הכינור.

השליטה בכינור -  אומרת ליאונורה, - היא אחד מסוגי השליטה
הנעלים והמתוחכמים ביותר, מכיוון שעל מנת ליצור בעזרתו עליך
להתחבר אליו - לכלי עדין רגיש ומדויק, רחוק כל כך מטבע האדם.
היא מרימה את שיערה השחור מעל לצווארון הפרווה. המוכר פותח
ומניח לפניה נרתיק קטיפה ובו כינור מעץ כהה. לאחר שהביט בלקוחה
וזו לא עשתה דבר,  הוציא בעצמו את הכינור ושם בזהירות בידיה.
ליאונורה חייכה, סובבה את הכינור מול אור השמש החורפית הבוקע
מהחלון והכניסה לנרתיק.

-זה מתאים,  תודה.

-אינך רוצה לבדוק אם הוא מכוון?

-לא, באמת, זה טוב בשבילי, אני בטוחה. - שמץ של חיוך נבוך
הופיע על שפתיה השלוות.

-לא הייתי רוצה שתנגני בו הערב ותגלי שמשהו לא כשורה. - התעקש
המוכר.

ג'יין, חברתה של ליאונורה, שחיכתה לה ישובה בספה ודפדפה
בקטלוג, הרימה מבט מודאג  אל השניים, כצופה את ההתרחשות הבאה.

-אני לא מנגנת. - אומרת ליאונורה. המוכר נרתע מעט ומניח ידו על
נרתיק הכינור. ג'יין קמה ממקומה ומתקרבת אל הדלפק, כשעיני
הלקוחות האחרים בחנות מלווים את הליכתה הנחושה.

-מותר לי לשאול למה את צריכה אותו?

-היא אספנית.- אומרת ג'יין, ומניחה גם היא על הנרתיק את ידה
היפה.

מאוחר יותר, כשהדלת נסגרה מאחוריהן, הוסיפה:

-לא שיש לו זכות לשאול. אם בן-אדם רוצה לקנות במשכורתו העלובה
כינור שהוא לא יודע לנגן בו - החוקה אמורה לאפשר לו את זה.

-הוא חשב שאני הולכת להעביר בו סמים, מן הסתם. מוכר יהודי זקן
בניו-יורק, רואה... מה הוא אמור לחשוב?

-מי הולך לנגן בו?

-זה לא משנה. העיקר זה שאני אוכל להקשיב לו.

ג'יין מושכת למעלה את צווארון מעילה. פתיתי השלג נופלים על
תלתליה השחורים ועל כובע הפרווה של ליאונורה. השתיים הולכות
בנתיב שפולס בכיכר המושלגת. ליאונורה מחייכת למחשבה שהן נראות
כדמויות בסרט שחור-לבן, עטופות במעילים ומרוחקות.
קבוצת פועלים מתחממת בכניסה לבית. ג'יין עוברת לידם כשעיניה
מביעות חוסר מנוחה. אבל אף פעם לא מתחילים איתן כשהן ביחד. לא
גברים ולא סוחרים ולא תיירים שמבקשים הנחיות. ג'יין יודעת שזה
בגלל המראה של ליאונורה, מראה פניה שאומר לכולם באופן ברור, כי
לא יצליחו לגעת בה ולהטריד אותה בעניינים של מה בכך.

ליאונורה ממלאת מים  בקומקום וג'יין מתיישבת בכורסה ומורידה את
מגפיה.

-זה לא שאת צריכה אותו. -היא אומרת, ומצביעה על הכינור המונח
על אדן החלון.

-לא.

-את לא צריכה מישהו שינגן ואת לא צריכה את הכינור. אז למה את
מבזבזת כסף על זה?

ליאונורה עורכת את השולחן וצוחקת. - אני אוהבת לקנות לעצמי
מתנות, זה הכל.

ג'יין מנערת את תלתליה הקצרים מהטיפות. הבית הזה תמיד נראה
כאילו שגרה פה משפחה, היא חושבת לעצמה, ושמץ של חרדה מתעורר
בלבה. - היא לא צריכה שום דבר. ליאונורה תשים את הכינור על אדן
החלון באור הירח שמתייצב בחלון בשעה קבועה, תשב בכורסה עם הגב
אליו, תעצום את עיניה ותקשיב לנגינת הכינור,  מכיוון שפרטים
קטנים, כגון היעדר הכנר, אינם מהווים מכשול בפני רצונה של
ליאונורה כהן. ולפעמים היא תשמע שמץ של זיוף במנגינה, אבל לא
תעיר מתוך גדלות רוח. ובסוף היא תקום ותסתובב, תראה את הכינור
המונח לו שם ותגיד "מה, הוא כבר הלך?" וחיוך רפאים יעלה על
שפתיה השלוות באור הירח.

-זה לא מפחיד אותך, נכון? - שאלה ליאונורה.

-לא. גם אני מוציאה כסף על משהו שאני לא צריכה בעבודה ובחיי
היום-יום.

-מה?

-בגדים.

השתיים צוחקות, אם כי בפניה של ליאונורה ניכרת תמיהה. ג'יין
עובדת במוזיאון כמעצבת תערוכות, היא בעלת מעמד מכובד בין אנשי
האומנות, ורק בזמנה הפנוי עוסקת בדוגמנות, כשחלק קטן מזה הוא
דוגמנות-עירום. ודווקא לזה היא קוראת תמיד עבודה.

ליאונורה חושבת שג'יין היא אחת הנשים היפות בניו- יורק, ואפילו
הציירים שרודפים אחריה לא מצליחים להבין את היופי שלה.
ליאונורה חושבת שג'יין היא הבן-אדם שהכי דומה לפרח שהיא מכירה.
יש בפנים שלה כל כך הרבה חיים, חום וצבע, שהיא אף פעם לא תתאים
למראה העירוני, למרות לבושה האופנתי, והקרירות בה היא מנסה
לעטוף את עצמה .
ליאונורה החליטה לפני זמן מה, שהשילוב בין עיניה  הכהות
הגדולות, לחייה השזופות ושפתיה הרגישות לבין רצינות הבעתה
ולבושה השמרני כמעט, יוצרים משהו מעט סוריאליסטי בדמות ג'יין.
מעבר לזאת, היה בה משהו תיאטרלי, והיא הייתה מאפרת פניה
כשחקנית בסרטים אילמים - פנים חיוורים, ועליהם עיניים ושפתיים
עזות ומלאות הבעה.

על דלת ביתה של ליאונורה תלוי היה השלט "משפחת כהן". בדירה היו
שני חדרים, מרפסת ומטבח קטן, כמו בכל דירות הבניין, והדבר
הפתיע את השכנים, שידעו בודאות כי מתגוררות בדירה לפחות שש
אחיות בו זמנית. ואולי אף יותר נשים שונות מאוד נראו יוצאות
מהדירה במהלך ארבע השנים האחרונות. ותחילה, זכור לשכנים, עברה
לגור בבניין צעירה אחת, שזה עתה סיימה לימודיה. הם לא זוכרים
מה היה שמה, או איך נראתה. והנה, בוקר אחד, יצאה מהדלת אישה
צעירה בשמלה פרחונית, כומתה רכה וכפפות, שהחזיקה בידיה תיק
מסמכים. מכונית חיכתה לה למטה. השכנות היו בטוחות שזו לא הנערה
שהגיעה לדירה לראשונה.

-בוקר טוב, נורה. - אמר לה הנהג.
-בוקר טוב,  מר היגינס.

וביום שישי אחד, נפערה הדלת ובאור המעורפל  של חדר המדרגות
הופיעה דמות אישה בחצאית קטיפה ארוכה,  את כתפיה מכסה מטפחת
גדולה שזורת חוטי ירח, וגלשה מטה במדרגות, ובמעלה הרחוב בכיוון
בית הכנסת הגדול, כשפנס זה או אחר מאיר מדי פעם את פניה מלאות
החוכמה  וחסרות הגיל.

- הגעתי למסקנה שעלי לעשות חלוקה ברורה בין הצדדים השונים
בחיי, כדי להימנע מאי נעימויות.-סיפרה ליאונורה לג'יין. -
הבעיה הקשה היא השכנים. הם עלולים להתחיל להכיר אותי ב...
דמויותיי השונות - ליאונורה חיה בחשש מתמיד ש"תחביביה" יתגלו,
ואז פיטורים מעבודתה במשרד התיווך ואולי אף בעיתון שפרסם את
יצירותיה יהיו הרע במיעוטו.

- 'שיטת האחיות כהן' כבר לא עובדת?

- כמה אחיות באותו גיל כבר יכולות להיות במשפחה ויותר חשוב -
בדירת שני חדרים?
- הן אפילו לא דומות - צחקה ג'יין, והעיפה מבט לכיוון הארון
הגדול. על השולחן לידו הוצבו תמונות "משפחתיות" :

נורה כהן - אשת מכירות צעירה ונשית להפליא, מורידה כפפות
שחורות ליד שולחנה במשרד ומחייכת לעמיתה בעל המצלמה.

המשוררת  ליאונורה - במסיבה בוהמית במועדון, גבוהה, בעלת מבט
חריף וחיוך מונה-ליזה. לבושה כתמיד שחור. במסיבה הזאת אמר
משורר צעיר ושיכור, ממנו נפרדה ליאונורה זמן קצר לפני-כן
"ליאונורה לובשת שחור כי היא אלמנת כל המשוררים וכל גיבורי
הרומנטיקה של העבר".

לאה כהן, יהודיה דתייה, פניה מלאות חוכמה, טוהר ורוחניות,
לבושה תמיד בטעם טוב ואיכותי - בגדיה עלו לליאונורה הכי הרבה.
שיערה השחור מכוסה שביס כחול הרקום חוטי כסף - לאה לא הייתה
נשואה, למעשה, אך לבושה כאישה נשואה היה הדרך היחידה להגן עליה
מפני הנשים בבית הכנסת הגדול שניסו ללא הרף לשדך אותה לנכדיהן
ובניהן. את התמונה צילמה ג'יין עצמה.

רייצ'ל - האחות הצעירה - למרות שכאמור היו האחיות בנות אותו
גיל בערך - הייתה נערה רגילה למדי - שיצאה לבלות, לעתים שתתה,
אהבה לרקוד והתלבשה בחנויות זולות, אם כי נראתה חמודה בכל
לבוש. בתמונה היא לובשת חצאית מיני ושיערה השחור אסוף בקוקו
גבוה. היא יושבת בגלידרייה עם חברתה ג'יין, שתקעה בתלתליה סיכת
פרפר, ונראת קטנה כל-כך ללא העקב הגבוה.

היו, כמובן, אחיות כהן נוספות, שהיו מונצחות רק בזכרונה של
ג'יין. חלקן היו זניחות מכדי להטביע חותמן במציאות החיים, חלקן
נפלאות מדי בשבילה.

למרות משרתה במשרד התיווך והצ'קים שהגיעו מהמו"לים , היה ברור
לליאונורה שלעולם לא תוכל לשכור ולו חדר נפרד לכל אחת מהאחיות,
רצוי ברובעים שונים של העיר.

עמיתיה במשרד ידעו שהיא יהודיה, אך היכרותם עם ליאונורה בתור
לאה הייתה מסבכת את יחסיהם הקלילים והידידותיים. ובאשר
למשוררת, מסתוריותה הייתה נפגעת לו נודע פרט כלשהו על זהותה,
מקום עבודתה ומגוריה. המשוררת ליאונורה הייתה מופיעה באירועים
כאות הגורל, הזמנות לאירועים כאלה היו נשלחות לכתובת של אחת
הדירות הריקות שבבעלות משרד התיווך, והצ'קים לחשבון בנק, שהיה
מעביר אותם לליאונורה.

בערב בו התחילה התרחשות זו, ג'יין ציפתה במטבח לאחת האחיות,
והביטה מן החלון הקטן החוצה, שם נעו ללא הרף אורות פנסים
וצללים קטנים וגדולים בתוך הערב ההולך והופך סמיך יותר ויותר.

-אני רק רוצה להיות איתך עכשיו. - היא אמרה בקול שקט מאוד,
כמעט לעצמה. -עם זאת שהיא חברה שלי.
-כמו שאת מבינה,- ענה קול רחוק מהחדר - זה לא אומר שום דבר.
אני חברה שלך בכל מקרה.

-וללאה לא איכפת מאורח החיים שלי? שלא לדבר על העירום?

-היא מאוד ליברלית, ויש לה חוש הומור. חוץ מזה, גם היא עושה
דברים משונים. אבל מחר יום שישי, והיא לא תצא היום. היא צריכה
לקום מוקדם מחר, את יודעת, לבשל ארוחת שבת, לנקות והכל...

ג'יין מחייכת לעצמה כשהיא נזכרת בארוחות השבת עם לאה. ממנה,
ככל הנראה, נבעה תחושת הביתיות בדירה הקטנה והצפופה.  מדמותה
האימהית והחמה.

נורה יצאה בסופו של דבר מהחדר, קושרת תוך כדי הליכה את צעיף
הצמר הלבן סביב צווארה, פניה היפים סמוקים מעט מהחום בחדר.

- בואי נלך, יקירתי. לא היו לי טלפונים, נכון?

ג'יין קמה ולקחה את התיק שלה.

-לא. אני שמחה שמצאת זמן ל"ערב בנות" היום. איך היה במשרד?

-ראיתי את התערוכה החדשה אצלכם. את עובדת עליה?
-לא, אבל אני מכירה את הצייר. לא גאון, אבל בחור נעים מאוד.




2. ניקולאס.

הן עברו ליד בנין התאטרון הישן, בו קיים מר סימפסון סדנה למחול
מודרני, שג'יין  אהבה לצפות בחזרותיה. פעם אחת כמעט והצטרפה אל
הלהקה, אך צירוף מקרים אומלל מנע ממנה להבחן.

אותו ערב היא דגמנה בביתו של צייר אחד. לא מהמוצלחים שבין
צייריה, לכן הלכה ממנו כבר בשמונה בערב. ובשל המרחק הקצר
לדירתה, הרצון לסיים את הפגישה, ואולי זכרונות מעשי הנסים של
ליאונורה, לבשה את מעיל הפרווה על גופה העירום ומיהרה לצאת.

ליד דלתות התיאטרון נעצרה להקשיב לקולו האבהי והנוקשה של
סימפסון מתדרך את רקדניו

-קדימה מיה, להתכופף נמוך יותר! בחורים, בוב, נאט, פול, ניתור
קל יותר! אתם לא סוסים, אתם רקדנים!

ואז הוא צעק אל תוך האולם:

-נו, זהו, אין יותר נבחנים?

ג'יין נכנסה וסימפסון הסתכל עליה מיד ואמר.

-קדימה, גברת, אני רואה שיש לך צורה קטנה ויפה, רק תורידי את
המעיל והקביים שאת הלכת עליהם, ותעשי לי פה איזה קפיצה.

-רק באתי לראות את החברה שלי מופיעה - אמרה במהירות, וצעדה
אחורה אל תוך החושך.

הפעם היה התאטרון ריק והן המשיכו הלאה. הן חצו כמה רחובות תוך
כדי התבוננות בחלונות ראווה, פני האנשים והאורות הצבעוניים
במורד הכביש.
עתה עמדו בפינת אחד הרחובות, מול המאפיה האיטלקית "פיזה",
שפיזרה סביבה אור חמים וניחוחות משגעים.

ג'יין ונורה עסקו עתה בתחביבן המשותף - התבוננות באנשים. הן
עקבו אחרי בחור צעיר שישב בתוך המאפיה, לבוש מעיל חורף עבה
וגדול וחרט משהו על שולחן המאפיה.

-שם החברה שלו? - הציעה נורה. - אני אוהבת לקרוא דברים שאנשים
כותבים לעצמם. בניגוד ליצירות של כמה משוררים שאני מכירה.

-ספרי את זה לטיטו, בעל המאפיה.

-טיטו זקן, ואת תמיד אומרת שהצעירים תמיד חשובים יותר. אז למה
לא הבחור הזה?

היא ניסתה לעקוב אחרי תנועת ידו כדי לנחש מה הוא כותב, אך
לשווא. בסוף סגר את האולר והסתובב כדי לשים אותו בכיס המעיל
הענק.

-איטלקי? - שאלה נורה.

-כנראה. -ג'יין משכה בכתפיה. -יש לו את סמל המאפיה על החולצה,
ולא נהוג...

ג'יין שתקה פתאום, ובעיניה הגדולות הבחינה נורה בניצוץ של
בהלה.

-מה קרה? - שאלה היא, וג'יין, בתנועה קטנה של סנטרה הפנתה את
תשומת לבה למשהו בצדה השני של דלת המאפיה.

-תראי, על הצוואר שלו.  

נורה מביטה ועיניה החומות מביעות רק הפתעה, כשהיא רואה על
צוואר הנער, מעל לצווארון חולצתו צלקת גדולה, שהגלידה כבר כמעט
לגמרי, אך לא הותירה הרבה ספקות.

-נו, טוב. - אמרה נורה. - זה די לפי התסריט. בחור איטלקי צעיר,
שעובד בתור שליח במאפיה, בטח חבר בכנופיית רחוב. יעברו כמה
שנים, והוא ילך ללמוד עריכת דין או משהו.

-אלוהים. - אמרה ג'יין בשקט, ובנימה של הסתייגות מתסריט זה,
כולל סופו.


הבחור היה די רזה מתחת למעיל, ושיערו השחור היה רטוב מהשלג
שנמס בחום המאפיה. הוא הושיט את ידו ומחה מפניו טיפות שגלשו אל
מצחו ולחייו. טיטו הזקן יצא אליו, כשהוא סוחב בקושי קופסת
קרטון. אותה העמיד לפני הצעיר על הדלפק והושיט לו דף לחתום
עליו.

בואי נכנס. - אמרה נורה. הצעיר יצא מהמאפיה במהירות עם הקופסא
וכשחלף על פניהן הרגישה נורה שמשהו השתנה בחלל סביבן. ריח
המאפיה ונשימתה החמה מבעד לדלת, הסומק בלחיי הצעיר ומבטו הזהיר
מתחת לבלורית השחורה, השוו לרגע משהו שגרם לה לחשוב על סיפורי
שלום עליכם וסרטי  "הסנדק ".

ג'יין העבירה את אצבעותיה על החתך בשולחן. "ונדאליסט קטן".
והוסיפה "יש לו, אבל, עיניים שאפשר למות מהן". זו הייתה המחמאה
הכי גדולה שג'יין יכלה לתת לגבר, ומי שזכה לה לא חייב היה
להיות אפילו בעל כשרון. למיטב הבנתה של ליאונורה, הייתה זו
הגדרה רחבה שנגעה לא רק לשאלת המראה החיצוני, אלא היה טמון בה
רעיון פילוסופי עמוק בדבר תכלית הקיום האנושי, אך ג'יין לא
טרחה מעולם להסביר את עצמה. אם היו למישהו  "עיניים שאפשר למות
מהן" - הוא זכה לתשומת לב. אם לא - ההיכרות עמו הייתה קצרה.

על השולחן חרוטה הייתה האות "N ".

-שם החברה המאושרת. - חזרה נורה על השערתה.

ג'יין משכה בכתפיה והתכופפה מעל הדלפק. הקבלה עליה חתם השליח
הייתה מונחת שם, וג'יין ניסתה לפענח את החתימה מרחוק.

-האות הראשונה של שמו היא "N ". ושל שם המשפחה "L ", אני לא
רואה את האותיות הקטנות. והיכרותי עם השמות האיטלקיים אינה
רחבה מספיק.

-ניקולאס. - קבעה נורה בודאיות.

-שיהיה. נראה לי שכבר אימצת אותו, אז תבחרי לו שם.

-תרצו משהו, סניוריטות? - שאל טיטו.

נורה שתקה לרגע, טועמת את הלילה בזהירות, כדי להבין מהו המאורע
המתוכנן להתרחש בו, וכיצד  עליה לחולל אותו. התשובה באה מתוך
הדממה, כפי שקרה לליאונורה כל פעם בפעם.

-באנו לאסוף את ההזמנה שלנו. - היא קמה, בחיוך שופע נעימות,
והחלה לאסוף את שיערה מאחורי ראשה, תוך שהיא בוחנת את הקבלות
שעל הדלפק. - רחוב... לינקולן 17.

-הרגע שלחתי לשם שליח!  - טיטו נראה מיואש,  וג'יין ריחמה
עליו.

-זאת אשמתנו. הזמנו משלוח ושכחנו שנהייה כאן בסביבה הערב. אולי
נתפוס אותו בדרך,  שלא יעשה את כל המרחק עד לשם. -  פתאום
ג'יין הבינה, לידי מי היא משחקת, והרימה אל חברתה מבט מאשים.

נורה כבר הייתה בשיא מעופה:

-יש לו מכונית או אופנוע? באיזו דרך ייסע, לדעתך?

-הו, לא, הוא נוסע ברכבת התחתית שתי תחנות. היא יוצאת  עוד 10
דקות. מי מכן גב' פטוצ'יני?

ליאונורה בחנה לרגע את יכולתה להיות גב' פטוצ'יני.

-היא, - אמרה היא לבסוף , בהצביעה על ג'יין. כלומר, היא נשואה
למר פטוצ'יני, שאמו עשתה את ההזמנה.

הן יצאו את המאפיה, ונורה תפסה את ג'יין בשרוולה.

-עלינו להזדרז. אנחנו עלולות לפספס את הרכבת.

-סליחה? לא מספיק שקיבלתי הרגע חמה איטלקייה, עליי גם להשתתף
במרדף החצות הזה? למה שלא תזמיני לחמניות מחר והוא יגיע אליך
הביתה!

-ובכן, בגלל שמחר הוא יום חדש, אני משערת.

