שלכל אחות היה מישהו שאימץ אותה ודאג לחינוך שלה, אני
האחת לפניי הצעירה ביותר ולחינוכי דאגה לונה, היא הייתה יפה
מאוד, טיפה אובססיבית לגביי זמן אני מודה, אבל היה לה המון סקס
אפיל ונורא רציתי ללמוד את זה ממנה.
בכל אופן, את אחותי הצעירה (והאחרונה) אימצה השמש, חמימה ככל
שתהיה, טובה ככל שתהיה, פשוט לא סבלתי אותה! היא שנאה עצלנים
ואני וחריצות פשוט לא מסתדרות, חוץ מזה אני לא סובלת כשמישהו
נראה כל הזמן אותו הדבר, והיא פשוט לא השתנתה!
טוב, מערכת השעות שלי בכל אופן הייתה משהו כזה:
שעה ראשונה: דמיון מודרך, שעה שניה: הגשמת אשליות שעה שלישית:
יצירת אשליות (לונה תמיד שמרה את הדברים הנחמדים יותר לסוף)
שעה רביעית חמישית ושישית: טיפוח המראה והתחברות אל עצמך.
לכולנו היו שש שעות לימודים כל יום, בסוף ששת השעות הללו היינו
יכולות להסתובב כמה שבא לנו בחוץ ולהיפגש אחת עם השניה, אומר
לכם את האמת, מרוב המפגשים האלה דיי התחמקתי, אהבתי להתבונן
בסביבה וליצור אשליות ולראות איך בעליי חיים נופלים בהם, זה
היה משעשע מאוד אף על פי שפלורה - אחותי הבכירה - נהגה לנזוף
בי על כך, אבל פלורה הייתה משעממת יותר מהקשת שאימצה אותה (אף
על פי שאני מוכרחה להודות שהיא הייתה יפה מאוד) בכל אופן, יום
אחד היא צצה משום מקום חמש שניות אחריי שלונה שחררה אותי ("ואל
תשכחי! כעס גורם לקמטים!" - היא תמיד הייתה אומרת את זה) ויחד
עם כל השער המדהים שלה וטוגה המקסימה שהביאה לה הקשת (הקשת
תמיד נתנה לה מתנות) היא אמרה לי
"'לנידה" אני שונאת שקוראים לי 'לנידה!, השם המלא שלי זה
אלמלילנידה, איך היא הייתה מרגישה אם הייתי קוראת לה 'לורה?,
טוב בכל אופן, היא אמרה לי "'לנידה, יש לי הרגשה שאת מתחמקת
מאתנו, את מסתירה משהו?"
"כן פלורה יקירה, אני מגדלת חמש זוגות עיניים, רק אל תספרי לאף
אחד" אני לא סובלת כשהיא מתנהגת בעליונות! היא הבכורה אבל בכל
זאת יש גבול!
"מצחיק מאוד" היא הניעה את שערה ושנאתי אותה באותו רגע על השער
שלה "בכל אופן, אני ולוריין" אני חייבת לציין שלוריין היא הבאה
אחריי פלורה והן תמיד מתכננות כל מיני דברים בלי לספר לנו,
המאמץ של לוריין הוא המים שכמו לוריין חושב שהוא משהו מיוחד
(לוריין סיפרה לנו פעם שהשמיים הם ההשתקפות של המים! איזו
חוצפה!) אבל אני שוב סוטה מהנושא "החלטנו שכולנו צריכות להיפגש
לפחות פעם בשבוע ולספר את מה שלמדנו"
"אבל פלורה! מה יהיה על חמשת זוגות העיניים שלי!" אמרתי בזעם
לא מדומה
"'לנידה, כל השאר יודעות ומסכימות לכך"
ואני תמיד האחרונה לדעת?" שאלתי במרירות
"לא, עדיין לא סיפרנו לשילה על כך" שילה היא אחותי הצעירה
ביותר, זאת שתמיד מחקה אותי... "היום יהיה המפגש הראשון שלנו"
"איזה כיף לי" אמרתי ביובש
"אני ולוריין - וכל השאר כמובן - חושבות שזאת הזדמנות נהדרת
לשמוע מה עבר עלינו במשך אותו שבוע" היא התבוננה בי והוסיפה
בזהירות "שילה התגעגעה אלייך" זהו זה! זה עבר לחלוטין את גבול
הטעם הטוב! פלורה יודעת שאני מסוכסכת עם שילה! איך היא מעזה
לדבר איתי עליה!
כנראה שאמרתי את המשפט האחרון בקול רם מכיוון שפלורה הביטה בי
במבט המום.
"נמאס לי כבר ממכן! אתן תמיד מחליטות בשביל כל השאר!" אמרתי
בכעס ועפתי משם בזעם, לאחר שנרגעתי התביישתי בעצמי כמובן, מזמן
שלמדתי איך מתפוגגים ממקום ומופיעים במשנהו לא עפתי, זה ממש
מביך.
וכמובן שהופעתי למפגש.
                           