האמת היא שהתנגדותה של ג'יין לא הייתה כנה ביותר. מכיוון שטעות
לא הייתה חלק ממילון המושגים של ליאונורה, הדרך שלה תמיד הייתה
הדרך היחידה. כלומר, לשתיהן היה ברור, שאם נדמה לה שעליהן
לעקוב הלילה אחרי השליח התמים, אם לא יעשו זאת, הדבר יערער את
סדרי העולם עד כדי האפשרות שהשמש לא תזרח  בבוקר למחרת. זה היה
סיכוי שג'יין לא הייתה רוצה לקחת, על כן שתיהן רצו בדרך אל
תחנת הרכבת התחתית כשני שועלים ביער מושלג.

מזלן שיחק להן והן הספיקו לרכבת עליה עלה ניקולאס, ועברו בין
הקרונות כדי למצוא אותו. בשעה זאת הייתה הרכבת מלאה עדיין
באנשים שחוזרים מעבודתם. לבסוף איתרה ג'יין את הקופסא עם הסמל
של "פיזה" , מאחוריה הסתתרו פניו של השליח. באותו רגע קם כדי
לפנות מקום לקשישה, והניח את הקופסא על הרצפה. פניו היו עתה
גלוים, ונורה ציינה, כמביאה הוכחה לדבריה שלא נאמרו:

-עיניים ירוקות.

ג'יין ניסתה לבחון את דמותו, אך הצלקת שעל צווארו הפריעה לה
מאד. היא הסתכלה על אנשים סביבו.    

-האם אנחנו עוקבות אחריו עד לדירה של גב' פטוצ'יני? עד לביתו?
מה את רוצה לדעת עליו?

נורה חייכה לרגע, כשהיא עוברת בראשה על כל התשובות שהיו נשמעות
ממש טוב, אבל לא היו כנות לגמרי, ובסוף אמרה, מאוכזבת מעט
מעצמה: מה הסיפור שלו, כמובן. תסתכלי עליו, לא היית רוצה לדעת
מה הסיפור שלו?

ג'יין הנהנה בראשה. - גם הייתי רוצה לדעת איך הבחור השני נראה
אחרי הקטטה הזאת.

-את בטוחה שמדובר בקטטה? אולי בחורה עשתה לו את זה? אולי ראתה
את ניקי שלנו מתעסק עם סניוריטות פעם אחת יותר מדי?

ג'יין צחקה בקול רם ומצלצל שהפנה אליהן את תשומת לבם של
הנוסעים העייפים ושל ניקולאס עצמו.

-אני ממש מרחמת על מי שיום אחד ירצה לגלות  מה הסיפור שלך. -
לחשה ג'יין באוזנה של נורה והתחילה בהפגנתיות להתעסק עם התיק
שלה עד שהנוסעים הפסיקו לנעוץ בה עיניים. בזוית עינה הבחינה
שהשליח התיישב שוב, והתחיל להירדם.

נורה, מרוצה מכך שהצליחה להפיג את הרצינות של חברתה, ענתה:

-בשביל זה אני גרה בניו-יורק. האנשים פה לא סקרנים. בכל אופן,
זו התחנה של ניק,  ואנחנו נאלץ להגיד לו שלום...

-מה? בשביל זה נסענו עד לכאן?

לרגע התערפלו פניה של נורה, וג'יין לא הייתה בטוחה כבר שזוהי
נורה, ולא אחת מאחיותיה. ואז נורה קרבה את פניה לאוזנה של
ג'יין ואמרה:

-בינינו, את מכירה דרך טובה יותר להעביר חצי שעה מאשר להסתכל
על בחור יפה ישן ברכבת?

צריך לציין, שמכל אחיותיה, שכולן חטאו בכך, הייתה נורה במיוחד
אוהבת פנים יפות. בעיניה היו בני האדם יצורים כלילי יופי, רובם
ככולם, אך חלקם במיוחד. בכל מקום אליו הייתה הולכת היו צדים
את עיניה הבזקים עזים של יופי גשמי - עיניים, חיוכים, גבות,
כתפיים, ידיים. פעמים רבות הייתה עוצרת במקום, ואומרת "אך...",
לעתים בקול, כשהיה הרושם חזק מדי. אמנם עד עתה לא ידעה ג'יין
שהיא מסוגלת להיסחף עד כדי כך בעקבות עיניה הרעבות.  

-הוא באמת ישן, המאהב הלטיני שלנו, וגב' פטוצ'יני לא תקבל את
ההזמנה שלה היום. - ג'יין זזה ממקומה ובעדינות פילסה את דרכה
בין האנשים העומדים אל מקום מושבו של ניקולאס. נורה הביטה בה,
מרוצה.

תוך כדי הליכתה ג'יין הניחה לארנק שבידה להתנגש קלות בכתפו של
השליח הישן, והנה, על אף חששה כי מעילו של ניק יבלום את המכה,
נפערו עיניו הירוקות והוא קפץ ממקומו ונעלם מחוץ לדלתות
הרכבת.

-כל הכבוד. -אמרה ליאונורה. -נצא בתחנה הבאה ונתחיל לחזור
הביתה.

-כן, - אמרה ג'יין, ולפתע תקפה אותה עצבות,  כפי שזה קרה לעתים
קרובות כשהיה עליה לחזור לבדה לדירתה הקטנה. על אף שכבר שנים
גרה שם, ועל אף שרוב שעות היממה הייתה לבדה, רק השהות בדירה
גרמה לה לחוש בדידות נוראית.

חלון דירתה פנה לשדרה הומה, שכל הלילה התרוצצו בה מוניות
צהובות וניידות מהבהבות. ובכל זאת, כשהייתה מתעוררת בלילה
וניגשת לחלון מפחד החושך, נדמה היה לה כי החיים בחוץ אינם אלא
חזיון תעתועים ואילו היא נתונה בתוך תא של ספינה בלב
האוקיינוס.

רהיטים הרבה לא היו בחדרה - מיטה, מדף ספרים, ארון בגדים
ורדיו, שהייתה לפעמים משאירה דלוק עד הבוקר כדי שהצלילים
ירדימו אותה וישברו את הדממה.

מלבד אלה נערמו באחת הפינות תמונות של צייריה האהובים. מרביתן
דיוקניה. והתחתונה שבהן, עטופה בבד לבן וקשורה בסרט, כדי שלא
תתפתה להביט בה פעמים רבות מדי. ג'יין הייתה מודעת היטב לחוסר
יכולתה לשכוח ולהתנתק מן העבר.

תמונה זו הציגה זוג ברכבת התחתית, צייר שצמד מברשות מבצבצות
מתוך חור בילקוטו השמוט לרגליו, ונערה שהוא מחבק אליו, תלתליה
השחורים מפוזרים על חזהו, והיא מעמידה פני ישנה, אך מתחת
לריסיה הארוכים מתחוללת סערה שקטה, בדומה לשקט הטעון בעיניו
האפורות של הצייר.

3. ג'יין.

שירת העולם החדש, כפי שאמרה  המשוררת ליאונורה לא פעם, צמחה
מבעד לאספלט האפור, בצל בניני הענק. לכן היה בה כוח, הייתה בה
נחישות . מובן, כי ליאונורה עצמה הייתה יוצרת כפי שיצרה בכל
מקום אחר בעולם, כיוון שלזמן ולמקום לא הייתה חשיבות גדולה
בעיניה.  אך היא טענה תמיד, כי אין זה דבר פשוט להיות משורר
בניו-יורק של זמננו.

אבל היו אנשים שלא הצליחו לחדור מבעד לגרניט אל לבו של עולם
חדש זה, גם
לא כדי להקריב עצמם למענו על מזבח האומנות.

אלה היו האומנים למענם פעלה ג'יין. האנשים העדינים שהתעוררו
יום אחד וגילו
כי תקופת הרנסנס נגמרה. ויותר משהיו זקוקים לסוכן ולנושא,
זקוקים היו למישהו
שיאמין בהם, ומשהו להאמין בו. המוזות הרשמיות של ניו-יורק היו
הנשים הזוהרות
של אנשי האליטה, או נערות הרחוב הקשוחות של אומני המחאה. ג'יין
מארסו הייתה
פאריז, ונציה ואנדלוסיה של הנשמות התועות בניו-יורק. דולסינאה
בהתנדבות.


לכאורה היה זה נתיב בו בחרה ג'יין לעצמה. אך לפעמים הייתה
ליאונורה רואה
בין חפצי חברתה תמונות ישנות מהתקופה שטרם התגייסותה למען
האומנות, וחשבה
לעצמה, שהילדה עם העיניים העצובות בתמונה לא נראית כמי שששה
להיות מונחת על
מזבח כלשהו.

שמו של האיש לו חבה ניו-יורק את המלאך בנעלי העקב, היה ריימונד
ברקלי.
גבר צעיר, בשנות העשרים המאוחרות, זאב בודד עם ריח של ים
בשיערו הבהיר. הוא
ראה אותה חוזרת מהלימודים עם חברתה, וקרא לה.

-אולי את מוכנה שאני אצייר אותך- אמר - אני לא יכול לשלם הרבה,
אבל לא
מדובר בעבודה קשה, ולא בזמן רב.

-הוא ינסה להשכיב אותך. - אמרה החברה, מכסה על פיה בשרוול
חולצתה. - אל
תסכימי בשום אופן.

אבל ג'יין הביטה בעיניו האפורות, בחזותו המאופקת והמסודרת,
והסכימה.

ריימונד היה מצייר בהמון כחול, נופים, בנינים, דמויות.  הוא
שנא בכל נימי נפשו המתוסכלת את העיר בה נולד וחיי כל ימיו.
עברו אצר זכרונות כואבים לרוב - ניתוק מהוריו, אהבות נכזבות,
בגידות של חברים. לפעמים הייתה מגיעה לסטודיו שלו לבד, ומוצאת
שם תמונות שצבעיהן הקודרים בלבד גרמו לה לבכות. אבל היא האמינה
שהוא  אמן אמיתי, נפש נבחרת, ולכן, כשהודה שאין לו כסף לשלם
לה, דיגמנה עבורו בחינם. הוא התחיל לצייר אותה בעירום די מהר..
להפתעתו,  הנערה הביישנית לא הביעה הסתייגות, נראה היה כאילו
העירום בא לה בטבעיות גמורה, ועונשם של אדם וחוה על החטא
הקדמון פסח עליה.    

מתחילת היכרותם הפכו לידידים טובים, יותר מאשר שותפים לעבודה,
זאת בעיקר משום שריימונד באופיו היה אדם חברותי, נעים ובלתי
רשמי.
מתי בדיוק עברו גם את הגבול הזה, התקשתה ג'יין לקבוע.

מכיוון שהייתה צעירה מאוד, ובעיקר חסרת ניסיון לחלוטין, לקח
לג'יין זמן רב להבחין בשינוי בהתנהגותו, ורק רגישותה הנדירה
אפשרה לה להבין, בסופו של דבר, מה גרם לשינוי זה. תחילה שמה לב
לכך שהוא מביט בה במבט קודר יותר, ובזמן העבודה היה עתה קם
לעשן פעמים רבות יותר. מחשבתה הראשונית הייתה, שאולי אינו אוהב
אותה יותר, והיא נאלצה להודות שחשוב לה שיאהב אותה.

מעתה הקדישה תשומת לב רבה לכל דבר שאמר ועשה, ועדיין לא הצליחה
הבין אותו. אבל פעם אחת היו יחד בפתיחת תערוכה של מישהו
שהכירו, וכשישבו כולם על הספות, שיכורים מעט, ומישהו ניגן
בגיטרה, פתאום מצאה את ידה מונחת בתוך ידו של ריימונד, וידו
השניה מחבקת את כתפיה. התחושה שאחזה בה הייתה מוזרה כל כך,
שהיא התחילה לצחוק, והוא משך אותה אליו ונישק אותה, על שפתיה,
על שיערה, על צווארה.

עכשיו ברור היה לה שגופה שלה הוא הדבר שעמד ביניהם, אך משום
מה, לא נעלם המכשול. ג'יין בילתה לילות רבים במחשבה, כיצד תוכל
לשנות את צבעיו לעליזים יותר, במקום להפוך למרכיב נוסף במציאות
המאמללת אותו. ג'יין ידעה שהיא אוהבת אותו, הייתה בה תחושה
שהקשר לא יימשך לנצח, ופחד, שסיומו יפער בפני שניהם תהומות שלא
הכירו. כשהיה נוגע בה, הייתה קופאת, למרות שניסתה להסתיר זאת.
העבודה יחד הפכה לבלתי נסבלת. הוא הפסיק להתקשר אליה, היא
הפסיקה לבוא.

הייתה בה תחושה מסוימת של הקלה, שכן מטבעה שאפה לפשטות, וכל
דבר שארע או נאמר ביניהם היה מורכב וטעון.  אך יותר מכך,
הרגישה אשמה, אשמה בכך שלא נתנה כל מה שיכלה לגבר שלה, לאומן
שלה, שחסכה בעצמה.

מתוך תא טלפון ציבורי ליד חנות בגדים במנהטן, בערב חם אחד שהיה
ערב יום הולדתו, השאירה לו הודעה במזכירה האלקטרונית: "אם תרצה
אבוא אליך ביום חמישי". כשחזרה הביתה חיכתה גם לה הודעה: "אני
שלך, ג'יין".

הייתה זו החלטתה, אם כן, החלטתה שלא התחרטה עליה, כי באמצעותה
נטלה לידיה את השליטה על המצב המסובך. לא כקורבן, לא כיד
המקרה, אלא כמתנה, מתנת אהבה ומתנת פרידה העניקה לו את עצמה
אותו יום חמישי. וכשהגיעה לדירתו השליכה אל הרצפה המוכתמת צבע
את כפפותיה, ואז הניחה לו להסיר בזהירות את יתרת העטיפה.

וכעבור חצי שנה, במהלכה לא התראו, התחתן ריימונד בפריז, יומיים
לפני פתיחת תערוכתו, המלאה תמונות של ג'יין, וכל חבריו הציירים
היו שם, ורבים מאנשי האומנות ומבקריה, וג'יין הייתה שם בשמלת
הקטיפה האדומה שלה, ובגלל התמונות והשמועות, היו כל העיניים
נעוצות בה. והיא באה ונשקה לכלה על לחיה, ולחתן על שפתיו,
ובעיניה לא היו דמעות, רק מתיחות. לבד באה לחתונה, למרות שהיה
לה עם מי לבוא. רצתה ג'יין לומר לכל מי שהיה שם : "המוזה שלו
הייתי, ועד הסוף אהבתי אותו, גם כשלא היה בזה הגיון."

וכשנפתחה התערוכה חזרה ג'יין לניו-יורק, ולא ציפתה כלל שפתיחתה
תביא לה יותר פרסום משהביאה לריימונד עצמו. שכן היו הרבה
ציירים כמוהו, והיו צעירים ותמימים ממנו, אשר בחוש הרגישו כי
יש כאן משהו שלא האמינו כבר שימצאו. דבר מה טהור אשר לא נמכר
בכסף. וג'יין עצמה האמינה, כי יש בדעתה להביא תועלת כלשהי
לעולם. היא הייתה בוחרת בקפדנות. עד מהרה נחשבה דעתה יותר מדעת
מבקרי האומנות. צייר שג'יין מארסו האמינה בו, כבר היה לו מעמד
מסוים. לא רק מדגמנת עבורם הייתה. הייתה מדריכה, ומנחמת,
מייעצת, ומבדרת. ומה שרצתה בעצם, תכניתה הסודית הגדולה, הייתה
להחזיר את היופי, להחזיר את האמונה לבדי הציור, במקום המרירות.
לעתים הרגישה כי עולה הדבר בידה. לעתים הייתה יושבת לבדה
בדירתה, מביטה בפרח מזר שנשלח אליה, ונוכח יופיו הייתה נשברת
ומתחילה לדבר לריימונד, ממשיכה את השיחה שלא התנהלה ביניהם
מעולם:

"הבט בצבעים האלה, ריימונד, הבט בגזרת עלי הכותרת, בצל הדק
המקיף כל אחד מהם, בקווים הדקיקים, בנקודות הצבע הזעירות, ששום
סיבה אין להן, בחיים הנושמים בתוך המרקם. כלום יודע אתה משהו
על העולם שיש בו לבטל את היופי הזה? כלום ידועה לך אמת גדולה
יותר?"





4. מרלנה.

מלבד ליאונורה הייתה לג'יין חברה נוספת - יפהפייה שחורה בשם
מרלנה. היא הייתה רקדנית ולמדה הוראה. מרלנה הייתה דומה
לליאונורה במשהו, אף על פי שניסיונותיה של ג'יין לגרום לשתיים
להתיידד לא עלו יפה: מרלנה הייתה מעורבת בחיי הקהילה, אך שנאה
פוליטיקאים ואנשי ציבור. עם כמה מחברי ילדותה הייתה עדיין
מדברת אנגלית כושית רצוצה, ועמיתיה הנוכחיים שיבחו את הצרפתית
שלה. היא הייתה כועסת על הצביעות של עצמה, ואמרה שהדיבור מסכסך
בין האדם לרעיו ולעצמו. לכן כשהייתה נפגשת עם ג'יין היו השתיים
הולכות לרקוד, ובקושי מחליפות ביניהן מילים של משמעות. על כן,
במקרים מסוימים, בערבים חורפיים מסוימים, הייתה מרלנה עדיפה
בהחלט על כל אחת מהאחיות כהן.

הן יצאו אותו יום חמישי, למרות שלמרלנה היה מבחן ביום למחרת.
ג'יין הרגישה צורך להתרחק מעט מביתה של ליאונורה, לאחר שבילתה
שם זמן רב לאחרונה. במיוחד עתה כשעם קרבת השבת קיבל הקסם אופי
חגיגי ומעורר יראה.

היה לג'יין ומרלנה מן משחק שטותי, ששיחקו בו גם עכשיו במועדון
"טייגרס". אלו הם עיקרי המשחק: היו הן יושבות ליד הבר ומעמידות
פנים שהן זוג מאוהב, בדרך כלל לתדהמתם והסתייגותם הרבה של
הברמן והלקוחות האחרים. לרוב הייתה נמשכת ההצגה עד אשר נראה
בתוך אפלולית המועדון בחור נאה עד כדי כך שדרש את התייחסותן
המיידית.

כך היה הפעם, בערך בשעה אחת וחצי הניחה מרלנה את זרועה היפה
החלקה כנחש על מותניה של ג'יין ולחשה על אוזנה "אני חושבת
שהנסיך ויליאם נכנס כרגע לזירה".

"הנסיך ויליאם" היה בחור בלונדיני גבוה בסוודר לבן. בעיני
ג'יין לא היה בו שום דבר מיוחד מלבד הסוודר היוקרתי הזה, ומלבד
העובדה שבין בני פומליתו הרב-גונית זיהתה  את ניקולאס ירוק
העיניים, שליח מאפיית "פיזה". אך מרלנה נראתה נחושה לצוד את
הנסיך, על כן הפסיקה את המשחק, והשאירה את ג'יין לבדה מול
הברמן והלקוחות המעודדים. ג'יין הפנתה את גבה אל הבר, והביטה
על מרלנה, המנענעת את גופה כנחש המהפנט את טרפו, מול סוודר
האנגורה של הנסיך הבלונדיני.  

ג'יין הרגישה אשמה מעט, שנתקלה בניקולאס כשליאונורה לא איתה.
היא לא ידעה אם עליה לנסות לנצל את ההזדמנות באופן כלשהו, או
להפך, להתעלם מפגישה זו לחלוטין.

ניקולאס נראה עתה, לטעמה, מעט פחות אבוד, פחות מזכיר דמות
שנתלשה מתוך סיפורה ומקומה הטבעי. בקיצור, העציב אותה פחות
להסתכל עליו. הוא גם ידע לרקוד לא רע. תנועותיו לא היו
מופרזות, ולא קפואות, וג'יין, כזכור, אהבה לראות אנשים רוקדים,
והיה לה מספיק ניסיון בזה. הוא גם גילה התחשבות בבחורה הגבוהה
שמצא עצמו רוקד מולה, כי היה ברור שאינה מספיקה לעקוב אחריו
ואינה נמצאת באותו מקום בתוך הקצב שהוא נמצא בו. מרלנה משכה את
הנסיך אליה בחגורתו ושניהם נעלמו בתוך ההמון המענטז. ג'יין
רצתה ללכת לרקוד, אבל ידעה שכך לא תוכל לעקוב אחרי ניק. לשניה,
בין הבזקי האורות הכחולים, הקרים, ראתה אותו צוחק, וחיוכו בה
בניגוד קשה כל כך עם עיניו הרציניות, שג'יין הפנתה מיד מבטה,
והחליקה מהכיסא הגבוה ושתלה עצמה במקום מרווח יחסית על הרחבה.
היא התחילה לרקוד ועצמה את עיניה. הריקוד היה סוג של מדיטציה
עבורה, דרכה היחידה להפסיק לחוש את משקל העולם. דרכה להיות לבד
באופן חיובי, המפתח שלה לקסם. ליאונורה הייתה הולכת, ג'יין  -
רוקדת. עד מהרה  שכחה מניק, מליאונורה, מהציירים שלה, שכניה,
עמיתיה. האנשים שהשאירו עקבותיהם במסדרונות נפשה היו רבים
כל-כך. וג'יין הייתה עדיין, עדיין כל כך צעירה. שמלתה קטנה
ושחורה הייתה, ודמוית תחרה, אשר עורה של ג'יין זרח דרכה,
וחיוכה כפרפר הנח אך לרגע על עלהו של פרח. השעה הייתה שלוש
כשמרלנה חיבקה אותה ומשכה אותה החוצה.

חיוך מותש אך מרוצה רבץ על פניה של ג'יין. היא נכנסה לדירתה
כשהיא שומטת את בגדיה. לא הביטה בחלון ולא נתנה דעתה לתמונות
בפינה. בלחיצת כפתור הדליקה את הרדיו שלצד המיטה.  ומיד כיבתה
אותו. היא נרדמה על גבה, זרועה תחת ראשה, ושיערה פזור על הכרית
כמו פרח כהה.

באותה שעה, במרחק כמה רחובות, התעוררה רייצ'ל כהן בכורסה מול
חלונה. היא הושיטה לאחור ידה ותפשה את קשת הכינור שהייתה מונחת
על אדן החלון.

-הקונצרט הסתיים. - אמרה בקול ילדותי אך צרוד קמעה. היא קמה
והלכה לכיוון המטבח כשהיא מרקדת קלות ומניעה את הקשת כמין
שרביט בעת מצעד. לאחר מכן הניחה אותה במקום כלשהו (רייצ'ל
הייתה האחות הפחות מסודרת, יש לציין). היא לגמה מתוך קנקן קפה
קר, ואז נפל מבטה על השעון.

-נו טוב... - אמרה בקול, ניגשה אל המקרר והוציאה ממנו בקבוק
יין פתוח, ולגמה גם ממנו. - אז לא נתעורר עכשיו...




5. ליאונורה.

ובכל זאת יש להסביר, או לנסות להסביר את מקורן של האחיות כהן -
את מקורה של ליאונורה.

ליאונורה ראקל כהן נולדה בבוסטון למשפחה יהודית אמידה וחילונית
לחלוטין.  אך כבר מגיל צעיר שיתפו ההורים את ליאונורה בטקסי
הדת, ולקחוה לבית הכנסת, מכיוון שגילתה בכך עניין רב, ובאותה
תקופה לא קל היה להורים להבחין מה מושך אותה ומה יחסה לדבר זה
או אחר, שכן הייתה ילדה מופנמת, מרוחקת ושקטה, שחיה בעולם משלה
ונראה כי הייתה שוקעת לתוכו יותר ויותר.

אך יום אחד התרחש המהפך, מתוך בחירת הגורל או מידי מזל עיוור.
יום אחד, כשהייתה ליאונורה בת 13 בערך, הרגישה את הקרקע זזה
תחת רגליה.

והיא הרגישה את העולם סובב סביב צירו ונע במסלולו סביב השמש,
ואת הזמן בסחרורו האיטי ואת האור בתנועתו דרך חפצים, ובניגוד
לאנשים רבים שחוו את התחושה במהלך חייהם,  ליאונורה נתנה על כך
את דעתה.

את הימים, הלילות, והשנים שבאו אחר כך הקדישה לגילויו של "יסוד
הקסם" כפי שהגדירה אותו, לבידודו, לימודו ואילופו.

הוריה הבחינו שחל בה שינוי קיצוני. עניינה בעולם שסביבה הפך
אובססיבי כמעט, משהו היה מושך אותה החוצה, מתוך הבית, מתוך
השינה, מתוך עצמה. לאט-לאט הצליחה לאחוז בקסם, להאיר בו את
חייה.

העולם שינה את פניו כלפיה, ולא היה יותר תסריט מוכתב, אלא משחק
בו לבעל ההבחנה היו הסיכויים לנצח. היא התחילה לראות פרטים
קטנים, כגון תנועות בלתי רצוניות, התחזקות או החלשות של הרוח,
שינויים בלתי מורגשים במיקומם ומצבם של חפצים.  היא למדה להכיר
את הקשר בין גורמים חיצוניים לתחושותיה ולהפך.

בשעת בוקר קרה הייתה יוצאת בדרכה לאוניברסיטה, ובמחצית הדרך
הייתה מנתקת מבטה מהספר שבידיה, והנה, במקום הרחוב הסואן נרקם
סביבה חוף אקזוטי מבודד בשעת זריחה. קולות המכוניות וזיהומן
התפוגג ורוח חמימה עטפה את כל גופה. הליכתה הפכה זריזה יותר,
והחול הלך והתחמם מתחת לרגליה. כשמאסה בכך ניערה מעליה את החום
והאור, והבעירה שוב את שעת העומס הבוסטונית, ומיקמה עצמה בתחנת
אוטובוס.

קשת התחושות של ליאונורה התרחבה באופן כמעט מאיים. לפעמים היה
נדמה לה כי היא מרגישה את הגשם יורד במקומות אחרים בעולם, ואת
השמש עולה, שעות לפני שאורה החיוור צבע את האופק בין הבניינים
הגבוהים.

ועדיין, ניסיונה עם הקסם לא היה מושלם. מגעיה עם אנשים אחרים
המשיכו להפוך את חייה למורכבים מדי. היא ידעה למשוך ולעניין,
הצטיינה בחוש הומור ומחשבה מרעננת, אך במהלך היכרות ממושכת
יותר, היה מתגלה שלאישיותה צדדים רבים, שצירופם נראה לרוב
מכריה מסובך מדי. היא מצאה עצמה מסתירה מאנשים מסוימים עיסוקים
ותחומי עניין מסוימים שהיו לה.

לחלק לא סיפרה לעולם שהיא כותבת. אחרים לא ידעו על אמונתה
הדתית, שתפסה גם היא חלק מרכזי בחייה. כשעברה לניו-יורק
והתחילה להסתובב בחוגי האומנים לא גילתה כמעט שום פרטים על
זהותה, ומעולם לא סיפרה לאיש על הקסם. לסיכומו של דבר - יחסיה
עם אנשים היו היפוכם של יחסיה עם העולם, כלומר - חסרי כנות,
שטחיים, ועקרים, למעט הקשר עם ג'יין, וקשר משמעותי אחר, ששינה
את חייה, והניח התחלה לחייהן המשותפים של האחיות כהן.


6. נמרוד.

נמרוד אריאל לא היה צייר, משורר או מוזיקאי. הוא ניסה קצת מכל
דבר, אך למעשה אומנותו העיקרית, בה הגיע לאיכויות מסחררות,
הייתה היותו הוא עצמו. בגיל 27 היה כולו יצירת מופת, כשכל היבט
באישיותו עוצב בקפדנות על ידו, ומה שהעניק לו הטבע (ביד רחבה,
אמנם) היה בגדר השראה לאומן.

עת הגיע למצוות, כלומר, ממש ברגע עלייתו לתורה, היה הצעיר לבית
אריאל שקוע במחשבות עצובות, אך צלולות ובהירות   על חייו עד
כה, ועל עתידו של הגבר, שלדעתו כבר הפך להיות.

בעוד הדודות בקהל משבחות את מראהו בחליפת הבז' החדשה שהייתה
מבצע צבאי לא קטן של כל הנשים במשפחה, הרהר נמרוד בדברים
רציניים הרבה יותר: פתאום התחוור לו, כי עליונותו
האינטלקטואלית על בני גילו, קרוב לודאי תביא להיותו אדם בודד
לגמרי. והוא נהנה מחברת בני אדם לא פחות מנוכחותם האילמת של
ספרים.

עם זאת ברור היה שלא נועד להיות בור ועם הארץ גם אם ירצה בכך
מאוד. מילדותו ובמשך כל חייו, היה סופג בצמא של אדמת מדבר,
סיפורים, מספרים, רעיונות ומושגים מורכבים ביותר. תחילה היו
אלה המיתולוגיה היוונית וסיפורי המקרא, מאוחר יותר -
הפילוסופים והמהפכות הגדולות, אח"כ - תורת היחסות, זן,
אקזיסטנציאליזם וכל אותם דברים שרבים מחבריו התמזל מזלם לא
להכיר אף את שמותיהם. ומכיוון שסקרנותו וחריפותו לא הגבילו
עצמם לתחום זה או אחר, לא ברור איזה רעיון שאי פעם עינה מוחו
של בן אנוש נעלם מפני נמרוד.

על כן, בגיל 13 היו לו כל הסיכויים שבעולם להפוך פרופסור
משוגע, תולעת ספרים, נזיר המסתגר בין שורות הספר הגדול של
העולם. על כן הבין בהשראת אווירת הקודש שעליו להקריב כעט קורבן
עצום ולוותר על משהו חשוב, ואכן עשה זאת וויתר. על השינה.

ביום למחרת, הלך ונרשם לחוג הכדורסל ולנבחרת הריצה בבית ספר,
ולשבט הצופים. הישגיו בספורט לא היו יוצאי דופן, אבל המזל שיחק
לו מדי פעם, ובעיקר רכש קשרים רבים בכל הזרמים החברתיים בבית
הספר. הוא היה מספר הבדיחות החריף ביותר, הוא הכיר את כל
המקומות, כל השיטות. הוא למד בגיל צעיר מאוד שלפעמים צריך
להפסיד בכוונה, להעמיד פני מופתע, לשאול שאלה שהתשובה אליה
ידועה לו, כמו שחקן פוקר שמזלו שיחק לו, אך לעת עתה עליו
להעמיד פני מודאג, כדי לזכות בכל הקופה. וזאת כי אנשים מוכנים
להתעלם מחסרונות רבים, אך השלמות מפחידה אותם.

כשהתבגר זכתה גם השכלתו להביא לו תועלת. בנות ידעו לזהות אותו
כיוצא דופן, בוגר ומתורבת יותר מבני גילו. לחלקן אפילו גילה
שהוא מבלה את כל הלילות בקריאה. גילוי כזה עלול היה להדאיג
אותן, אך לא במקרה של מישהו שנראה כמו נמרוד. היופי המיתולוגי
שלו רק התחיל לפרוח אז, אבל הניצוץ לבדו הספיק בכדי לחדור
לחלומות התמימים של הבנות.

חבריו היו רבים, והוא היה קשור אליהם בקשר ידידות אמת, לא מתוך
תועלתנות. אנשים סקרנו אותו, ריגשו אותו, פתחו בפניו עולמות
חדשים. כך, לאחר שסיים את לימודי התקשורת והמשפטים, לקח אותו
אחד מחבריו במטוס לניו-יורק, ופתח בפניו את דלתות מועדון
"הקטיפה", שם הסתובבה העילית של אומני ניו-יורק הצעירים,
ומשוררת צעירה אחת בשם ליאונורה.

היא הייתה צעירה מאוד, ומאוד לא שקטה. כמה חודשים לפני כן
התחילה להתעורר באמצע הלילה ולצאת החוצה, הולכת מהר בין
הבתים. שם הייתה שומעת את שיריה ועוקבת אחריהם כאחר חוט במבוך.
אבל כבר אז בהחלט הייתה ליאונורה.

הוא היה בשיא זוהרו, מוחו בוער, מחשבותיו רצות במהירות האור,
דיבורו מהפנט, סגנונו חסר דופי, גופו מלא חשמל ויופיו עוצר
נשימה. נדמה היה כי רק מעט חסר לו בכדי להתחיל ללכת על מים,
לעבור דרך קירות, ולכבות את השמש במבטו.

היא שמעה עליו המון, הרבה יותר משרצתה, על כן לא הביעה כל
עניין לפגוש אותו ולהפוך לחלק מההיסטריה שעורר ב"קטיפה". היא
ראתה אותו באחד הערבים, נושא איזה נאום בפני קהל מאוהב, ידו
האחת אוחזת רגל דקה של גביע שמפניה, והשניה מתופפת על אדן
החלון באצבעות לבנות. ליאונורה הביטה בו לרגע, והמשיכה כבר
בדרכה, אך כוח עצום עצר אותה לפתע וגרם לה לסגת שני צעדים
אחורה. שם עמדה בפתח הדלת וניסתה להבין את פשר התחושה הפתאומית
שהשתלטה עליה, כאילו עוד שניה הייתה מפספסת את רגע הקסם החשוב
בחייה. ואז הביטה בנמרוד. והביטה בו עוד ועוד, עד שעצביה
נשחקו. וראתה, שכפי שהוא עומד שם בחליפת הארמאני האפורה, יכול
היה ללבוש טי-שרט קרוע וג'ינס מטולא, מדים מיוזעים, גלימת נזיר
או עלה תאנה, ולשמור על אותה פוזה חופשית אך מחושבת, אותה הבעה
בטוחה אך זהירה של אלוהות חצופה. שיערו השחור הבריק כמשי יקר,
פניו היו לבנות ואדישות, חיוכו קליל ועתיק כמו העולם, ועיניו
קריסטלים כחולים מכושפים.

-אך...-אמרה ליאונורה - והנרות שעל הפסנתר נרעדו וכבו כמעט.

מאוחר יותר גרמה לו לפנות אליה בכך שהייתה היחידה שלא פנתה
אליו. היא ישבה על אחת המדרגות המובילות אל המרפסת, ובהתה בו
עד שהתחיל להתבלבל בדבריו. ועיניה של ליאונורה, יש לציין, לא
הייתה בהן חדות ונחישות של עיניים הננעצות כסיכות. עיניה נראו
כמביטות פנימה יותר מאשר החוצה, אבל לאחר שלמדה לשלוט בקסם
ידעה להניח מבטה על מישהו כמו טפיחה על שכמו.

אז בא והתיישב מדרגה מתחתיה, ושאל שאלה נבונה מאין כמוה:

-מי את?

ליאונורה נלחצה מעט, ולקח לה זמן להשיב את התשובה הכנה ביותר
לאותו רגע:

-אני חבצלת השרון, שושנת העמקים.

-האמנם.- אמר נמרוד ומילותיו שלחו טעם של יין לבן בפיה, - אני
נמרוד.

זה היה הלילה הראשון בניו-יורק אותו בילה נמרוד לבדו. שכן,
עיניה הכבידו עליו וכבר לא רצה לקחת איתו למלון אחת מהציפורים
היפות של מועדון "הקטיפה". וליאונורה לא הסכימה לבוא איתו.

לאחר פגישתם השלישית שנשאה כבר אופי אישי למדי, שאל בעייפות
מסוימת:

-גם היום לא תבואי איתי?

עיניה עודדו אותו אך בזהירות.

-מתי אתה חוזר לישראל?

-ב15- לחודש.

-ובכן, - אמרה ליאונורה, וקמה לאסוף את שיריה המפוזרים על
השולחן. - ב15- לחודש אבוא איתך.

נסיעתה של ליאונורה לישראל שינתה את חייה מקצה לקצה, ובעצם,
הביאה לתוכם את שאר האחיות..

ליאונורה הייתה אז בסוף לימודיה באוניברסיטה, שיריה התחילו
להתפרסם, היא מצאה עבודה בסוכנות התיווך. היא עמדה בפתח חיים
חדשים, והרגישה כי משהו חסר בחיים אלה. כבר אז, כאישה המודעת
לעצמה היטב, גיששה ברוח עבור הטעם שאליו היא כמהה, והגישוש הזה
הביא אותה לארץ הקודש.

בפועל הביא אותה לשם נמרוד.

לוחם שריון לשעבר, ובן להורים פולנים, היה נושא בארנקו את
תפילת הדרך, וקמע אהבה אפריקני על חזהו.  משקיע מאמצים רבים
בעבודה, ביחסי אנוש ובבניית עתיד מזהיר, את שעות הפנאי מילא
נמרוד בשלושה דברים - מוסיקה מוזרה, ספרים מוזרים, ונשים
מוזרות.

הזמן שבילו יחד מעורפל בזכרונה של ליאונורה ותמונות שעולות
בראשה מדי פעם בפעם הנן כהבזקי אור מסנוורים. הוא היה היחיד
שנראה כי הכיר את תופעת הקסם בדיוק כמוה, וידע להשתמש בו.
מדירתו הקטנה ברחוב יפו שלטו השניים בעולם האינסופי שבחוץ,
והוא היה מבעיר עם שחר את הזריחה במורד הגבעות, והיא הייתה עם
ערב משליחה את צעיפה על המנורה בסלון ולילה קטיפתי היה עוטף את
העיר העייפה.

לאחר חודש של ניסויים מרתקים נאלץ נמרוד לחזור לעבודה,
וליאונורה יצאה בגפה לגלות את ארץ הקודש. המפגש איתה הביא את
ליאונורה להטיל ספק בנכונות דרכה, ומציאות היהדות אשר הכירה,
יהדות הירח. כשהפכה ירושלים מחלום רחוק למציאות יום יומית,
העולם בחוץ נראה לעומתה כשקר, אשליה לנוחיותם של עניי הרוח.
ומכיוון שבשלב זה בחייה לא יכלה להשאיר מאחור את הכל ולשבת
בארץ התיישבות קבע , היה עליה למצוא את האמת שמצאה בירושלים,
בתוך עצמה.

ליאונורה ירדה למדבר. לבדה, ומבלי להכיר את הדרך, נתנה לרגליה
להובילה בחופי ים המלח, במדרונות הגליל,  ברחובות הצרים של
צפת. וכשחזרה לירושלים לבסוף,  התשובה הייתה קרובה, אך לא
ברורה דייה עדיין. עד שיום רביעי אחד  נשלח אליה  מושיע מן
השמיים בדמות תיירת מבוגרת עם שמשיה לבנה ומבטא בריטי.

-סלחי לי, - פנתה האישה אל ליאונורה, הפוסעת ברחוב יפו בשמלה
בצבע החול וסנדלים. - את מדברת אנגלית?

-כן...-ענתה ליאונורה, ובטרם הבינה מה התרחש, מצאה עצמה מסבירה
לתיירת איך להגיע לעיר העתיקה. היה זה הסבר ארוך ומפורט, ובטרם
סיימה אותו, כבר ליוותה את התיירת  כמחצית הדרך, על כן זאת
הודתה לה, והמשיכה בשיחה, שבמהלכה נרקם לראשונה סיפור חיים
חלופי, ותוך כדי הסיפור הרגישה ליאונורה, כי הכל משתנה סביבה -
התחושה של תנועת האוויר על פני עורה, מגע רגליה עם האדמה, טעם
המילים בפיה וזרימת הזמן דרך מחשבותיה. אישה אחרת צעדה במקומה
בצדו המואר אור שמש בלתי מתפשר של רחוב יפו.

אלינור היה שמה. פרח רענן ועז צבע, המדבר נושם מבעד לחיוכה.
יפהפייה תנ"כית בעלת אנגלית רהוטה. כזאת הייתה הראשונה באחיות
כהן, המקור הקדום של לאה, רייצ'ל, נורה, ורבות אחרות.

בערב אותו יום ארזה ליאונורה את  חפציה בדירתו של נמרוד.
האחרון ישב במרפסת חצי עירום וצילם את השקיעה הירושלמית
במצלמתה.  

מחלון המטוס  בשדה התעופה, ליאונורה ראתה אותה עומדת למטה,
הרחק ממסלול הנחיתה, נבלעת באור המציף את השדה. המטוס המריא
באיטיות. אלינור נשארה שם.

ידידים מספרים, שבשבועות הראשונים לאחר שובה לניו-יורק הייתה
ליאונורה שבורה לחלוטין, היא הפסיקה לישון לגמרי, הייתה סובלת
מקור, ובוכה לעתים קרובות. ג'יין, אשר הייתה באותו זמן בפאריז,
התקשתה להאמין לסיפורים אלה, שכן ליאונורה הייתה האדם הרגוע
והשלם ביותר עם עצמו ועם סביבתו שהכירה. עם בואה לניו-יורק
ג'יין מצאה את חברתה בריאה ושלווה מתמיד, וחולקת את דירתה עם
מספר לא ברור של אחיות מסתוריות, אשר היו גם הן נשים שפויות,
שלוות ושלמות עם עצמן.

כשניסתה ג'יין לחקור את ליאונורה בקשר לשהותה בירושלים, התחמקה
זו מתשובה. רק אירועים בודדים היו צפים מדי פעם בזכרונה, ולא
יכלה להימנע מלחלוק אותם. אירועים כגון זה:

היה זה יום של חמסין. ליאונורה עמדה במטבח ומזגה לימונדה קרה
לכוס זכוכית גבוהה. היא הרגישה את גופה מתחמם מהמגע עם האוויר,
וגרגרי חול בלתי נראים נושרים ממנה בכל תנועה.

נמרוד שכב על המיטה מול דלת המרפסת, חולצתו תחובה מתחת לראשו,
ורוח עייפה משוטטת על פני עורו הבוהק. הוא בלש במבטו לכיוון
המטבח, הסיק שליאונורה אינה מתכוונת לחזור משם בקרוב, נאנח,
וכיסה את עיניו בגב ידו.

- חשבתי על זה - אמר בקול ובאנגלית, ובכל זאת לעצמו.- והגעתי
למסקנה שהעובדה שאנשים זקוקים זה לזה נובעת מכך, שהם בנויים
באופן בלתי מושלם. בהיבט הנפשי, אך גם במובן הפיזי. האדם מרגיש
תלוש בעולם, יתום, ונכה במקצת, לכן הוא חש צורך בעוד לב, עוד
זוג זרועות, שפתיים...נו, את מבינה אותי. - נמרוד הרים את ראשו
וסקר במבט ביקורתי את גופו הבלתי מושלם אך משגע.

ליאונורה הביטה בו ובאוויר הצהוב האופף אותו כענן, ואז לפתע
הושיטה ידה ושחררה לתוך הענן הזה ניצוצות זהובים של לימונדה
קרה. היו רגעים שהיא הרגישה שאינה יכולה לעמוד בקרבתו.

היא התכתבה עם נמרוד מספיק זמן כדי להסיק שאינו כועס עליה
ושמגעה לא הותיר סדקים בישותו  המושלמת. אח"כ ניתקה את המגע.
במובן מסוים, רצתה להאמין שנשארה שם איתו. אם לא היא - אלינור
אחותה.

וג'יין הייתה מתחבטת רבות בשאלה אחת - מדוע? מדוע, בשם אלוהים,
עזבה ליאונורה את המקום שהיה הכי מציאותי בשבילה, את העיר
שהייתה יעד כל מחשבותיה, את הגבר המושלם והשותף היחידי שהאמינה
כי מסוגל לחלוק את חייה. ושוב, על אף התלישות של אפשרות זאת,
לא יכלה להימנע מלחשוב שבגללה, בגלל ג'יין, חזרה ליאונורה
לניו-יורק.