כשהגעתי לקרחת היער, התגלה בפניי מחזה מזעזע, כל תריסר
אחיותיי, ישבו במעגל, הפנים שלהן היו מתוחות מאוד, ברגע
שהתקרבתי קצת לשם הן התרוממו בבת אחת
לוריין הייתה הראשונה שדיברה "איך את מעיזה לצעוק על פלורה?"
העיניים שלה הראו בוודאות שהיא לא כועסת דווקא על כך הצעקה
שלי, ככה אנחנו, חבורה של אחיות, לכל אחת יש את הכעסים הקטנים
שלה, אבל באותו הרגע הייתי מוכנה שפלורה תצעק עליי ולא לוריין,
לפחות לה יש את הזכות.
"זה ממש לא עניינך אחות היקרה" השבתי לה בהתרסה.
'פירה היא השלישית בגילה אצלנו, היא בדרך כלל מסוכסכת עם
לוריין, דבר שלא מפתיע כיוון שהמאמצת שלה היא האש,, בדרך כלל
מצאתי בה בת ברית, לכן ממש נעלבתי כאשר היא קראה
"כנראה שחמישה זוגות עיניים גוזלים את השליטה העצמית של
'לנידה" ומיד לאחר מכן החלה צוחקת צחוק מתגלגל ולועג ולאחר כמה
שניות כל אחיותיי היקרות נדבקו בו.
כך עמדתי שם, כאשר סומק מציף את לחיי החיוורות (איי לונה שלי!
כמה זמן שלקח לי להפוך ללבנה כמוך!) ושילה נעמדה על ידי , מחקה
בלעג את העמידה הזקופה שלי, דבר שגרם להן להתפוצץ מחדש מרוב
צחוק.
לפתע כמה בני אדם לבושים כציידים החלו לעשות את דרכם אלינו,
אחיותיי עדיין צחקו כאשר הם נעמדו, רועדים ומפוחדים מולנו
אני מודה שלא הייתי צריכה לעשות את מה שעשיתי, אבל פשוט לא
התאפקתי! כעס נורא פעפע בלבי ונתתי להם אשליה נוראה של המצבות
של עצמם.
הם נפלו על ברכיהם ופלורה אמרה לי נוזפת "'לנידה! איך את
יכולה?"
"לכו לעזאזל כולכן!" אמרתי בזעם "בוגדניות שכמותכן! על אחותכן
אתן צוחקות ואילו על בני אדם שוטים ורועדים אתן מרחמות!?"
פלורה התעלמה ממני ופנתה אל בני האדם
"מה קרה?" היא שאלה בקול רך, כפי שהיא פונה בו אל בעליי חיים
פצועים, ההשוואה כמעט גרמה לי לצחוק אבל לא רציתי להוכיח
ל'פירה שהיא צודקת בנוגע לשליטה העצמית שלי
"גבירותיי!" אמר האיש בקול המום וירא "הוד מעלתו מזמין אתכן
למסיבת הולדתה של הנסיכה הקטנה"
התחלתי לצחוק בקול רם, חד, מלא בלעג.
"הוד מעלתו הגדול מזמין אותנו למסיבה דרך חמישה בני אדם
מפוחדים ככלבלבים שוטים!" אמרתי בקול חד וצחקתי שוב, פשוט
איבדתי כל שליטה על דבריי, זה אינו מתרחש בדרך כלל "אז בוודאי
הוא רוצה שנברך את המפלצת הקטנה" אחיותיי לא צחקו עמי, 'פירה
הבליעה חיוך ושלחה בי מבט של אהדה, ידעתי שאחטוף כהוגן מפלורה
'נו טוב' חשבתי לעצמי 'אם כך אז עד הסוף' "האם הוד מעלתו בטוח
שהיפיפייה הקטנה היא מהוד מעלתה?" שאלתי וצחקתי בקול רם יותר,
מלא ארס, מוציאה את כל התסכול שלי על השליחים האומללים, הצחוק
הדהד בקרחת היער ופלורה העניקה לי מבט מיואש שלא הכאיב לי יותר
מדי, היא הייתה מאז ומעולם דיי מיואשת ממני
"אמור להוד מעלתו שנבוא" היא אמרה ברוך "כולנו" השליח פקח
עיניים מבוהלות והביט בי ובפלורה חליפות ולבסוף מלמל
"מחר אביא את ההזמנות"
                           

נחשו מי לא קיבלה הזמנה?
                           