חייה של ליאונורה כלפי חוץ לא השתנו בצורה משמעותית. היא הייתה
עושה אותם דברים, אלא שעכשיו יכלה להתמסר לכל דבר בחייה -
ותחומי עניינה היו רבים, באופן מלא, מבלי סתירות ועכבות. לא
היה שום ניגוד אינטרסים בין חייה של לאה וחייה של נורה, למשל,
אך לאה הייתה לאה ונורה הייתה נורה, ולא היה באף אחת מהן שום
דבר מסובך, מפחיד ולא ברור. זה לא פתר את כל הבעיות בתקשורת עם
אנשים אחרים, שכן עדיין לא יכלה להרשות למרביתם קרבה יתרה, אך
עכשיו יכלה להיות כנה לחלוטין עם עצמה, והדבר העשיר את חייה
באופן שלא ייאמן.

גם העיסוק בקסם זכה לתנופה. כשהייתה בטוחה לחלוטין מי היא ומה
היא בכל רגע נתון - דבר שלא הרבה אנשים יכולים להתפאר בו,
המחיצות בינה לבין העולם המסתורי של הקסם הפכו גמישות יותר.
הקסם שימש אותה בכל תחומי החיים:  היא הייתה סוכנת התיווך
הטובה ביותר, מכיוון שידעה להראות לאחרים את היופי שהיא רואה,
ומכיוון שהרגישה מהו מקומו האופטימלי של כל חפץ וכל אדם. היא
שיפרה את כתיבתה כי הרגישה עתה באופן חד יותר את הקשר בין
הצלילים לצבעים, ולמרקמים בעולם. ומצבה הנפשי היה מעולה,
מכיוון שידעה טוב כל כך, מה משפיע עליה באיזה אופן.

ליאונורה הייתה שוכבת לישון עירומה לחלוטין, אף את שעונה הייתה
מורידה, כי לא הייתה דרך לדעת, אם תתעורר מחר אותו אדם שהלכה
לישון, על כן לא לקחה איתה שום מטען פיזי מן העבר. היא הייתה
בטוחה לחלוטין כי היא בדרך הנכונה, והישגיה בכל דבר שנגעה בו
גרמו לאחרים לקנא בה. באשר לליאונורה, היא לא יכלה להעלות
בדעתה שמקנאים בה , למעשה, כבר לא זכרה שאנשים אחרים חיים
אחרת, בצורה אומללה ומסובכת הרבה יותר.

יום אחד החליטה ג'יין להעמיד אותה על טעותה. היא דיברה אתה
שעות על כל אחד מהאנשים שהכירו, ושבאופן ברור ניהל את חייו
בצורה כושלת, ולבסוף אמרה:

- את חייבת לחלוק עם אחרים את מה שמצאת. נדמה לך שזה בסדר,
שתמצאי את המתכון לאושר ותשתמשי בו רק עבור האדם שהכי פחות
זקוק לזה? יש כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה נשים שמאמללות את
חייהן וחיי זולתן. אם את יודעת איך להוסיף לחיים טעם טוב יותר,
אני מצפה שתעשי את זה.
- מה אעשה? מי יאמין לי בדיוק? כיצד אדע שזה אמיתי. - ואז
ליאונורה שתקה כי בדבר האחרון הייתה די בטוחה.

- כתבי, לעזאזל,  זה מה שאת עושה.

וכך הוחלט שליאונורה תכתוב את  מסקנותיה בנושא הקסם.

היא ישבה בכורסתה ליד החלון, ולגמה כוסית יין אדום. היא חשבה
איך לקרוא לספר באופן שיעורר אמון ולא ישמע כמו "עשר דרכים
להתגבר על לב שבור".

היא לא הצליחה בכך כלל. היא גם לא ידעה איך להתחיל. כל אדם היה
נתקל בקושי מסוים, לו התבקש להגדיר, "מה זה הדבר שאתה עושה כדי
להיות עצמך ולא מישהו אחר?"

שיטת הכתיבה שבחרה בה הייתה שונה משיטתה הרגילה. בדרך כלל
הייתה ליאונורה בונה את היצירה בראשה זמן רב לפני שהעלתה אותה
על הכתב. עתה החליטה לרשום כל מחשבה וכל רעיון שיהיו לה בנושא,
ובסופו של בר לנסות ולאחד אותם לטקסט אחיד.

היא לקחה לידיה מחברת חדשה, פתחה אותה באקראי, לא בתחילתה,
ורשמה, ללא כותרת והקדמה:

• כמו דברים אחרים בעלי אופי אישי, כמו השראה, למשל,
הקסם בא מתוך חדר קטן בתוך מוחנו. למראית עין חדר זה הינו ריק
לחלוטין, קירותיו לבנים ואין בו חלונות ודלתות, אך למעשה הוא
מלא מיני אוצרות וגרוטאות - זכרונות מעורפלים מילדותנו שלא
הבנו עד הסוף, דברים שהיינו צריכים להגיד למישהו ולא אמרנו,
טעויות שעשינו וטעמן נשאר, זוטות כמו שירים שאנו מנסים ללא
הצלחה להיזכר במילים או במנגינה שלהם.  

ליאונורה לגמה שוב מהיין, וניסתה להמשיך את המחשבה. אחר כך
עזבה אותה, דפדפה כמה עמודים לאחור וכתבה:

• הקסם אינו אמצעי להגשמת משאלות. אינו מתכון מהיר
לאושר, אינו כרטיס אל עולם הנסתר. הקסם הוא תבלין. צבע נוסף
המרכיב את קשת הצבעים של החיים. ייתכן והתופעה מוכרת לכל,
ייתכן ומישהו קרא לה בשם אחר וכתב עליה ספר טוב יותר. אני
מאמינה שבעניינים כאלה עדיף לא להסתכן. אל לך לסמוך על מישהו
אחר שיכתוב את הספר שלך.

אחרי פסקה זאת ליאונורה סגרה את המחברת, הניחה אותה על ברכיה,
ורשמה על הכריכה בכתב ידה הפרוע:

           "המדריך המושלם לקסם"
                      מאת האחיות כהן.




7. מליסה.

היא התעוררה ב8- בבוקר, מתחת לחלון המואר ערומה וחדשה. משכה
איתה את השמיכה וקמה אל המראה. באצבעות קרות סילקה את שיערה
הסבוך מעל פניה. מי את? יש כאלה שימצאו את זה מעייף, להתעורר
כל יום עם לב חדש. בייחוד כשהלב זוכר את הכל. לחיות את כל
גלגולייך בזמן של גלגול אחד, זה שוחק. לפעמים היה לה נדמה
שאפילו הצל שלה נשחק ונהיה עם הזמן שקוף יותר. אבל כל זה היה
שווה את התחושה הקסומה, לקום בבוקר ולדעת מי אתה. בכל האמת
ובכל הכנות. מי אתה ברגע זה, מכפות רגלייך עד קצות שיערך. כי
לדעת מי אתה פירושו להיות אחד עם העולם, ולא נוסע אלמוני.

ובכן היא הביטה במראה. הביטה בעיניה ,הרגישה את עורה. ניסתה את
קולה, שכן לאחיות היה כמובן קול שונה במקצת..

-בוקר טוב, - אמרה. - נורה.

יום שישי היה היום של לאה, בדרך כלל. אבל אין חוקים במשחק
הקסם, על כן הפילה נורה את השמיכה והלכה לשתות קפה. עכשיו כבר
ידעה מה יהיה סדר היום. קפה, ניקיון, לקפוץ למשרד לקחת את
הקטלוג החדש. להסתכל על תמונות הבתים. להתקשר להורים. ארוחת
בוקר מאוחרת עם ג'יין. ומליסה בטח תבוא. היא לא התקשרה להודיע
אבל היא יודעת מתי נורה וג'יין אוכלות ארוחת בוקר.

מליסה הייתה חברה מימי המכללה. כלומר, היא הייתה שותפתה של
ג'יין לחדר לפני שג'יין וליאונורה הכירו. רגשות מעורבים שררו
בין השלוש. בעיקרון מליסה חשבה אותן למוזרות תמיד. בעיקר את
ליאונורה. היא הרגישה גלגל שלישי ובכל זאת נגררה אחריהן, כי
הרגישה שחברותיה האחרות - הבנות המקובלות שהשתדלה להתקבל
לחברתן - מתנשאות מעליה, משקרות לה, ותמיד זוממות מזימות שהיא
לא מבינה. ג'יין ריחמה עליה, וליאונורה תמיד אמרה בהשתאות -
"כל חייה היה עליה לעשות צעד אחד, רק צעד אחד כדי לעלות
לדרגת...אינדיבידואל, והיא התעקשה לא לעשות אותו. וג'יין
אמרה:

-את לא יודעת כמה אנשים חיים כך,  עוסקים בעבודה שלא מעניינת
אותם, עם חברים שלא אוהבים אותם, בית שלא מוצא חן בעיניהם.

-ולמה הם עושים את זה?

-כדי לא להיות אנחנו, נורה.

ליאונורה למדה ספרות באוניברסיטה, וג'יין  למדה צרפתית
והיסטוריה. דרכיהן לא היו אמורות להצטלב בשום שלב. יום אחד
במסדרון ליאונורה ראתה את ג'יין, ואהבה בה את אותו הדבר בגללו
כל היתר חשבו אותה למוזרה, לסנובית ואולי חולת נפש -הכפפות
שלה.

ג'יין התחילה ללכת עם כפפות בתקופה שהכירה את ריימונד. בהתחלה
היו כפפות המשי חלק מהמראה הצרפתי שלה - יחד עם התספורת והברט.
אבל אח"כ התחילה לשים אותן עם כל לבוש, לכל מקום, עד שהבנות
מסביב התחילו להתלחש מאחורי גבה, ולהעלות השערות. חלקן אמרו
שיש לה בעיה עם עור הידיים, חלקן שהיא משוגעת שמפחדת מחיידקים.
אבל הסברה הנפוצה ביותר הייתה שג'יין סולדת מהעולם ואינה רוצה
להתלכלך בכל דבר שקשור אליו. ובכן, ליאונורה ראתה את ג'יין
מסירה את הכפפה כדי להפוך דף בספר שקראה תוך כדי הליכה
במסדרון, והבינה תוך שניה, שהכפפות האלה היו מחיצה היחידה בין
העולם ללב, מחיצה שאנשים אחרים מעולם לא נזקקו לה, מכיוון
שליבם מוגן היטב ע"י מחיצות מסוג אחר. והיא הרגישה צורך להגן
עליה, ובמשך תקופה ארוכה הצליחה לעשות זאת, כבר בעצם קיומה.

ג'יין נחשפה אז לדברים רבים, בעקבות יחסיה עם ריימונד. היא
נחשפה לחוסר השלמות ממנה סובלים האנשים בתקופתנו. איש כבר אינו
מוצא סיפוק באהבתו, באומנותו, בחבריו. אנשים מחפשים תוספות,
לרוב תוספות בלתי טבעיות - סמים, סיכונים, חיי פריצות וכו'.
היא ניסתה להשלים את החיים של ריימונד ע"י אהבה, ע"י השראה
ותמיכה, אבל היא ראתה שאינו מאושר. ואת אותה תופעה ראתה אצל
רוב האנשים סביבה. לכן כשפגשה את ליאונורה נאחזה בה כטובע בקש.
ליאונורה שהוציאה לבדידות שם חיובי. שהייתה הולכת לבד לסרטים
והצגות, שותה קפה עם עצמה בקפיטריה, ונוסעת לבדה לסופי שבוע
באירופה, וכל זאת עם חיוך על הפנים, ובהכרת תודה לגורלה,
שעוררו קנאה אצל מכריה.

על כן ג'יין יכלה להבין למה מליסה לא אוהבת את ליאונורה. מליסה
חיה בהרגשה, שכל האנשים טובים ממנה במשהו, מלבד אלה שאין
להחשיבם. למרות שהייתה בחורה יפה, ותלמידה טובה, והייתה לה
אישיות די סימפטית. מוקדם מאוד נואשה מהתחרות, ובכל אופן תמיד
ניסתה להשיג מישהו. היא שמחה כל-כך שיצא לה להתחתן לפני רוב
חברותיה, עם בחור בשם רוברט שהיה עורך עיתון, והכיר גם את
ליאונורה. היא נראתה מאושרת סוף-סוף, אך אז ראתה שג'יין
וליאונורה אינן מראות שום עניין בנישואין, וחברותיה שהתחתנו
התגרשו רובן וכעת חזרו לחיי הרווקות העליזים, והתחילה לחשוב
שאולי שוב טעתה איכשהו, והפסידה במשחק. למרות שחייה עם רוברט
היו טובים, והיה להם בית יפה משלהם, ואפילו משפחתו אהבה אותה.


כשנכנסה להריון, הדבר הפחיד אותה כאילו בישר את סוף חייה.
בחודשים הראשונים הייתה היסטרית לחלוטין, בכתה, השתוללה, שברה
דברים. ג'יין הייתה הולכת אליה, וכשחזרה שתקה כל היום,
וליאונורה אמרה "תראי, אולי היא כן תעשה את הצעד הזה, אולי זה
מה שקורה". וכשהתקרב הזמן ללידה הפכה מליסה לפתע אדישה, שותקת,
ורגועה באיזשהו אופן מפחיד. כבר לא התלוננה על כאבים ועייפות,
לא בכתה על גזרתה שאבדה, ועל נעוריה המבוזבזים. דווקא עכשיו,
כשנותרו שבועות ספורים ללידת התינוק התחילה לצאת מהבית לבדה,
לנסוע לקניות, לבקר את ליאונורה.

היא הידקה את הקשר עם ליאונורה וג'יין, למרות שעדיין לא חיבבה
אותן במיוחד, בגלל שבניגוד לחברותיה הן לא הרגישו צורך להרעיף
עליה עצות בנושא אימהות, ולא חיבקו אותה ואז אמרו "ואו, אחותי,
נהיית ממש ענקית". הן היו מתייחסות אליה כמו בעבר.

היא לא ידע שג'יין הייתה שומעת את הליכתה הכבדה במדרגות,
ומתפרצת : "לעזאזל, נורה, את גרה בקומה הרביעית! מה היא מנסה,
להרוג את עצמה? תגידי לה שלא תבוא."

אבל באותו יום שישי, נראה היה כאילו נכנסה מליסה בקלילות רבה
יותר,  ופניה כמו הוארו באור חדש. רק דבר אחד עדיין ריגש אותה
כמו בימי המכללה - רכילות.

-פגשתי את השכן החדש שלך, ליאונורה. - אמרה כמנצחת, משום מה. -
טיפוס נחמד. חדש בניו-יורק. לא יחזיק מעמד.

-שכן חדש?- התפלאה נורה. - איך יודעים בבניינים האלה אם מישהו
בא, עוזב, או הולך לעולמו?

-לפי המשאית, שרלוק. - מליסה בהחלט נראתה מרוצה. היא זרקה על
הספה את המעיל שכבר בקושי נסגר עליה, והתיישבה בכבדות. פניה
היו ורודות מחום ושיערה הבהיר נדבק מעט לפניה בגלל הזיעה.
ג'יין לא יכלה שלא להגיד לעצמה שוב. "היא הייתה בחורה יפה."
ואז הכריחה את עצמה להגיד לעצמה "היא עדיין יפה, בהרבה
מובנים". נורה הסתכלה מהחלון. מתחת לבית שממול אכן חנתה משאית
הובלות. מסביב הסתובבו כמה אנשים, מתרוצצים, סוחבים, צוחקים
ונושמים ענני אדים קטנים לתוך האוויר הקר. נורה חייכה.

-כמה הם, לעזאזל?

-אחד, אמרתי לך. קוראים לו... רוג'ר או משהו. לא. לא רוג'ר...
היתר הם חבריו מהתזמורת, שעוזרים לו לעבור.

ג'יין נדהמה מעצם העובדה שמליסה ממש עצרה לנהל שיחה ארוכה עם
מישהו לא מוכר, אך בהמשך ציפו עוד הפתעות.

-כן, הוא מתזמורת לונדון או משהו, קבוצה שלמה מהם באו לנגן
אצלנו עכשיו. בפילהרמונית. הוא לא בריטי אבל, הוא ממש לא נראה
בריטי.

נורה הביטה רגע למטה, ולמרות שהחלון היה סגור נראה היה כאילו
רוח קלה מנשבת בפניה ובשערה.

-באמת? במה הוא מנגן? - שאלה, ובזווית עינה ראתה את ג'יין מכסה
את  פניה בידיה. במהלך היכרותה עם האחיות כהן דבק בג'יין לא
מעט מהקסם- למשל, למדה לצפות את העתיד במידה כזאת, שההתרחשויות
סביב חברתה לא זעזעו אותה כל פעם מחדש. כמעט ולא, ליתר דיוק.

-כינור, או משהו...כן, בהחלט כינור.

ג'יין פקחה את עיניה והביטה בליאונורה כמעט בחיוך, אבל לא
בחיוך. מבטה שאל:

-למה כינור, למען השם? זה היה הורג מישהו לו ניגן בסקסופון?

ליאונורה ניסתה לענות במבט מרגיע, אך החיוך השטני שריחף על
שפתיה רק לרגע הפך אותו לבלתי משכנע:

-למה זה מפחיד אותך? אמרתי לך שאין מה לפחד מזה. זאת הדרך שזה
צריך להיות...

אבל ג'יין לא למדה להתרגל לקסם, כשהפך להיות ברור כל-כך.
בעיניה היה אמור הקסם להישאר נסתר וקליל,  משהו שלא רואים, רק
מרגישים. ליד ליאונורה הוא הרגיש חופשי מדי, דמיינה, מתלקח
יותר מדי פעמים. עכשיו גם כנר? מישהו שישים את הכינור שלו על
אדן חלונו מול החלון של ליאונורה. מישהו שיעמוד בחלוק ונעלי
בית וינגן, קרוב כל-כך? ג'יין חשבה על כך הרבה לפני  נורה
עצמה. נורה לא הייתה צריכה לחשוב על כך. הקסם הוביל אותה,
הוליך אותה, ועשה בשבילה את העבודה ללא בושה.

-רוצות לרדת למטה ולשחק בשכנות טובה? -שאלה מליסה, שהפכה עצמה
לכלי משחק מבלי לדעת.

-אנחנו בניו-יורק, למען השם. זה יראה מוזר.- התנגדה ג'יין.

אני לא מאמינה שזה באמת מדאיג אותך, - חייכה אליה נורה והתחילה
ללבוש את המעיל.

-תאמיני לי שזה מדאיג. כל זה ממש, אבל ממש מוזר.

-אבל...

-אבל זה יקרה בדרך שלך, כמובן. למי היה ספק?

ג'יין חששה בכנות, שמה יראה מוזר שדיירי בניין רב קומות
בניו-יורק, ייצאו מביתם על מנת לברך לשלום זר שעבר לגור בבניין
ממול.

-רק על תגידי לו שום דבר בקשר לכינור. - ביקשה מליסה מנורה.

-למה לא?

מליסה תקעה בה מבט איטי ועגום. - ומה תגידי,  שבדיוק רכשת
כינור שאת לא מנגנת בו? אני אומרת לך, את מוזרה מדי בשביל
להכיר אנשים חדשים.

אך הדייר החדש וחבריו לא הביעו פליאה מרובה נוכח גילוי השכנות
הטובה והתנהגו בחביבות ובנועם כיאה לאנשים שרגילים  למקומות
חדשים.

אוסקר, שכן זה היה שמו, כמסתבר, עטה עליו מעיל ארוך ואפור
שהשווה מעט אצילות למבנה גופו המוצק. על צווארו כרוך היה צעיף
צמר בהיר ורחב, אשר נראה כמו קן ציפור. ג'יין שמה לב שמדי פעם
משך הכנר בכתפיו, כדי לחמם בצעיף זה גם את אוזניו, שהיו
גלויות, וסבלו ככל הנראה מקור, גם עקב תספורתו הקצרה.

כשהציגה אותם מליסה, ג'יין הרימה מבט וגילתה מעל לקן הצמר הזה
פנים שזופות קמעה, ועליהן זוג עיניים כהות, קטיפתיות, ומחייכות
וחיוך ביישני אך גלוי.

ונורה, שלרגע התלבטה האם זהו מראה של מוסיקאי, האם איש חמים זה
יכול היה לאחוז בכינור שעל אדן חלונה, ראתה עכשיו לתדהמתה,
שג'יין  הורידה את הכפפה מידה ודחפה אותה לכיס, בטרם לחצה את
ידו של אוסקר. בו ברגע חשה גם ליאונורה עצמה, כי לא מדובר
בפגישה מקרית חולפת, ולחצה את ידו, שמגעה חיזק בה את התחושה
כי מדובר באדם קרוב, קרוב ויקר, ולא זר גמור.

יש לציין, כי מליסה חסכה מחברתה את ההתחבטות הקשה, והציגה אותה
כליאונורה כהן, מדירה 45.  מליסה הייתה גם זו שקטעה את טקס
ההיכרות, למרות שנורה נראתה מוכנה לשטוף את הכנר במבטיה עוד
זמן רב.

-טוב, אני הולכת, אמרה, בנימה סופית שנועדה לפזר את האסיפה, אך
איש לא זז ממקומו.

-אולי אתם צריכים עזרה? - שאלה נורה, ונדחתה בנימוס. היא חיפשה
השראה בחלל סביבה ומצאה אותה בפתיתי השלג הלבנים על כתפיו של
אוסקר. - אם כך, אפשר להציע לכם תה, קפה, הצעה שאי אפשר לסרב
לה?

אוסקר צחק ולפי הצחוק הזה יכלה לראות בבירור שהוא לא יסרב לה.
הוא הפנה את ראשו להתייעץ עם חבריו, ואחד מהם, עם שיער ארוך
ועיניים אפורות אמר: -תה זה הרעיון הכי טוב ששמעתי כל הבוקר.

נורה לא התעלמה מהבחור הזה, שעשה לה טובה בלי להכיר אותה. קראו
לו וילי, והיא החליטה שהוא בחור לעניין.

הם עלו למעלה, וכשנכנסו לדירה אוסקר שאל, כנראה בגלל השלט על
הדלת, אם היא נשואה. היא ענתה בשלילה ולא טרחה להסביר. כמו כן,
מיד כשנכנסה זרקה את מעילה על אדן החלון להסתיר את הכינור.

השיחה לא הייתה ארוכה, וכן השתתפו  בה אנשים רבים. התגלה רק,
שהשכן החדש אכן מלונדון,  ואכן אינו בריטי, אלא קנדי במקור,
הוא אהב את לונדון ולמיקומו הנוכחי התייחס לא כאל הזדמנות
חדשה, אלא כהצבה של איש צבא בבסיס זה או אחר. עם זאת נראה היה
כי אינו נכון להתלונן ולזעוף, ככל הנראה מפני שאינו מסוגל לכך
כלל, כך לפחות אמר מראה פניו.

ליאונורה תפסה את ג'יין לבדה במטבח ושאלה אותה מה היא חושבת על
שכנה החדש.

-אני חושבת שאת צריכה להיזהר ממנו.

-למה? היית אומרת שיש לו עיניים שאפשר למות מהן?

-אין לדעת מה הייתי אומרת, לו חשבתי שזה ישנה משהו.

-אז למה הורדת את הכפפות כשלחצת את ידו?

ג'יין נאנחה.

-כי הכפפות שלי היו קרות. והוא נראה...בכל אופן, זה היה כמו
לדרוך במגפיים מלוכלכות על שטיח פרסי.

כבר באותו ערב התברר כי אכן סכנה גדולה הייתה טמונה בכנר, סכנה
מסוג חדש שליאונורה לא ידעה כיצד להתמודד איתה.

לאה הייתה בדרכה אל בית הכנסת. מצב רוחה היה חגיגי מהרגיל,
והיא חשה התרגשות שהפתיעה אותה. נעליה היו זמש חום שהשלג לא
הצליח לעולם להרטיב, ובגדיה קטיפה רכה, שאור הירח גלש על פניה.
את שיערה כיסתה שביס לבן, ורק מספר קווצות משיערה השחור הציצו
מתחתיו.

ברחוב המואר פנסים בודדים דמתה לצלו של נר המתנודד ברוח עם
בעירתו.

שקט אפף את העולם עם הופעתה, וקולות הרחוב, עם יללות הניידות
החולפות בכביש הסמוך, נבלעו בתוך השלג היורד לאיטו.  מביטה
הייתה אל פתיתי השלג, מהרהרת, כי אין  אחד מהם דומה למשנהו,
וכי מנקודת מבטם, ייתכן כי נפילתם זו מהענן אל הארץ הנה כחיים
שלמים בחברת חבריהם השונים מהם...

והנה דבר מדהים קרה. בזווית עינה הבחינה באוסקר היוצא מביתו
לזרוק שקית זבל. ראתה והמשיכה בדרכה, מבלי להתעכב כמעט על
דמותו במעיל הפתוח ובמכנס הטרנינג המגושם. והחיוך שניצת בה היה
כמגע פתית שלג אחד הנופל על עורה ונמס. והנה הפנה אוסקר ראשו
וקפא במקומו. ואף שכבר הלכה עם גבה אליו הרגישה את עיניו הכהות
נפערות לרווחה.

-ליאונורה!? - קרא. והפתעה נשמעה בקולו. ונורא מכך שזיהה אותה,
כשמעולם, מעולם לא זוהתה באחת האחיות אחות אחרת, נוראה מכך
הייתה העובדה שלשבריר שניה נעצרה. מיד המשיכה בדרכה וראשה לא
הפנתה, אך באותו שבריר שניה הסתחרר העולם מול עיניה כאילו נפלה
ארצה.

"דבר כזה יכול לקרות" - אמרה לעצמה לאה, מקררת את פניה בכפפתה
המושלגת- "טעויות כאלה ייתכנו. הרי אין הוא יודע שיש לי אחיות.
אך אצטרך לחשוב איך אנהג אם אפגוש בו פנים אל מול פנים. האם
אגיד שאינני נורה, אותה הכיר, אלא אחותה?" - אמנם במהרה גירשה
לאה מחשבות אלה, שכן הייתה בהן טרחה רבה מדי שאינה יאה למחשבות
שחושבים ביום חג. והייתה זאת לא היא, אלא ליאונורה המשוררת,
אשר אמרה מאוחר יותר את האמת שהדאיגה את כולן :

"למה נעצרת? הוא קרא לך, אז נעצרת. ובאותו רגע לא היה אכפת לך
מי את, רק שהוא קרא לך."

לאה אהבה לבוא לבית הכנסת, לא רק מתוך טכס שסיגלה לעצמה, ולא
מתוך יראת קודש לשמה שכן הייתה אומרת תמיד כי לבה הוא מקדשה.
האוויר עצמו היה שונה בין כתליו המוארים אור זהוב, זמן שונה
צבע את הצללים שעל הקירות. מלא קסם היה המקום, והקסם לא היה
מעשה ידיה, או מעשה ידיו של איש אחר. מאות אנשים היו שותפים
ליצירת הקסם ששלט שם, ומטרתם ביצירתו הייתה לשמח את לבם של
אחיהם בני האדם, ולהעביר איזשהו מסר לשמים. זהו הדבר אשר אהבה
לאה יותר מהיופי המלכותי של אולם התפילה, על נברשות הזהב
הנהדרות, פרוכת הקטיפה וספסלי העץ הכבדים.

וכשעלתה במדרגות הרחבות אל עזרת הנשים, תפסה מקום על יד המעקה,
כך שתוכל להשקיף מטה. היה זה המקום בו הושיבו אותה הוריה
כשהייתה קטנה, כדי שתטיב לראות, וגם אז הייתה מגניבה מבטים
אחורה, שם, פנימה, זהרו פניהן של הנשים המבוגרות, המתפללות,
ולא היה להן עניין במה שמתרחש למטה או מסביב תמיד תהתה לאה איך
נראה העולם משם, אך מעולם לא הרשתה לעצמה, כי הרגישה שהתנאי
לזכות זו הוא אחד - לסבול ולהמשיך להאמין.

נשים רבות הכירו אותה בבית הכנסת, וחיפשו אותה בעיניהן כדי
לשבת לידה ולהשמיע באוזניה חדשות ורכילות. ראו בה אישה חכמה
ונעימת הליכות, אפילו אם לא ידעו עליה הרבה. נשים אלה היו ודאי
חברותיה הקרובות, המקיפות אותה חום ואהבה - לו הייתה רק לאה.

לאחת מהן קראו דינה ליפשיץ, והיו לה שלושה ילדים, למרות שהייתה
צעירה יותר מלאה. הייתה יושבת  לצד אמה מרים, ומסמנת ללאה
כשנכנסה מישהי מוכרת.

ובכל פעם כשהייתה לאה מתיישבת במקומה, מניחה את הסידור, ונוגעת
באצבעותיה  בעץ הכהה של המעקה, הייתה אומרת לעצמה: "עלי להביא
לכאן את ג'יין. ג'יין חייבת לראות את זה."




 


8. נאדין.

המשוררת ליאונורה נשאה את השם המקורי שניתן לה על ידי הוריה רק
מפני שהתפרסמה בשם זה לפני הנסיעה לירושלים. במועדון "הקטיפה"
גילו בה עניין רב, לאו דווקא בריא וחיובי. חלק מהנשים עדיין
זכרו לה שלקחה מהן את נמרוד. למעשה, מלאו חדרי המועדון
ומסדרונותיו האפלוליים תככים רבים, מסובכים, ולרוב חסרי כל
משמעות, והיו בו חוקים, היררכיה ונורמות, שהיה על משורר, סופר
או צייר צעיר שהגיע לשם לציית להם.

תגובתה הראשונית של ליאונורה לאופי הבוהמה הניו-יורקית  התבטאה
במכתב ששלחה לג'יין כשרק הגיעה לניו-יורק: "חלק מהאנשים האלה
כותב לא רע. אך כל הדברים שמסביב מדהימים אותי. הם משחקים
תפקידים, כל הזמן. יש לכל אחד מהם תסריט שונה של דמות האומן
כפי שהם רואים אותה, והם משחקים לפיו, גם אם זה אומר לשתות
הרבה, גם כשלא בא, ולאכול תמיד באותה מסעדה, ולשכב עם אנשים
מתוך ספונטניות מתוכננת היטב. האנשים האלה לא יכולים אפילו
להיות מוזרים מתוך כנות."

ובכן, האנשים שראו בליאונורה מוזרה, נטו להאמין שהיא עושה זאת
מתוך כנות. על כן סלחו לה שאינה מתנהגת כמו שנהוג. מי שטרח
לקרוא את יצירותיה מצא ניגוד מעניין ביניהם לבין הדמות שלבשה
במועדון. היו לה למשוררת ליאונורה עיניים עצובות, תהומיות,
וחיוך ציני חד וזריז. קשה להגיד שמישהו מהאנשים ב"קטיפה" שמע
ממנה מילה טובה. והנה הדברים שכתבה היו חדורי אופטימיות, אהבה,
ותמימות אבסולוטית כל כך, שהאנשים לא האמינו כי היא הכותבת
אותם. גם המבקרים שלא הכירו אותה כתבו בתדהמה: "הכתיבה ציורית
ועשירה, רווית רגש והומור. אך על מנת להעריך את איכותו
וחשיבותו של החומר יש להגיע למסקנה חד משמעית בדבר קיומו של
אלוהים. ולי, בתור מבקר ספרות, אין פנאי לכך."


-ליאונורה, את מאמינה שהעולם יפה? - היו שואלים אותה החברים
למקצוע.

- כן. - הייתה עונה בעצב.

- והאנשים טובים מיסודם?

- כן.

- ולא נראה לך שיש בעולם כמה וכמה בעיות די רציניות?- שאלו
בהתנשאות.

- ודאי - הייתה עונה בקול נטול הבעה - יש בעולם מלחמות, רעב,
ומשוררים גרועים.


לאחרונה התמזל מזלה ומצאה לה ב"קטיפה" ידידה אמיתית, שנהנתה
אמנם להתווכח איתה, אך רכשה כלפיה חיבה, וליאונורה אף שקלה
לשתף אותה בסודותיה או לפחות להכיר לה את אחיותיה האחרות.
הייתה זו סופרת צעירה בשם נאדין, שכבר התפרסמה לא מעט מחוץ
לניו יורק, אך כמו ליאונורה, התקשתה למצוא את מקומה במציאות
הסבוכה של אומני ניו-יורק.

הידידות ביניהן התחילה כשנאדין הקריאה ב"קטיפה" חלקים מספרה
החדש. במהלך הקריאה שמה לב שליאונורה יושבת באחת הכורסאות,
שעונה קדימה, ומקשיבה בדריכות. בסיום ההקראה ניגשה אליה
ושאלה:
-
סלחי לי, מי את?

מבטה של ליאונורה גלש אל דלת המרפסת, שם שאל אותה נמרוד את
השאלה הזאת. הפעם ידעה את התשובה.

-אני ליאונורה.

-ליאונורה כהן?

-כן.

-ראית ששמעת אותי עכשיו. מה את חושבת?

-אני לא יודעת. זה עשה לי משהו.

-מה?- ליאונורה הביטה בעיניה של הצעירה לרגע, וראתה שם רצינות
ועניין מסוג שלא זכתה לראות לרוב אצל אנשי הבוהמה. על כן
החליטה לנסח את דבריה בדיוק האפשרי.

-זה עשה לי רצון להיכנס לראש שלך, נאדין. ולעשות שם ניקיון
רציני.

נאדין לא נרתעה ממנה, ואף לא הרימה גבה.

-למה?

-כי, נדמה לי, אם הייתי עושה את זה, ממש עושה שם סדר כמו
שצריך, היית יכולה לכתוב ספר שישנה את העולם.

עתה נשענה נאדין לאחור, מהרהרת במה ששמעה. היה בטון הדיבור של
ליאונורה משהו מלא חשיבות עצמית, אפילו אם כוונת דבריה הייתה
שונה.

-את מאמינה שאפשר לשנות את העולם בעזרת ספר? זה קצת לא לגילך,
לא? למרות שאם אני זוכרת נכון את מה ששמעתי, זה רעיון שמתאים
לך.

ליאונורה התעלמה מהעוקצנות בקלות.

-משום מה אנשים כיום סבורים שלשנות את העולם פירושו להפוך את
כדור הארץ מעגול למרובע. דרך אגב, גם את זה אפשר לעשות בעזרת
ספר. העולם הוא דבר משתנה.  אנשים משנים אותו כל הזמן. אנחנו
יושבות כאן וזה קורה למישהו בעולם.

ליאונורה יכלה להבין את התהליך שעוברת נאדין אפילו בלי להביט
בפניה. עתה גילתה הסופרת כי ישנו דבר מה מעבר לציניות ולפוזה.


-את בן אדם תמים.- אמרה לבסוף כמעט בעצב. -מה שמדהים זה שאת
כותבת. אנשים לא כותבים מתוך תמימות. לא אחרי גיל 20. לא
בניו-יורק, ולא שירים אמיתיים שאנשים מתייחסים אליהם ברצינות.
זה גם מדהים. שאת נחשבת לאדם חכם כאן, שמעתי.

-את יודעת מה באמת מדהים? אני יודעת את כל זה. בן אדם יכול
להיות תמים מתוך ידיעה, לא מתוך חוסר ידיעה. אני כותבת כי אני
צודקת.

-את כותבת כי את רוצה שהעולם יהיה מלא יופי, ואהבה, ומשמעות.
ואם את תכתבי את זה ומישהו יקרא, זה יהפוך לאמת. את מנסה ליצור
את אלוהים.

-ממש. אלוהים, העולם, הקסם, יישארו כפי שהם גם אם לא אכתוב
בכלל. גם אם אני לא אאמין בהם. אבל אם אני...רואה, למה עלי
להתכחש לכל  הדברים האלה? אין לי מסר אחר להעביר.

-הו! - התלהבה הסופרת הצעירה - אנחנו מתקדמים כאן התקדמות של
ממש! כעת את טוענת שראית את אלוהים. זה מסביר דברים.

-אל תסלפי את דבריי. זה לא עוזר לך בכלל, שאת לא מסכימה איתי,
זה לא משנה את העובדות. את יודעת, כשהייתי קטנה, בת פחות מחמש,
מצאתי לי הוכחה לכך שאלוהים לא קיים. את יודעת איזו? שלא ראו
אותו האנשים שטסו לחלל. כזאת סיבה מדעית. מובן שהבנתי את
הילדותיות שבכך עד גיל שש. ועליי להגיד לך, שההוכחות שהביאו
בפניי האנשים כל השנים מאז די מזכירים לי את הנאיביות שהייתה
בי בגיל חמש. לאנשים חכמים, למדענים, אין מה לומר חוץ מזה
שהאדם דומה לקוף ושדברים רעים קורים לאנשים טובים. סיבות
מדעיות.

-אז בשביל מה הוא קיים בדיוק? לצפות בנו? כדי לתת השראה לנביאי
ואנשים משוגעים כמוך?

-הטעות של כל האנשים היא לראות באלוהים יצור אנושי. אלוהים
אינו יצור כלל. למה שיציית לעקרונות ההגיון והצדק האנושיים?
למה שניתן יהיה להבינו ולהגדירו ע"י מושגים אנושיים? כמו שעכבר
אינו יכול להבין את הצורך של האדם לכתוב שירה, איננו יכולים
להבין את מניעיו של אלוהים. - ליאונורה נשמה נשימה עייפה. היא
לא הייתה רגילה לדבר הרבה ובקול רם. - אל תפחדי להאמין לי. אני
יודעת שזה מפחיד, כי אם אני צודקת, הרי שכל כך הרבה אנשים
טועים בצורה קשה.

נאדין ניערה מעצמה את הרושם הכבד של השיחה. - את אומרת גם
דברים הגיוניים לפעמים? דרך אגב, כבר אחרי חצות. יש לך משהו
יותר טוב לעשות או שנלך למטה לבר לשתות משהו?

זו הייתה תחילת הידידות ביניהן. שיחה טעונה וחסרת תועלת על
אלוהים. ליאונורה החליטה להשפיע על הסופרת בכל האמצעים העומדים
ברשותה, למרות שעד עתה הניחה לסובבים לשמור על דעותיהם. אולי
באמת ראתה כאן הזדמנות לחולל משהו.

בגלל נאדין נסחפה לפעמים וכתבה ב"מדריך המושלם לקסם" דברים
שאינם קשורים לקסם ישירות:

-האדם אינו יכול להבין את אלוהים, על כן הוא מוצא לעצמו הוכחות
בדבר קיומו או אי קיומו. מבחינתי הוכחה לקיומו של אלוהים היא
שלחלק מבני האדם יש עיניים חומות, לחלק כחולות, אפורות, ירוקות
או שחורות. זוהי מבחינתי הוכחה שאי אפשר להתווכח איתה. הבעיה
האנושית היא אם כן, שאלוהים רואה חשיבות גדולה יותר בצביעת
כנפי הפרפרים בשלל צבעים ודוגמאות, מאשר במניעת סבלו של האדם.
ובכן, הקסם מאפשר לי להציץ לתוך מציאות בה יש בהעדפה כזאת
הגיון מסוים.





9. טוני.

העולם אכן נהג להפתיע את ליאונורה ואחיותיה מדי פעם. מן הפתעות
קטנות שאנשים רבים לא מייחסים להן חשיבות. בבוקר יום שני יצאה
נורה לעבודה, ובמעבר החצייה פגשה באוסקר ההולך עם כינורו בידיו
לחזרה. כידידים ותיקים נפגשו ולחצו ידיים, למרות שזיכרון
פגישתם בערב שבת, שספק התקיימה ספק הייתה אשליה משותפת, רבץ
ביניהם כצל. אך שום צל לא עמד באור החיוכים שהעניקו זה לזו.
הוא סיפר לה שהוא בדרכו לתזמורת, והיא שאלה מתי הקונצרט, למרות
שאחת מאחיותיה ידעה את התאריך.  כל זמן השיחה הביטו בה עיניו
הקטיפתיות בהבעה אותה הגדירה כמלאת כוונה, לא ברור איזו כוונה
בדיוק. היא עצמה לא הביטה בעיניו ליותר מכמה שניות, כאילו חששה
שהחמצן לא יספיק לצלילה ארוכה יותר.

וכשנאמרו כל המילים לא צצו מילות הפרידה המתאימות ונורה ציינה
לעצמה: "נהדר, אנחנו עומדים כאן מחייכים כמו שני מטומטמים. זמן
רב כל כך לא עשיתי את זה!" והוסיפה בלבה, כשהיא מגביהה מבט
תחילה אל פניו השזופות ואז אל לובן השמיים החורפיים "מה שזה לא
יהיה, תודה."

נורה עלתה לאוטובוס והתיישבה, ובעוד האוטובוס עומד בתחנה הביטה
באוסקר המתרחק לאיטו, הליכתו מתוחה טיפה. לפתע ראתה אותו מחליק
בשביל ונופל לתוך השלג. דאגה רגעית התחלפה בחיוך כאשר ראתה כי
לא קם ישר, אלא נשאר לדקה על גבו בשלג, מצמיד אל חזהו את
הכינור, בוהה באוויר כמנסה להבין כיצד באה עליו הרעה. "אך..."
- לחשה, בטרם זז האוטובוס ממקומו.

באותו יום ציפתה לה הפתעה נוספת. זמן קצר לפני ארוחת הצהרים
התקשרה אליה ג'יין מהמוזיאון בו עבדה ואמרה בקול שקט ונרגש
קמעה:

- "אם את מעונינת, השליח שלך כאן."
- ניקולאס?
- הוא ולא אחר.
- מה הוא עושה שם?
- מרחיב אופקים, כנראה. הוא עם חברים.
- אבוא בשעה אחת.

ג'יין הניחה את השפופרת ויצאה ממשרדה. את ניקולאס ושלושת חבריו
גילתה באולם הגדול מול ציור הגשר של אנתוני וולס.

-זה ממש נהדר. - אמר אחד הנערים.

-אתה חושב שזה בסן-פרנציסקו? - שאל אותו ניקולאס, משום מה בקול
נורא שקט, למרות שלא היו מבקרים אחרים באולם. עתה לבש סוודר
חום ומכנס מחויט ונראה מבוגר יותר.

-אני לא יודע. אולי באירופה. ממש יפה. מי זה הצייר הזה?

ג'יין עמדה בכניסה לאולם, בשריג דק, חצאית צרה ונעלי עקב,
נשענת על הקיר.  היא הסכימה שציור זה הוא נהדר: על הגשר בשעת
דמדומים דמות שחורה דקיקה רוכבת על אופניים, פנסים דולקים באור
צהבהב, ביתי כמעט, ועל המים השתקפויות כסופות של כוכבים
ושחורות - של ענפי העצים שעל הגדה. היא הכירה היטב את היצירה
הזאת, ואת יוצרה. אנתוני וולס, רק בן עשרים וארבע, היה צייר
גאוני, והוא היה הצייר שלה.

נורה נכנסה לאולם כמה שניות לאחר שיצאו ניק וחבריו. כשנוכחה
שאיחרה התאכזבה, ואז כמו נקרעה ממקומה ורצה החוצה. הם היו
בדרכם לצדו השני של הכביש הרחב. הרוח הקרה, המעוררת,  הקפיאה
את נשימתה.

-ניק! - שמעה את עצמה צועקת פתאום, ופרצה בצחוק מלא הנאה. -
ניקולאס! - ועשתה כמה צעדים בכיוונם. איש לא הסתובב אליה, איש
לא הביט בה מופתע. - ניקולאס! - קראה, מתנדנדת ברוח. - אני מתה
על העיר הזאת - אמרה אז בקול.- אפשר לעשות כאן כל מה שמתחשק,
ולאיש לא אכפת.