כעסתי נורא, מעולם לא כעסתי ככה, הייתי רגילה שמקפחים אותי אבל
זה היה מוגזם לחלוטין! תמיד היו הקיפוחים מלווים בהסברים
הגיוניים אבל זה מוגזם לחלוטין
'את מבינה גבירתי, פשוט יש לנו רק כתריסר צלחות זהב'
שילכו כולם לעזאזל! אני אלך לשם ויהי מה!
                           

הכניסה הדרמטית שלי הייתה נקודת האור בכל הערב. כפי ששיערתי
אחיותיי הוזמנו כדיי לברך את המפלצת הקטנה הקשבתי מעט לברכות
שנעשו כביכול באופן 'ספונטני' פלורה בירכה אותה ביופי, אחרת
היא הייתה נראית לנצח כמו שזיף מיובש, לוריין בסבלנות, 'פירה
ביוזמה, רגירדיה בסלחנות....
הייתי בטוחה שזה ימשך לנצח, לפי בקשת המלך כל ברכה לוותה בכמה
מילות של שיר
כאשר סיימה גילמניה את הברכה שלה (" שתהיי אהובה בכל
הממלכה...") ידעתי שהגיע תורי...
נכנסתי בתוך אשליה שיצרתי - סופת ברקים - נראתי יפיפייה בשמלה
מהממת שלונה הביאה לי, ובבת אחת העלמתי את האשליה כשאני עומדת
במרכז האולם.
חמש עשרה שנה הן מספיק זמן להניח למפצת קטנה וטיפשה לחיות, כך
החלטתי לפניי זה.
התקרבתי לעריסה המפוארת וליטפתי את פניה של הקופה הקטנה בקצות
האצבעות שלי, ודיברתי בלחש שהדהד בכל האולם.
"הברכה שלי היא: בגיל חמש עשרה תעלה הנסיכה/ אל צריח הרב
עוצמה/ שם תמצא את מותה/ על ידי לא פחות ולא יותר/ מאשר נול
אריגה!"
חייכתי לעבר פלורה המזועזעת בקרירות, היה ברור לי ש'פירה
מקנאת בי על כך שהיא לא חשבה על זה בעצמה.
מבט אחד בשילה גרם לי להבין שהייתי צריכה לברך את הנסיכה אחריי
שכולן סיימו ולא בתורי.
שילה הביטה בי בסיפוק, היא עמדה להופיע בין בני אדם בהופעת
הבכורה שלה, וכעת היא תופיע בתור האחות הטובה.
"אומנם אני לא יכולה לבטל את הקללה של אחותי" היא אמרה בקול דק
והצביעה לעברי, זה היה שקר, אם היו מבקשים ממני יפה הייתי
מבטלת את הקללה "אבל אני יכולה לרכך אותה, הנסיכה לא תמות, אלא
רק תירדם למאה שנה ותישן שינה מתוקה" אני שונאת את השמאלציות
הזאת, אני ממש מתביישת בשבילה "עד שנסיך יפה תואר יישק על
שפתיה והיא תתעורר"
המלכה המטומטמת החלה לבכות, לא מספק אותה שהמתוקה שלה תישן,
היא רוצה לראות אותה מתחתנת וכו'...
התאפקתי שלא להרביץ לשילה כאשר היא הבטיחה למלכה שהיא תדאג לכך
שכל הממלכה תירדם יחד עם הנסיכה.
נעלמתי באשליית סופה בזעם.
                               

"אבל הבטחתי!"
"לא איכפת לי! את רמאית ובוגדת קטנה! זה מה שאת!"
"פלורה!!!" שילה צרחה ופלורה העיפה אלינו מבט
"זו היא לגמרי אחריותך שילה, בפעם הבאה תדאגי לא להבטיח מה שאת
לא יכולה לקיים"
"היא רק צריכה להוסיף משהו לקללה שלה וזה הכל!" אמרה שילה בכעס
"את מקנאה בי בגלל שאותי אוהבים יותר!"
נשכתי את שפתיי בכאב.
והסכמתי, הייתה לי בררה אחרת?
                               

אני מוכרחה לסיים עכשיו, אבל אני לא רוצה להיות כמו שילה
המפגרת שכתבה "המשך יבוא" זה דבר מטומטם, אז אניח פשוט אומר
שהחלק השני עוד יגיע (מתישהו)