ג'יין עמדה מהורהרת מול הציור של אנתוני. הפנסים הצהובים עוררו
בליבה כאב עמום, שגירשה לעת עתה, אך ידעה שתאלץ להתמודד איתו
בקרוב. ג'יין ניצבה בפני הסכנה לאבד את הצייר הטוב ביותר שלה.
למעשה, היה טוני הרבה יותר מזה. הוא היה התגשמות אמונותיה,
התקווה הגדולה שלה.

אחד מאספני האומנות הכיר לה אותו. עוד לפני שראתה את יצירותיו,
מראה פניו זעזע אותה בטוהר המלאכי שלהם. די היה במבט אחד לראות
כי הוא נקי מכל זוהמה ומכל חטא. האם יכול אמן להראות כך? תהתה.
טהור כילד שהעולם טרם פקח את עיניו. את ההלם שלה כשהתוודעה
ליצירתו ניתן להשוות רק להתגלות אלוהית.

-"עמדתי שם" - סיפרה לליאונורה - "ויכולתי לחשוב רק על דבר
אחד. ואן גוך. אותה סערה של צבע, אותו עומק. אותו חושך מהפנט
וזוהר מאיים מתחת לפני השטח. מאיפה הוא מוציא את זה, חשבתי.
הפנים שלו, כל כך לא מרירים, כל כך לא מודעים. והנה. הייתה זו
חוויה מיסטית, וג'יין הבינה, שהדבר שחיפשה כל חייה מצא אותה."

-אתה שלי, מר וולס. - אמרה בקול חשוך. - ואל תיתן לאף אחד אחר
בעיר הזאת  אפילו לגעת בך.

היה לה קשה להאמין כי ישרוד בניו יורק ויצליח לשמור על התמימות
שלו. היא שאלה את עצמה אותה שאלה שהטרידה את נאדין בקשר
לליאונורה - כיצד בן אדם יכול ליצור אומנות אמיתית מבלי להיות
מודע לכל עומקם המאיים של החיים. גם ג'יין לא יכלה לדעת אם
מדובר בחוסר מודעות, או במודעות שהינה מעבר ליכולתם של רוב
האנשים. לרגע עלה בדעתה רעיון, שאולי הצייר אינו אלא כלי דרכו
מועבר לעולם המסר, האמת המסתורית של היקום. והרי היא עצמה
נכנסה לעולם האומנות כדי לסייע לתהליך זה, וראתה את עצמה כאותו
כלי בו משתמש הצייר כדי להעביר את המסר. עתה, המחשבה כי יתכן
והמצב הוא הפוך צמררה אותה. היא לא שיתפה בהרהוריה את
ליאונורה, כי ידעה היטב מה דעתה של זו בנושא: "ודאי שזה כך. כל
הזמן היית זאת את. האומנות שלך. הקסם שלך. האם מישהו מכיר אותך
בתור הדוגמנית של ריימונד ברקלי או של אנתוני וולס? לא. אלה
שהם מוכרים בתור הציירים של ג'יין מארסו."

בכל מקרה, היא ניסתה לגונן על טוני מפני הצד החומרני והגשמי של
עולם האומנות, וכל מה שנותר לו היה לצייר. והוא לא איכזב אותה
מעולם. דבר לא הסיח את דעתו מהיופי המסתורי, המאיים לעתים
בעוצמתו, שזרם דרכו אל בד הציור. דברים אחרים כמעט ולא עניינו
אותו.

גם בתחומים האחרים של חייו היה מי שחצץ בינו לבין המציאות.
אנתוני היה נשוי לאישה צעירה בשם לינה, שלא הציבה לעצמה מטרות
נעלות כמו ג'יין, אלא פשוט פחדה שישתגע "כמו כל הציירים".

והנה, למרות שהיו שתי הנשים שותפות למאמץ, התקוות שתלו בטוני
באו בניגוד קשה. לינה רצתה לגדל משפחה עם בעלה. לא היה לה שום
רצון בעושר ופרסום, והיא השלימה עם השהיה בניו-יורק רק כפתרון
זמני. לאחרונה ציין טוני מספר פעמים באזני ג'יין שאישתו רוצה
ללדת, וששניהם תמיד הסכימו כי לא יגדלו את ילדיהם בעיר, אלא
בסביבה בריאה יותר. ג'יין נחרדה למחשבה שהיא עלולה לאבד אותו,
וציפתה בחשש לראות כיצד יתפתחו הדברים. והסוף היה קשה ממה
שיכלה לצפות.

יום ראשון בערב התקשרה אליה לינה, והציגה את עצמה ברשמיות
קרירה:

-עקב טוב, גברת מארסו. אני לינה וולס, אישתו של אנתוני.

-כן, לינה, מה שלומך? - ג'יין התרשמה מלינה לטובה כשנפגשו,
וניסתה לדבר בטון ידידותי, אף שידיה רעדו בעצבנות. היא ידעה מה
עומד להיות נושא השיחה. אם לקצר, הודיעה לה לינה שהיא לא רוצה
להמשיך ולהקפיא את חייהם מסיבות לא מובנות, והיא רוצה לעבור
לחווה של אביה הישם באריזונה, לגדל ילדים ולהתרחק מכל הזיהום
והשחיתות של העיר. כששאלה ג'יין מה טוני חושב על כך, סיפרה לה
שלא משנה לו היכן לחיות, ומול כל הטיעונים של לינה כנגד
ניו-יורק ידע להשיב רק דבר אחד - קשה לו לעזוב את ג'יין, והוא
יודע כי הדבר יפגע בה מאוד. וזו הסיבה שהתקשרה. לינה הייתה
נחושה בדעתה. היא אמרה לג'יין שתעזוב גם בלי בעלה, אם ג'יין
תתעקש להשאיר אותו בניו-יורק. "אני מצפה שתרגיעי את מצפונו
ותניחי לו לעזוב" - אמרה וניתקה.

ג'יין נמנעה מלחשוב על כך במהלך אותו לילה, וביום שני העסיקה
את עצמה בעבודה, ושמחה להסחת הדעת שהעניקו לה הביקורים של
ניקולאס וליאונורה. אבל הישם בתוכה קונן פחד מפני הערב, מפני
ההתמודדות עם מחשבותיה.

היא התעכבה במשרדה, מעסיקה עצמה בניירת מיותרת, רק בכדי להרחיק
את רגעי ההתלבטות הקשים שציפו לה בחוץ. בסוף נעלה ויצאה החוצה.
השמיים החשוכים שנגלו בין הבתים נתנו בה מבט מלא ציפייה עצבנית
וקודרת.  לרגע התרעמה, כיצד עשו לה את זה. מדוע, בשם אלוהים,
הוטל עליה לבחור אם להקריב את חייו האישיים של טוני לטובת
המושגים המעורפלים של "אומנות", "העתיד" ו"העולם".  ג'יין
הרגישה בהתקרבותו של גל הכאב הראשון, והתחילה ללכת. היא לה
התכוונה להגיע לדירתה הקטנה. היא ידעה שאם מתמסרים לעצב
בבדידות הבית, יישאר אותו בית תמיד מלא עצב וזיכרונות עגומים.
את דמעותיה הייתה לוקחת אל רחובות העיר, שם לא היה בהן כדי
להוסיף או לגרוע משהו.

ויש לציין שגם מחוץ לחייה וחיי מכריה היו דברים רבים מדי
מעציבים את ג'יין. דברים רגילים לכאורה היו גורמים לה במפתיע
התקפי עצבות . אחת הדוגמאות המוזרות והמגוחכות ביותר -
האסטרונאוטים בחלל. הם היו הסיוט של ג'יין.  בלי כל סיבה הייתה
לפעמים מביטה בכוכבים ופתאום עולה הייתה בדמיונה דמותו של אדם,
כלוא בתוך מכונה  משוכללת במקום רחוק, רחוק כל-כך רחוק מעולמו.
מאהבה, מפנים ידידותיות, מנופי ילדותו. והמרחק הבלתי נתפס הזה,
 הבדידות הזאת, היו גורמים לה לבכות, ולרעוד מקור, ושוב לא
הייתה חוזרת הביתה עד לשעות מאוחרות, עד שדעך בדמיונה אורה
הכסוף, האומלל, של החללית.

אמנם, אם לעשות צדק עם ייחודיות   המבנה הנפשי של ג'יין, כשם
שדברים מוזרים ביותר היו מטרידים אותה, גם את נחמתה הייתה
מוצאת במקומות בלתי צפויים. למשל, בעובדה שהישם במקומות נידחים
המשיכו שבטים פרימיטיביים לצוד, ולצבוע את גופם, ולהעריץ את
האש ואת המים ואת האדמה, ונוכח קשיי חייהם נשאר העולם פשוט
והגיוני. כמו כן אהבה את האנשים שבנו את הבתים, הגשרים,
הארמונות והמקדשים בכל העולם - הן את האדריכלים והן את עובדי
הבניין שפיזית הניחו לבנה אל לבנה ויצרו יש מאין. כמו כן, מלבד
ליאונורה, שהייתה, למרבה האירוניה, עמוד השפיות בעולמה, רכשה
ג'יין חיבה מיוחדת לעם היהודי כולו. הסיבות לכך לא היו ממש
מובנות לה, אך ליאונורה ידעה להסבירן בפשטות:

-"את יודעת מהו אחוז ההתאבדויות של אומנים יהודים לעומת אחרים?
שלא לדבר על מוות ממנת יתר וכדומה. יש לנו יצר הישרדות חזק
יותר, אני מניחה. גם בכל הנוגע לשלוות הנפש והשפיות."

אם זאת הייתה מידת הרגישות של ג'יין לדברים הרחוקים ביותר,
ניתן רק לשער מה עבר עליה עתה, כשהיה עליה להחליט, האם ייהרסו
חייו של אדם אהוב, או שהעולם יישדד מפלאות אומנותו של צייר
גאון. והרי ג'יין לא הייתה מעזה ולא הייתה סולחת לעצמה על כאב
שנגרם לאיש, לא רק לטוני, גם לאישתו, לילדיהם שאולי לא יוולדו.
אך העולם, העתיד, שהאמינה כי רק בעזרת האמנות ניתן להשפיע על
עיצובו. מיליוני הילדים שיגדלו בעולם משוכלל ומנוכר, כאותה
חללית רחוקה, היכן יחפשו את האמת העתיקה והפשוטה? כיצד היו
ג'יין ובני זמנה  מתמודדים עם העולם לו בטהובן, שייקספיר,
אריסטו, גויה ורובנס העדיפו בשעתם להשקיע בחייהם האישיים?

אמנם קורבנה של ג'יין היה גדול יותר כי לאחר שהקריבה את שלוותה
שלה, היה עליה להקריב אדם אחר. ואולי זה מוגזם לדרוש ממישהו
דבר כזה. אולי. אבל מיותר להתחשבן עם העולם.

דבר נוסף עלה במוחה. גם אם תצליח להשאיר את טוני בניו-יורק,
חייו ישתנו, וקרוב לודאי, לבו ישתנה. אולי זה יהפוך אותו אף
לצייר טוב יותר, אך היא, תכניתה הגדולה, ליצור אמן שלא יוצר
מתוך כאב ותסכול, לא תצא לפועל.

כך סבבה ג'יין ברחובות, מנסה להביא את עצמה לידי דמעות, יותר
מאשר לידי החלטה, שכן לא האמינה כי יש פתרון בנמצא. רצתה
להיסחף לתוך התפרצות בלתי רציונלית, להתעייף, להתפורר ולשכוח.
ועם זאת, בסבלנות, כמעט בזעם, תרה במוחה אחר תשובה, חצי תשובה.
ומכיוון שאין זה אופיים של שמיים לשמור לעולם על צבע אחד, הדבר
עלה בידה בסופו של  דבר. ובשניה שנשמה אנחת רווחה עייפה, התחיל
לרדת גשם. גשם קר, חודר, תוקפני. וג'יין נאלצה להודות למזלה,
כי לו התחיל הגשם כמה דקות לפני כן, ספק אם הייתה עומדת בכך.

בחמש לפנות בוקר הגיעה אל ביתם של לינה וטוני. כל גופה רועד
מקור, נקשה בעצבנות על הדלת. לינה פתחה, מבוהלת, כשהיא עטופה
בחלוק. ג'יין הביטה בה במבט בוחן, כמחפשת בדמותה הצדקה להחלטה
אליה הגיעה.

-טוני ישן. - אמרה לינה בקרירות, אמנם נתרככה מעט כשראתה
שג'יין רטובה לגמרי, ובלי האיפור נראת כנערה בת חמש עשרה לכל
היותר. - מה קרה?

-באתי לדבר איתך.- אמרה ג'יין.- באתי לסגור עסקה. - ובידה
הרועדת הוציאה מתוך ארנקה דף נייר מקומט, רטוב גם הוא, והצמידה
בכוח אל השולחן.

-פתאום הבנתי, - התחילה לדבר בקול רועד - שאם להתעלם מהרעיונות
הגדולים, הרי שמדובר באנשים. הרי שזה רק את ואני. וחייבת להיות
דרך ששתיינו נקבל לפחות חלק ממה שאנחנו רוצות, בגלל ששתיינו
רוצות דברים דומים, בערך. שתיינו אוהבות את טוני, ויש לנו אותה
מידת השפעה עליו. אני - והיא נאנחה כבדות, - אני לא אעודד אותו
להישאר ולהיפרד ממך. להפך, אמליץ לו לנסוע, להשתקע בכפר
וליהנות  מהאוויר הצח. אבל את - והיא הניחה עט על דף הנייר
הפרוס על השולחן - את תבטיחי לי שלא תגרמי לו להפסיק לצייר.
להפך, תעשי מה שביכולתך כדי שישקיע זמן ומאמץ בציור, וכדי
שיישאר כמו שהוא עכשיו. גם אם זה אומר שהוא יצטרך לנסוע
לתקופות. גם אם אני אצטרך לבוא אליכם. גם אם הוא יתפרסם וזה
יפריע לך, לא תגידי לו מילה נגד הציור. הוא יהיה בעלך והוא
יהיה הצייר שלי, רק כך זה יתכן. אבל,  - ניכר שלא היו בה כל
כוחות נפשיים להמשיך בנאום הזה, וראשה כאב עד כי לא שמעה את
עצמה, ובכל זאת המשיכה - אם תבגדי בי, אם תסכני את העתיד שלו,
ולא תקיימי את ההסכם, אני אבוא ואקח אותו ממך, ובחיי שאצליח
בכך. אקח אותו ממך ומילדייך ולא תראי אותו לעולם. בגלל שאני לא
יכולה לוותר על הכשרון שלו.

לינה הקשיבה מהורהרת. היא ידעה שהשפעת ג'יין על בעלה היא רבה,
בעיקר מפני שכל דבריה בדבר אמונתה כנים. אף היא עצמה לא יכלה
שלא להתפעל מכך. כבר התחילה להצטער שלא גילתה יותר סבלנות
ודחקה בהם. אך גם לה היו מניעים שאינם אנוכיים וזניחים.  

-את רוצה להעלות כל זאת על הכתב? - שאלה בצוננות.

-לא... - ג'יין לא יכלה אף לחשוב על כך. - רק נחתום, שתינו
יודעות מהי העסקה. תעזבו בסוף השבוע. אפרד מטוני ו... אקיים את
חלקי.

וסוף-סוף, כשיצאה והנייר בידה, אל תוך הבוקר המתהווה, המתייבש
לאט, הצליחה לפרוץ בבכי, אשר לא היה לו קשר לרעיונות נעלים
ולאמונות עמוקות. היה זה בכי של בדידות, של קורבן אישי, שלה,
של אהבתה לצייר שלה. "הו, טוני" - לחשה, מכסה את פניה הרטובות
בידיה מפני העוברים והשבים - "איך אחיה בלעדיך? מה נשאר לי בכל
העולם?"





10. ג'וליה.

בתנועה חתולית מעט נורה קפצה אל החלון. גשם?! עכשיו, באמצע
פברואר, כששלג מכסה את הכל? עם זאת, זה התחבר לתחושת השינוי
שהייתה לה. נורה פתחה את החלון ברעש, והוציאה ממנו את ראשה ואת
ידיה. הטיפות היו קרות, אך לא קפואות.

זהו הדבר, אמרה לעצמה, האביב מגיע, נותן אותותיו ממרחקים.
באוויר כמעט וניתן היה לחוש את ריח החום והאבק של גשם קיצי.

לרגע קפאה באוויר, ואז הביטה למטה, וראתה את אוסקר עומד ליד
חלונו עם הכינור בידיו, פניו נוגעות כמעט בזכוכית הקרה. מבטו
נראה מופתע, אולי אף מסתייג נוכח הפכפכות זאת של הטבע, אך היה
בו גם שמץ של הומור. זו תכונה שנורה הבחינה בה כבר בפגישתם
הראשונה בדירתה - בין אם נתן לכך דעתו או לא, בייחסו של אוסקר
לחיים היה משהו סלחני כמעט, כאילו הייתה המציאות תינוק חסר
הבנה, שאין לו כוונה רעה, ואין לו הרבה שכל. מיותר לציין שהדבר
מצא חן בעיניה.

היא תהתה, אם תמשיך לנעוץ בו מבט, האם ירגיש בכך ויסתכל למעלה.
מישהו אמר לה שכך זה קורה.  בתחילה ניכרה בו תחושה כלשהי של אי
נוחות. הוא העביר את גב ידו על לחיו שהייתה צמודה קודם אל
הכינור, אז התכופף קדימה ונשען במרפקיו על אדן החלון בתנועה
מלאה חן גברי. ואז הרים ראשו והביט למעלה, ופתאום הסירה נורה
את מבטה ממנו. היא שיערה שהוא רואה אותה, אך לא ידעה בודאות.

בתנועה איטית העבירה את אצבעותיה הרטובות  על שיערה וצווארה,
הביטה קדימה אל תוך החושך, ולפתע נעלם הבניין שמולה, והכביש
מתחתיהם. גם הגשם נדם, ורק הרעננות שהביא איתו נותרה באוויר.
למטה נפרש שטיח של דשא, המבריק בטיפותיו בחשכה. מולה התרוממה
גבעה, אשר במרכזה התפתל מעלה אל הירח הנמוך שביל בהיר, מוצף
אור.

הכוכבים משכו אותה אליהם, ידה עזבה את אדן החלון, לשניה נגעו
בו ברכיה, והנה ריחפה בחוץ מעל לדשא, ביתה התפוגג בחושך. לאט
עפה מעל הגבעה, וכשעברה אותה נוכחה כי מעבר לה אין אלא אותו
דשא הרוחש טיפות זוהרות, וגבעות עגלגלות, שנפרדו לעתים כדי
לגלות  אופק קרוע, ומתוך הקרע בשמים נהר אור אדמדם.

עתה לא הייתה כבר נורה, אלא רייצ'ל, וזו משכה ידיה קדימה,
וידיה נגעו בדשא והתיזו ניצוצות כסופים לכל עבר. אז התנתקה
בתנועה חדה מן האדמה והפכה ללאה, אשר עצמה את עיניה ועלתה מעלה
מעלה אל הירח, שם הפכה לליאונורה, וזו ביצעה בשמיים גלגול
מדהים עד שהארץ והשמים הסתחררו סביבה.

כעבור זמן מצאה נורה את עצמה עומדת בחדרה מול החלון הפעור אל
תוך הגשם, בגדיה רטובים ולבה פועם בעוצמה. מותשת מהמעוף מיהרה
ללכת לישון, אך ברגע שנגע גופה בסדינים הקרים ידעה שלא תירדם
במהרה. מחשבותיה הדוהרות הובילו באופן בלתי נמנע אל דמותו של
אוסקר.

עקב ייחודיות קיומה של ליאונורה, אף אחת מהאחיות לא נחשפה
לתופעה המכונה בפי האנשים "שגרה". כל אחת מהן  חיה את חייה
כהרפתקה, כמסע, וכל יתר הזמן לא הייתה ממש קיימת. על כן אותה
שגרה ממנה עייפים כולם, הסעירה וריתקה את נורה, וגם הפנטזיות
שלה, אשר עסקו הפעם בשכנה הכנר, נגעו לדברים הפשוטים
והיומיומיים.

היא חשה רצון עז להכיר אותו בכל היבטי חייו, כפי שהוא בחיי
היומיום. אילו שירים הוא שר במקלחת, באיזו תנוחה הוא ישן, מהו
הדבר שהוא תמיד שוכח לעשות? מהם הפחדים שלו, האהבות והאמונות
שלו? מה מרכיב את החדר הריק בעמקי אישיותו, ממנו נובע האופי
שלו, ההשראה שלו, הקסם העז (יש להודות) שלו.

נורה התמתחה במיטתה. מהי מידת ניסיונו עם נשים? (היא התרשמה
שהוא מסוג האנשים שמגעם עם אחרים לא משאיר בהם סימנים ולא משנה
אותם. איך הוא נראה תחת לאותו מעיל, חלוק, או כל פריט לבוש
שעמד ביניהם כל פעם שנפגשו? (תעצרי את הדמיון שלך נורה, כי זה
לא דבר שפשוט לעצור.) האם מצאתי חן בעיניו? (כן. כן? כן, ראיתי
את זה בעיניים שלו. את רואה את מה שאת רוצה לראות. אני אישה
יפה. יש הרבה נשים יפות, ורובן הרבה פחות מוזרות, יקירתי. האם
הבחין בכך? נו, באמת!)

עתה ניסתה לדמיין אותו כילד. איזה מין ילד היה? האם מן הילדים
המושלמים ומלאי האור, שכאשר מרימים אותם על הידיים לא מרגישים
את משקלם (כמו שנמרוד היה. אולי גם ג'יין.) או מהילדים השקטים,
האבודים במסתורי עולמם הנפלא, בתוך אגדות שאיש לא סיפר להם
(כמו שאת היית, ונשארת) או מהילדים הביישנים, הנבוכים, שלא
מרוצים לגמרי מעצמם, או מהעולם, והם מתרגלים אליו, ואל עצמם,
בזהירות ובחשש?

מחשבות אלה מילאו אותה מתיקות מסחררת, וכך נרדמה בסופו של דבר,
כשהגשם עדיין מתדפק על חלונה, וחלמה חלום מוזר ומופרע,
כהרגלה:

שוק מזרחי, צבעוני ורועש. בדים בצבעים עזים ורקמת זהב מתפתלים
על מוטות מעל הדוכנים. ריח מסחרר של תבלינים, מאפים, קפה. אז
נתנה דעתה לעצמה. בגדיה ארוכים וכבדים, אשר צבעם בלתי מוגדר,
אך קרוב ביותר לירוק. אותו רגע הבינה, בהתרגשות רבה, כי אינה
מישהי שהיא מכירה. לאף אחת מאחיות כהן לא הייתה הליכה כזאת
נטולת ריכוז, אחיזה כה ממשית של הרגליים בקרקע.

היא לא הבינה את השפה שדיברו סביבה, וברור היה לה כי היא זרה
כאן, על אף שהייתה לבושה כבת המקום. פתאום, ליד דוכן העמוס
ספרים עתיקים למראה, ראתה את ניקולאס. באותו רגע ידעה כי היא
בתוך חלום, אך המשיכה בו. הוא היה לבוש, למרבה האבסורד, מדי
חייל בריטי מהמאה ה18-. ניקולאס לקח בידו ספר אחד, וכשפתח אותו
הפך זה לציפור אפורה קטנה והתעופף משם. היא הלכה לקראתו, והוא
הביט בה ולא זיהה אותה.

בחלומות, בניגוד למציאות, לפעמים נתקלה בקושי מסוים לדעת מיהי.
התעלומה הייתה נפתרת, בדרך כלל, כשקרא מישהו בשמה. הפעם ברור
היה שניק אינו מכיר אותה. הוא הביט בה בהפתעה רבה בעיניו
הירוקות הבהירות ושתק.

היא הסיטה ראשה לאחור ופתאום שאלה שאלה שזעזעה את שניהם.
-ניק, אני יכולה אולי לצייר אותך? - הספר שהחזיק נפל בין
אצבעותיו לתוך האבק, וכשנפתח הספיקה לקרוא בו מילה אחת בטרם
התעוררה - את השם ג'וליה.

ג'וליה כהן הייתה שונה כל-כך מהאחיות, שהן חשדו שאינה אלא בת
דודה רחוקה. אמנם הן העריכו כי הופעתה המפתיעה באה לשם תכלית
כלשהי, והן הניחו לה להתקיים בלא מפריע.

ג'וליה הייתה... ממשית מאוד, היה לה גוף בעל משקל, קול בעל
עומק, ריח של אישה. היא נראתה מפוזרת, בלתי מלוטשת איכשהו.
כשהייתה שותה יין היו טיפות אדומות גולשות משפתיה אל סנטרה
וצווארה. למעשה, היא נראתה תמיד טיפה שיכורה, כל אימת שהופיע
באופן בלתי צפוי.



11. אלן.

ליאונורה לא הייתה בקיאה במוסיקה קלאסית, אך נהגה להתנסות בה
מדי פעם, כבחוויה מורכבת ומעשירה, פשוט מפני שהיה נדמה לה כי
יאה הדבר. כאדם אשר אינו מאניני הטעם, והוא מעדיף דברים
פשוטים, אך סקרנותו מושכת אותו לטעום טעמים מיוחדים ונדירים
יותר. כך הייתה יושבת במושב המרופד באולם התזמורת הפילהרמונית,
וטועמת צליל זה או אחר מתוך ים הצלילים המשתרע לרגליה, מניחה
מדי פעם לזרם כולו לשטוף אותה מכף רגל ועד ראש.

כך היה לפני שגילתה את הזהות בינה לבין הכינור, שפניו רבים
דיים להתאים לדמויות השונות שלבשה, והבינה, כי כשם שקיים כינור
יהודי, וכינור צועני, כינור עליז וכינור מינורי, היה גם הכינור
הקלאסי, והייתה קיימת באלבום התמונות המשפחתי דמות שצריכה היה
להתאים לו באופן מושלם.

לאישה הגבוהה והקרירה שעלתה מהורהרת במדרגות אולם הקונצרטים
קראו אלן. אלן בהיגוי צרפתי ובהדגשת ההברה השניה. היה זה המקום
היחידי בניו-יורק בו יכלה להתקיים, ולמעשה, רק בו התקיימה. כמו
סינדרלה, הספיקה בקושי לעלות על מונית הביתה, ובתום הנסיעה היה
הנהג מפנה ראשו אחורה ומוצא שם מישהי אחרת. האחיות כהן לא
הכירו אותה היטב, ונראה כי חשבו שאין הרבה להכיר. הן נתנו לה
לעשות את שלה בטקט האופייני להן.

לבושה היה מהודר, ייתכן והיה נחשב אופנתי לפני מספר עשרות
שנים. כמישהי, שקיומה היה כה ארעי, בלתי נתפס כמעט, מאין באו
הגלימה, הכפפות, נעלי העקב המוזהבות, העגילים והפנינים, ובאיזו
חנות עתיקות בניו-יורק הצליחה לבקר. תסרוקתה הייתה מפודרת קלות
וריח בושם עדין עלה מבגדיה. רק מדי פעם בצבץ מבעד לחזותה
הרצינית ניצוץ שובב של נעורים נצחיים, הדומה לצלצול פעמון
קטן.

הפעם לא נתנה דעתה למוסיקה בלבד, אם כי  לא ניתן היה להסיח
דעתה מן המוסיקה, שכן הייתה היא תכלית קיומה. היא באה מצוידת
במשקפת קטנה מעוטרת שנהב, אותה כיוונה אל הבמה.

אלן שמה לב כי לכל כנר דרך משלו לנגן ולאחוז את הכלי. אחד היה
שוקד על שלו כמלטש יהלום, אחר משרטט סכימה אלוהית ומורכבת
באוויר הטעון, ואחר כחופר באדמה בחיפוש אחר אוצר נדיר.

היא איתרה את אוסקר בקלות על פי ראשו השחרחר, שכן מרבית חברי
התזמורת היו מקריחים או מכסיפים קמעה. מנגן היה כמהלך אלומת
אור דקה בתוך בארות חשוכים, ותנועתו הייתה זהירה כאילו נוצר
הצליל לא על ידי חיכוך, אלא מעצם קרבת הקשת אל המיתר.

עתה הביטה אלן על הכנר עצמו, והופתעה מרצינות פניו, והריכוז
שהביעו. ובכל זאת היו נעימות כל כך. היא ראתה שחליפתו השחורה
חדשה לחלוטין ומעומלנת, שישיבתו היא של אדם שלא מעריך נכונה את
גובהו, וששרוכי אחת מנעלי העור שלו פרומים.

באותו רגע הניחה מידיה את המשקפת והסיטה את מבטה הרחק ממנו,
בתחושת אסון מתקרב. היה זה הרגע בו ידעה מעבר לכל ספק שהיא
עתידה לאהוב אותו אהבה עזה ממלים. ויחד עם תובנה זאת באה תחושה
עזה של מרחק, שאין להתגבר עליו, ומשום מה, כמו ברגעים קשים
אחרים בחייה, חזרו מחשבותיה אל נמרוד.

"שניינו עשינו את זה, אהובי, אתה רצית להישאר מושלם ולהעמיד
פנים שאתה אנושי, ואני ניסיתי להישאר אנושית ולהעמיד פנים שאני
מושלמת. שנינו הגענו רחוק בדרך שלנו, אך שנינו הגענו למקום בו
איש אינו יכול להגיע אלינו, איש אינו יכול להכיר אותנו באמת.
כמה שנאהב, כמה שנהיה אהובים, אנחנו מעבר להכרה."


עד סוף הקונצרט ישבה אלן המומה, ומחשבותיה תעו בשבילי המנגינה.
בסופו חמקה החוצה, והלכה כמחצית הדרך ברגל, על מנת להאריך את
חייה באותו ערב, ולהשקיט את מחשבותיה עד כמה שאפשר.  למרבה
צערה התחיל לרדת גשם.  אלן נכנסה מתחת לגגון בכניסה לבית מלון
אחד, כדי שלא יהרוס הגשם את תסרוקתה. כפי שהתברר, הייתה זו
מלכודת בלתי צפויה, שכן כעבור מספר דקות נעצרה לידה דמות
במעיל ארוך וכובע, המחזיקה בידה האחת מטריה,   ובשניה כינור.

-אנחנו פשוט ממשיכים להיתקל אחד בשני, ליאונורה.

אלן תלתה בו מבט מבוהל. היא לא הייתה מוכנה לפגישה הזאת כלל
וכלל.

-כן. - ענתה בשקט. רק עכשיו הבחין אוסקר בלבושה המוזר מעט,
ושאל:

-איפה היית?

-בפילהרמונית.

-באמת? - שאל בהתלהבות מסוימת. - את אוהבת מוסיקה קלאסית?

-כן. - אמרה אלן בעצב כמעט. היא לא הייתה רגילה להיפגש עם
אנשים. היא לא ידעה כיצד להתנהג איתו, ואיך להיראות פחות מוזרה
בעיניו. ואז ראתה שהוא עומד לידה אך מחוץ לגגון, ואמרה:

-תכנס, אתה עומד בגשם.

-לא, לא, אני אמשיך. יש לי מטריה. בעצם, את רוצה להצטרף? כי
הגשם הזה יכול להמשך לנצח.

-שום דבר לא יכול להמשך לנצח.- אמרה, אך צעדה מתחת למטריה שלו.


-זו פילוסופיה נאה, שלא עומדת במבחן מזג האוויר בלונדון. -
חייך אליה כשהתחילו ללכת.

-באמת? - שאלה.

-בהחלט. כשמישהו בלונדון מתכנן טיול מחוץ לעיר, אומרים לו לקחת
בגדים נוספים, למקרה שפתאום ייפסק הגשם . שזה לא יתפוס אותך לא
מוכן.

בחור מצחיק, חשבה לעצמה. אלן ניסתה ליהנות מהפגישה המפתיעה,
מקרבתו המאולצת תחת כיפת המטריה, אך לא יכלה להימנע מתחושה
שאינה אלא סינדרלה אשר נתפסה לאחר חצות, כשכרכרתה הפכה לדלעת
והיא עומדת בגשם בשמלת הנשף שלה ובנעלי הזכוכית המגוחכות. היא
הרהרה במטריה שלו. איך זה שלקח איתו מטריה? עד לאחרונה לא ירד
גשם חודשים. אלן הגניבה מבט אל פניו  המחייכות. איזה חיוך,
אלוהים. חיוך כנה, חולמני, רגוע. מודע ולא מודע לקסם שלו.

-אתה הבאת את האביב לניו-יורק.- אמרה, לא כמתבדחת ולא כמאשימה.
- ואיתו את הגשם.

-יכול להיות.  אבל אני לוקח אחריות ומספק את המענה המושלם.
והוא הנמיך קלות את המטריה.

אחרי כמה דקות שהלכו בשתיקה, אמר פתאום אוסקר:

-היי, אני יודע מי אני! לעזאזל, אני האנגלי בניו-יורק! מהשיר
של סטינג, את יודעת.

נוכח הכרזה שכזו אלן נאלצה לחייך.

-אני שמחה שמצאת את ייעודך, אוסקר.

כשהגיעו אל הרחוב שלהם, נפרדו שוב בלחיצת יד ארוכה, שנמשכה
מעבר למילים, וכשפנו ללכת שאל אם תבוא שוב לקונצרט, והיא אמרה
"אני תמיד שם" למרות שזה היה שקר, כי אף אחת מהאחיות לא הייתה
"תמיד".

כפי שנוכחה לדעת, גם הופעתו שלו בפילהרמונית לא הייתה דבר
ודאי, שכן כעבור שבועיים הגיעה אלן לקונצרט, וראתה כי הוא
איננו בין הנגנים. המומה התיישבה בכיסאה,  סוקרת שוב ושוב את
שורת הכינורות, אך לשווא. הוא לא היה שם.

היא לא הצליחה להתרכז במוסיקה, הפעם מסיבה אחרת.  אלן התענתה
בחוסר הידיעה. האפשרות שעזב את התזמורת לא נראתה לה. משום מה
נטתה להאמין כי היה בא להיפרד ממנה בטרם יעזוב את העיר. האם
קרה לו משהו?

אלן ישבה מתוחה וחסרת סבלנות. אותו ערב לבשה שמלה ארוכה מאוד,
בסגנון יפני, עם רקמת ענפים שטיפסו במעלה ירכיה, ופרחו על חזה
בתפרחת לבנה.

היא הרהרה האם זה הולם שתתקשר אליו לשאול מה שלומו. היא נהנתה
מהמחשבה שנקשר ביניהם קשר שמעבר לשכנות, שמאפשר לה לעשות זאת.
עם סיום הקונצרט ירדה למטה אל הבמה. היא איתרה את וילי, החבר
של אוסקר, וקראה לו.

-ויליאם! - מכיוון שלא ידעה את שם משפחתו.

הוא לא זיהה אותה, מן הסתם.

-שלום, ויליאם, אינך זוכר אותי? אני השכנה של אוסקר, נפגשנו
ביום שעברתם לניו-יורק.

-אה, גברת כהן, נכון? ליאונורה?

-כן...שמתי לב שאוסקר איננו היום.

-הו, את נמצאת כאן הרבה?

כן. הוא עדיין בתזמורת, נכון?

כן, ודאי. הוא התקשר היום בצהרים לסטן, מנהל התזמורת. הוא אמר
שיש לו כאבי בטן חזקים, אבל אם סטן יעדיף, הוא יזמין מונית
ויבוא להופעה.  סטן שאל אותו אם הוא גם רוצה לצאת אל הבמה
בכיסא גלגלים בשביל הגימיק. סטן מת עליו, על אוזי, פשוט משוגע
על הבחור. אוזי עדיין היה עמוק בקוובק, לולא סטן הוציא אותו
משם. וגם אני לא הייתי כאן.

-אתם מרוצים כאן,  בפילהרמונית שלנו?

-אני כן, בהחלט. האנשים הרבה יותר מעניינים, וסטן, כאמור,
נהדר. ואוסקר, אי אפשר לדעת אצלו. הוא באמת בחור נחמד, אבל אף
אחד לא ממש יודע מה הולך אצלו בראש.

-כן, שמתי לב.

- באמת?- שאל וילי בחיוך ערמומי, ואלן מיהרה לסיים את השיחה.

אלן עלתה הפעם על מונית, בידיעה כי מישהי אחרת, ולא היא תלך
לבקר את אוסקר. משום מה הוטל התפקיד על רייצ'ל. זו יצאה
מהמונית מול ביתו, לבושה עדיין בבגדיה של אלן, כשהיא מוציאה
תוך כדי הליכה את הסיכות מתוך התסרוקת, עד שהתפזרו על כתפיה
תלתלים שובבים.

חלון חדרו היה חשוך, אך נראה כי בתוך הדירה דלק אור. היא איפרה
את פניה בחללה האפלולי של המעלית, העיפה מבט חטוף במראה ויצאה.
היא הרהרה במה שאמר לה וילי על אוסקר. ייתכן וטעתה בו מאוד,
ואין לה דרך לדעת זאת. גם הביקור הזה עלול היה להיות טעות, אך
רייצ'ל לא נתנה לספקות לעקב אותה.

היא צלצלה בפעמון צלצול קצר בלבד, ומיד אמרה בקול:

-אוסקר, זאת ליאונורה.

-תכנסי, זה פתוח - נשמע קולו המופתע.

היא נכנסה ונדהמה קלות מגודלה של הדירה וריקנותה. לא יכלה
להימנע מהמחשבה שהוא גר לבדו בדירה הגדולה מזו שהיא חולקת עם
כל אחיותיה.

אוסקר היה שכוב על הספה, כשנכנסה הניח במהירות את הספר שקרא.
חימום הופעל בחדר. אוסקר היה לבוש ג'ינס כחול וחולצה אפורה עם
שרוול קצר. רגליו השלובות על הספה היו יחפות. למרות שבלבושו זה
נראה צעיר כמעט כתלמיד תיכון, היא הבחינה בסימני העייפות
בפניו, וכששינה מעט את תנוחתו חלפה על פניו עווית  קטנטנה של
כאב, והיא נוכחה שלא הפסיד את ההופעה בטענות שווא.

לפני שהספיק לשאול, לומר או להציע דבר, באה והתיישבה לידו על
הספה. מבטו חלף על פני שמלתה בעקבות הענפים הרקומים, ונח לבסוף
על פניה הנושמות התרגשות.

-וילי סיפר לי שאתה חולה - הסבירה, - ולכן לא היית
בפילהרמונית. אז באי לראות מה שלומך.

- מאוד נחמד מצדך - השיב, ומבטן הרך של עיניו הקטיפתיות תמך
בכנות דבריו.

-היית אצל רופא? - שאלה.

-לא, האמת היא שהתעצלתי לצאת מהבית. בשעה האחרונה התחלתי שוב
להאמין כי אשרוד את היום, לפני כמה שעות זה לא נראה לי סביר.

רייצ'ל בחנה את פניו בעודו מדבר, בציניות בלתי משכנעת בעליל,
ולחשה בלבה את שם החיבה בו כינה אותו וילי. "אוזי"...ולבה
נרעד.

-מה קרה לך בבטן? - שאלה.

-אני לא ממש רוצה לדעת. אולי זה האוויר כאן, או המים שעוד לא
התרגלתי אליהם. ואולי כשרונותיי הגסטרונומיים שלי.

-אתה מבשל?

-אם אפשר לקרוא לזה כך. - כשאמר זאת עלה בדעתה רעיון חדש,
שאולי חומת הבדידות שביניהם הינה כפולה, ולא רק היא הינה אדם
בודד מיסודו, אלא גם הוא.

הוא חיך, נאנח קלות והניח את ידו על בטנו. רייצ'ל נזכרה
בנמרוד. הפגיעות, זו התכונה שלא הצליח לסגל לעצמו, למרות שידע
כי יש בה גוון של יופי שנבצר אפילו ממנו.

-באיזו קומה את גרה?- שאל פתאום אוסקר.

-הרביעית.

-עם הוילונות הסגולים?

- כן.

אוסקר הביט בה במבט רציני וכהה מאוד, והיא נבהלה שנתפסה באחד
מסודותיה הרבים.

-לא אמרת לי שאת מנגנת בכינור. - אמר בנימה של חשדנות ואף
עלבון.

-אני לא. - מיהרה להסביר, אך לא היה זה דבר פשוט כל-כך.
המציאות הייתה הרבה פחות בעייתית כשלא היה צורך להסביר אותה
לאיש, ציינה לעצמה. אך רייצ'ל הייתה צעירה זריזת מחשבה, ומצאה
תשובה כנה למדי:

-ידיד של אחותי מנגן בכינור.- אמרה בחיוך שובב.

- באמת? הוא טוב?

-הוא נהדר, - אמרה, - מהרבה בחינות.

ותוך כדי שאמרה זאת, הושיטה את ידה והניחה על בטנו, במקום בו
ידו שלו הייתה מונחת קודם.
תחושה הפתאומית של חום גופו בקצות אצבעותיה, של  פעימות לבו
של אדם אחר, החשיכה את עיניה. אוסקר רק נתן בה מבט ארוך וחשוך,
מר ומתוק כמו קפה חם. "מי יודע מהעובר בראש שלו" אמר עליו חברו
הטוב.

רייצ'ל לא ידעה למה בדיוק עשתה זאת, האם האמינה ביכולות המקפא
של הקסם? האם תחושת קרבה זו היא מה שחיפשה. כך או אחרת, הצטערה
על כך מיד, שכן התברר כי אינה מסוגלת לנתק ממנו את ידה. היא
ניסתה ושריריה לא נשמעו לה.

"אני רוצה להיות סרט, סרט שטחי וצפוי, בו הסצנה הזאת תוביל
בהכרח להתעלסות בחדרים שונים של הדירה, חתונה ברומא כעבור חצי
שנה, או לפחות סיום רב משמעות עם התערפלות הדרגתית של המסך.
אבל בשום פנים ואופן לא לכך שאקום ואלך לדירתי והכל ימשיך כפי
שהיה."

אך רייצ'ל ידעה שאחד מהצדדים הקשים של הקסם הוא שאינך יכול
לדעת מתי המציאות תנטוש אותך, ומתי תכפה עליך את נוכחותה.

אם כן, הטלפון לא צלצל, ורעם פתאומי לא הרעיד את השמיים. משום
מה הקסם פעל נגדה, וכל מה שהצליחה להשיג, זה לא להיכנע לייאוש,
כדרכם של  בני תמותה.

במאמץ ניכר התנתקה ממנו רייצ'ל, ולחשה:

-אוזי, אם תצטרך משהו, כל דבר, אתה יודע איך למצוא את הוילונות
שלי.

והיא השאירה לו את מספר הטלפון שלה, למרות שידעה כי שום סיוע
פרקטי לא יבוא ממנה לאיש.

-נורה, באמת תודה לך, -אמר.

ובביתה, כבר מתוך שינה רשמה בספר.

עד עכשיו גיליתי רק שתי תופעות לוואי של הקסם שנראות לי
מסוכנות:
• אינך יכול לשוב ולהניח את רגליך על הקרקע מתוך פעולה
רציונלית. ההגיון הקר הנלמד בחברתנו הינו קליפה שאתה משאיר
מאחוריך, ואינך יכול לשוב להתחבא בא, אם אתה חש בסכנה, כפי
שהגוזל אינו יכול לשוב לתוך הביצה.
• מה שאתה יכול לעשות עם הקסם, עד כמה שתשלוט בו, הוא
כלום לעומת מה שהקסם יכול לעשות איתך.


12. אוסקר.

ג'וליה כהן הייתה ציירת. אחיותיה לא יכלו לדעת אם יש לה כשרון
רב, מכיוון שהן עצמן לא הבינו בציור. אבל ההנאה ששאבה מהעיסוק
הזה הייתה מעבר לכל ספק.

בבוקר שלאחר ביקורה של רייצ'ל אצל אוסקר ג'וליה הסיטה את
הוילונות הסגולים ומילאה את החדר אור בהיר וקר. היא הסתובבה
בדירה בגופיה ארוכה, שהייתה כבר מלאה כתמי צבע, ועבדה, בצורה
מאוד לא מסודרת, על ציור אחד. היה זה ציור הלקוח מחלום, או
מזכרון בלתי מוגדר ושברירי. ציור של ילד ישן על מיטה, בחדר
שאין בו יותר רהיטים, או תמונות על הקרות, רק ריבוע של אור על
הרצפה מרמז על קיומו של חלון, והאור נכנס דרך החלון הזה ומאיר
את רגליו היחפות של הילד.

ג'וליה לא הצליחה לראות את פניו, כשניסתה להתקרב ראתה את פניהם
של כל הילדים, וגם את האנשים שלא הכירה כילדים.

ג'וליה שמעה צלצול בדלת, הניחה את המכחול, ניגבה את מצחה,
כשהיא משאירה עליו פס אדום של צבע, וניגשה לדלת.

-היי, נורה. - אמר אוסקר בעליזות, לפני שראה אותה. אז הרים גבה
וסקר את רגליה החשופות, את גופייתה המלוכלכת ואת פניה
המוכתמים. והיא, בלי לחשוב פעמיים, אמרה פתאום:

-אני לא נורה, אני ג'וליה אחותה.

מדוע החליטה ג'וליה להעמיד אותו על טעותו כשאף אחת אחרת
מהאחיות לא עשתה זאת? אף מדהימה מכך הייתה העובדה, שאוסקר לא
האמין לה.

-את צוחקת, נכון.- חייך, עדיין בלי להתרגז.

-לא, ממש לא. - ג'וליה משכה בכתפיה. - נורה לא נמצאת, למסור לה
משהו?

-מה?- אוסקר נראה אבוד, והיא התחילה לרחם עליו. - נורה,
אני...

-היא לא נמצאת, - חייכה ג'וליה. "מה הבעיה שלו? ממתי לא
מאמינים לבחורה כשהיא אומרת שהיא לא בבית.

אוסקר משך בכתפיו ועשה צעד אחורה, נראה היה לה כי פניו החווירו
מרוב הלם.

ג'וליה הסתובבה, לאחר שסגרה את הדלת. ופתאום הבינה את מה
שהתרחש בפתח דירתה.

-מה עשיתי -  אמרה בקול - עכשיו לא אצא מזה בחיים. היא ארצה אל
חדר המדרגות.

-אוסקר! אוסקר, תחזור! - וכששמעה את צעדיו המתקרבים שוב רצה אל
האמבטיה לנקות את פניה. את שיערה סרקה בזריזות, ומעל לגופיה
הצבעונית זרקה על עצמה חלוק ורוד.

-אתה תמיד כזה רציני? - קיבלה אותו נורה בחיוך. - אני לא
מאמינה שהאמנת שזה לא אני. אני וג'וליה, אחותי היינו משחקות
במשחק הטיפשי הזה. אבל ממך ציפיתי ליותר.

אוסקר התיישב בלי הזמנה, ברור היה שהוא עדיין לא ממש הבין מה
קרה, על כן נורה העדיפה לא להרחיב בנושא.

-נו, אתה מרגיש יותר טוב?

-כן. - אמר. - או לפחות הרגשתי לפני חוויית אזור הדמדומים
הזאת. לא משנה - הוא צחק. - באתי כדי לשאול אותך אם את רוצה
לאכול איתי מחר ארוחת ערב, לפני הקונצרט.

-כן! - אמרה בהתלהבות. - אבל מחר אני לא אלך לקונצרט. לחברה
שלי יש איזה אירוע...מן מסיבת טרום-לידה כזאת.

-אפשר לעשות זאת פעם אחרת, אם זה לא נוח.

-לא, זה מסתדר מבחינתי. תתקשר אלי מחר. (נראה לו שיתחמק
עכשיו?)

והם נפרדו לשלום, כשנורה נשארה המומה, ולא מעזה לגשת אפילו
לשאלה הלבוש בערב למחרת.

מסיבת התינוקות של מליסה הייתה אירוע מוזר, שניצב ביומנה של
ליאונורה והיא לא ידעה ממש מה היא עושה איתו. עצם העובדה
שהוזמנה באה לה בהפתעה. היא לא יכלה לסרב, בגלל שהאמינה שזה
פסול לדחות הזמנות, אם אינה בטוחה במאה אחוז בצביעות הכוונות
שעומדות מאחוריהן, וגם בגלל שלא יכלה להשאיר את ג'יין לחסדי
החברות של מליסה.

למעשה, ליאונורה הייתה מעדיפה בהחלט שג'יין לא תלך. בתקופה
האחרונה, מאז עזיבתו של טוני, שיווי המשקל הרגשי של ג'יין היה
בסכנה מתמדת, אי אפשר היה שלא להבחין בכך. היא המשיכה בעבודתה
כרגיל, אבל בדברים שהייתה לעתים אומרת ניכרה השפעה של ייאוש,
ייאוש של מי שאינו בטוח בבואה של הזדמנות שניה.

ליאונורה הצליחה, אמנם, לחשוב על תכנית שתקל על שתיהן את
הבילוי במסיבה הזאת. בבוקר שלפני המסיבה התקשרה אל ג'יין
ואמרה:

-תביאי איתך את מרלנה.

-למה, - שאלה ג'יין בעייפות. - כי הן ישנאו אותה יותר מאתנו?

-בדיוק.

-אולי היא גם לא אוהבת את זה.

-בחייך, בחורה כל-כך יפה, היא רגילה לזה.

האמת היא שליאונורה עצמה באמת העריצה את מרלנה, וזאת בעיקר
מפני שהייתה יפה כל כך. וגם בגלל שנראה היה כאילו לה באמת לא
משנה מה אומרים עליה, בטח לא החברות של מליסה, שהכירו אותה
ממסיבות ימי הולדת וכדומה.

ליאונורה הייתה זו שנפגשה עם אוסקר. האחיות החליטו שאם אין מה
לעשות, צריך לפחות מישהי שיודעת לדבר.

הם קבעו להיפגש בבית קפה קטן ויפה שהיה קרוב למקום מגוריהם.
היא עמדה על כך שייפגשו שם, ולא ילכו ביחד, למרות שזה היה
הגיוני יותר. היא גם איחרה מעט. מסיבה כלשהי ידעה שהיא צריכה
להגיע מאוחר יותר, ולראות אותו מחכה לה. לראשונה מזה שבועות
הרגישה שוב כי היא שולטת בקסם, שהיא יודעת איך הדברים צריכים
לקרות. היא ידעה ששום דבר גדול לא יקרה אותו ערב, אבל ערב זה
ייחרט בזכרונה, קסום ומושלם. מתחת למעיל הפרווה לבשה שמלה
שחורה עם שסע ארוך בצד, כשמתוך השסע הציצה שכבה של משי אדום.
ליאונורה הייתה שונה מאוד מנורה במראה, קשה היה לה להאמין כי
גם הפעם לא יראה את השוני. היא הייתה מעולם אחר, כשהלכה ברחוב
כולם עקבו אחריה בתהייה.

היא נעצרה בפינת רחוב, צופה אל בית הקפה שמעבר לכביש. היא אהבה
את המקום הזה תמיד. למעשה היא רכשה חיבה מיוחדת כלפי מסעדות
ובתי קפה, ואף השתעשעה ברעיון לפתוח מקום כזה, אם תתעשר באופן
בלתי צפוי. הייתה זו דרך נוספת ליצור קסם, ליצור מצב רוח, לעצב
תפאורה לזכרונות. "בעיר קשה כמו ניו-יורק" - הייתה אומרת -
"צריך להודות לאלוהים על כל דבר יפה, על כל מושב נוח, על כל
בעל מקום שישלו טעם במוסיקה ועל כל מלצרית שמגישה בחיוך. לכל
אחד יש ימים בהם רק הדברים האלה משאירים אותנו בחיים."

לבית הקפה הספציפי הזה הייתה מרפסת סגורה, שבערב אפשר היה
לראות ממנה את העצים שמאחורי הבניין, עטופים בשלג ומוארים באור
העדין הבוקע מבית הקפה. ליאונורה קיוותה ששם יבחר לשבת, וכך
היה, בעיקר כי לא היו מקומות פנויים בבית הקפה עצמו. המרפסת
הייתה חשוכה מהרגיל, על השולחנות רעדו נרות בתוך כוסות זכוכית
ורודות.

אוסקר ישב ליד אחד השולחנות, ולא הביט אל הכניסה, אלה על הנר
המהבהב מולו, פניו באור השברירי נראו מתוחות. היא לא ממש ראתה
מה הוא לובש, אבל ציינה לעצמה שזה לא משהו מגונדר מדי, אך גם
לא נטול סגנון, ואף מעלה את האפשרות  שאימא שלו או חברתו לשעבר
קנתה לו את זה.  ליאונורה הסתכלה עליו, ואז על האנשים סביבו,
וחשבה על כך ,שאולי הבדידות הבלתי נמנעת עליה חשבה משותפת לכל
בני האדם, פשוט רובם לא חושבים על זה. אולי זה מצב טבעי, אפילו
חיובי, שלכל אחד יהיה משהו שאף אחד חוץ ממנו לעולם לא ידע.
ועוד היא חשבה שבכל האהבות שלה, מאז שהייתה צעירה, ההימלטות
מהבדידות לא הייתה המטרה. לא הייתה בה כמיהה לשייכות. כל מה
שרצתה אי פעם היה הקסם. היופי שמעבר. גם עם אוסקר. אבל משהו
היה שונה בכל זאת. עתה, ,כשהביטה בפניו, המרותקות למשהו שאיש
אינו רואה, היא ידעה מה רצתה להיות בשבילו. הסיבה. הסיבה לחיוך
שמאחורי עיניו. לחדור למעמקי קיומו, שמעבר לחיי היומיום. וזו
הייתה שאיפה שגובלת בחוצפה, אבל לפחות היא ידעה אותה עכשיו.


היא הגיעה למסיבה של מליסה באיחור, וכשנכנסה כולם ישבו בסלון,
ומליסה פתחה את המתנות. על פי המבטים על פני הנשים כשנכנסה,
ראתה שכולן יודעות בדיוק איפה היא הייתה. למעשה זה לא הפריע
לה. העובדה שאנשים מרכלים עליה הוסיפה ממשיות לקיום שלה.

ג'יין לקחה אותה הצידה. היא נראתה מעורפלת מעט, ועיניה התחבאו
רוב הזמן מתחת לריסיה השחורים.

-איך היה עם אוסקר? - שאלה.

ליאונורה נאנחה.

-אוסקר נהדר, מקסים ומלא קסם. ואמיתי כל כך, שהוא לעולם לא
יהיה שלי.

ג'יין נבהלה.

-זה לא מתאים לך. למה את אומרת את זה?

-אני צריכה להישאר עם אנשים-חלמות,  כמו נמרוד, או ניקולאס.
אוסקר לא כזה, למרות שהקטע עם הכינור די הטעה אותי בהתחלה. אבל
אל תהיי עצובה, ג'יין, אף פעם אל תהיי עצובה בגללי. היום היה
אחד הערבים היפים בחיי, לו היה יותר יפה הייתי משתגעת. בגלל זה
אני פה. - והיא סימנה לכיוון האסיפה - הן ישמרו אותי
בפרופורציות הנכונות. איך את מתמודדת עד עכשיו.

להפתעתה, העיניים של ג'יין התמלאו דמעות.

-הן מדכאות אותי! ואני רואה שהן מדכאות את מליסה, זה לא בסדר.
- היא חייכה. - אבל את הפסדת את כל הקטע שמסבירים לי כמה אני
מפסידה שאין לי משפחה וילדים. את יודעת מה מרלנה אמרה להן? היא
אמרה כך בנועם: מה לעשות, בחורות כמונו צריכות לעשות סרטים, לא
ילדים. אני לא לגמרי הבנתי את זה, אבל זה נשמע כמו משהו שאת
היית אומרת.

בינתיים פתחה מליסה את המתנה של ליאונורה. הייתה זו בובה רכה
של דרקון אדום קטן.

-אני לא מאמינה שמישהו יעשה צעצוע של דרקון. - אמרה מליסה, אבל
קולה נשמע די משועשע. מישהי מחברותיה לחשה, כך שכולם שמעו:

-יש אנשים שפשוט חייבים להתחכם. - ואילו מרלנה חייכה בשפתיה
המלאות והביטה בליאונורה בהערכה.

-זה נחמד שיהיה לילד צעצוע מיוחד - אמרה ג'יין. - כך הוא ירגיש
מיוחד.

הערה זו נתקלה בהעברת ביקורת אודות המומחיות של ג'יין בנושא
ילדים, והערה על כך שלא כולם רוצים ילדים מוזרים. אחר כך הנושא
נשכח, ומישהי שאלה את ליאונורה:

-נו, אז איך הייתה הפגישה עם הבחור הזה? על מה דיברתם?

ליאונורה התיישבה, ואמרה, כשהיא מדברת לג'יין בעיקר:

-דיברנו על אהבה, למעשה. אהבה באופן כללי. סתם, אמרתי לו שזה
נראה לי דבר חשוב בחיים. והוא אמר: "כן, אהבה זה משהו שצריך
לעשות. בניגוד למלחמה, למשל"- והוא חייך, אבל העיניים שלו היו
משום מה עצובות עצובות, אני לא יודעת למה. - היא הסתכלה סביבה.
מליסה נראתה לה עייפה מאוד. וג'יין עצובה מהרגיל. "צריך לסיים
את הביקור הזה כמה שיותר מהר" היא חשבה.

בדרך חזרה ג'יין שאלה אותה:

-למה את באת ולא נורה? זה נראה לי אירוע בשבילה.

-אולי. לא היה איכפת לי היום. את יודעת, יש לי תחושה מוזרה
עכשיו, תחושה של סחרור, תחושה של גובה רב.  זה רק שאלה של זמן
עכשיו.

-מה שאלה של זמן?- שאלה ג'יין בחשש.

-מתי אני אפול, כמובן. אבל את תתחילי להיבהל. אני מבטיחה לך,
גם כשאני אפול כולם יקנאו בי.
13. אודיסאוס.


בשבועות שעברו הרגישה ג'יין לראשונה, שהחיים זורמים סביבה,
מבלי לדרוש את התערבותה המיידית. היא לא מצאה עדיין מחליף
לטוני, ולא עבדה על שום תערוכה גדולה. הציעו לה להשתתף בעבודה
על סרט תעודה על האומנות בניו-יורק. הלהקה של מר סימפסון זכתה
בתחרות כלשהי, ובכספי הפרס תכננה הפקה חדשנית לאודיסאה, שאחריה
חשבה ג'יין לנסות ולהבחן.

לכאורה כל היה שקט ,אבל היא לא יכלה להפסיק לדאוג. צל כבד היה
הולך ומתקרב אליה. צל שחור ואינסופי. היא לא ידעה מה יביא
אותו, חששה שהוא יבוא מתוכה, ולא בעקבות גורם חיצוני.

טבען של נבואות לב כאלה הוא שבמקום להכין את האדם לאסון ולהפוך
את ההשלמה לקלה יותר, הו רק מאריכות את הסבל.

ליאונורה נפגשה עם אוסקר פעמים רבות, כלומר - היא או אחת
מאחיותיה. הם גם ניהלו שיחות ארוכות בטלפון, והיא התחילה,
בזהירות, לגולל לפניו את רעיון הקסם. היה זה דבר חשוב מכדי
לשמור בסוד ממישהו כזה. השיחות ביניהן נשאו אופי ידידותי בלבד,
מה שאמרו המבטים נותר ללא פירוש חד משמעי, והיא הניחה לזמן
לעשות את שלו.

זו הייתה, בדיעבד טעות חמורה, שכן הזמן בגד בה בגידה אכזרית.

סטן, מנהל התזמורת, פוטר מתפקידו, בעקבות איזו שערורייה בחוגיה
הגבוהים של ניו-יורק, וכל החוזים שנחתמו תחתיו הוכרזו אי
חוקיים ובוטלו. ערב  יום שישי שחור אחד הודיע לה אוסקר בפנים
קודרות כי הוא חוזר ללונדון. באופן ברור היה טרוד ונסער בשל
ענייניו האישיים, ולא הבחין מה עושה לה ההודעה הזאת.

עיניה חשכו, העולם נדם וקפא. כשאינה שומעת את קולה שלה, שאלה,
אם אין לו דרך להישאר.

-לא, לא, אמר, אחרי דבר כזה אין לי מה לעשות פה.

-לונדון. - אמרה. - אז זהו זה.

רק עתה סובב אליה את פניו וראה את האימה בעיניה. הוא התיישב
לידה, לקח את ידה בידו, ואמר ברכות ובעצב "נורה..." אבל האמת
הייתה שלא היה מה להגיד.

כמעט מתעלפת, חיבקה אותו בזרועותיה, נשקה לצווארו ולחשה "שלום
לך, מתוק שלי".וניתקה עצמה ממנו. היא לא שמעה מה אמר לפני
שסגרה את הדלת. בחשכה מצאו ידיה הרועדות את כפתור המעלית, ורק
כשנכנסה לחללה המחניק  והחשוך פקחה את עיניה וניסתה לפחות
להתחיל לקלוט את המצב החדש.                                  
                                         

הוא לא יהיה שם יותר. כשתלך לישון, וכשתתעורר, וכשתשב לכתוב,
הוא לא יהיה בבניין ממול. כשתלך לפילהרמונית לא תמצא אותו שם.
כל מקומות המפגש המקריים שלהן - מעבר החצייה, המכולת, תחנת
האוטובוס, כולם איבדו את קסמם ברגע. העיר שלה הפכה בשניה לקרה,
ריקה, נטושה.

כשיצאה החוצה והתחילה ללכת, בכיוון ההפוך מהדרך לביתה, כבר
יכלה לראות את דרכה בבירור, אך גם הכאב הפך לברור יותר. היא
ניסתה לחשוב על דרך מהירה להיפטר ממנו, אך לשווא.

היא זכרה מה אמרה לה ג'יין על אירועים כאלה, וידעה לא ללכת
הביתה, ולהכניס את היגון הזה לדירתה הקטנה והחביבה. אך גם ללכת
ברחוב ולבכות לא התאים לה, בגלל שבעיר כזאת, במוקדם או במאוחר
אתה מגיע לגשר. ואין לדעת אם תתאפק מלעשות בו שימוש. וגם,
לעולם לא תוכל לעבור שוב ברחוב הזה.

במקום גשר, נקלע בדרכה טלפון ציבורי, והיא נכנסה אליו. האם יש
אפשרות שלא תעבור את זה לבד?
לא עלה בדעתה לרגע להתקשר לג'יין. היא לא תסלח לעצמה עם תחשוף
את ג'יין לדבר כזה, היא מכל האנשים. היא פתחה את פנקס הטלפונים
הקטן שלה. הרבה שמות, הרבה אנשים שלא היה איכפת לה לראות. אף
אחד שהיא מוכנה שיראה אותו במצב הזה. היא יצאה והתחילה ללכת
לכיוון הפארק.  בראשה התחילה לנהל שיחה מאופקת אך כואבת.

"טוב, אני יודעת שאי אפשר לקבל את הכל. אתה יודע שאף פעם לא
ציפיתי לקבל את הכל. אבל דווקא את זה? דווקא אותו?"

"אני ממש רציתי את זה. כן, ציפיתי לנס. לא, לא בגלל שמגיע לי.
סתם. ציפיתי לנס בלי שום סיבה."

"מה הייתה עושה אישה אחרת במצבי? נשברת. אנשים נורמליים יודעים
להישבר, להתרסק לחתיכות, ולהוולד  מחדש מתוך האפר. לי אסור
להתפורר. זה לא אני. אם התפוררתי פעם אחת - סימן שכל מה
שהאמנתי בו כל חיי ללא היה נכון. אני אמורה להיות מעבר לזה.
אחרת יגידו, איפה היה העולם היפה שלך ברגע האמת?"

היא התיישבה על ספסל והביטה למעלה. היא אמורה לראות מעבר לצער
שלה, זה מה שציפתה מעצמה.  אבל היא הרגישה שבתוך לבה נעוץ גוש
קרח, שמפריע לה לנשום, ולהתווכח עם דבר כזה לא היה פשוט.

"אולי זה ניסיון. האם תיכשלי בניסיון הראשון? בפעם הראשונה שלא
קיבלת מה שרצית?" נימוק זה נשמע לה משכנע, ומעודדת מעט היא
המשיכה.

"בחייך, יקירתי, לא מדובר במוות, לא מדובר במחלה קשה, לא
בבגידה של חבר. רק בעיניים המהממות שלו, לעזאזל. את הרי ידעת
שזה לא יקרה. זמנך עוד לא הגיע. פגשת אותו מוקדם מדי. אף אחד
לא מקבל את הסוף המאושר בגיל צעיר כל-כך."

וכך המשיכה עד אור הבוקר, נכון יותר, עד שנרדמה, וכשהתעוררה,
ראתה כי הבוקר עולה. פניה וכל איבריה קפאו, למרות שעברו רק
כשעתיים, ולבושה היה חם מאוד. אך כשהביטה למעלה ראתה שמיים
זוהרים ומסחררים בצבעיהם העזים, ואמרה בקול סדוק מקור:

"דע את מקומך, אדם. זה מה שאתה צריך לדעת: בין אם אתה סובל,
בוכה, או מת, השמש עולה בבוקר, והעולם לא איבד מיופיו ולו
ניצוץ אחד. אבל הנה, אמרתי לך, לא בגדתי. אני רואה את היופי.
אי עצמי. עמדתי בניסיון."

והיא קמה מהספסל, אבל אז צצה במוחה עוד מחשבה אחת, והיא
התיישבה שוב כדי לסיים אותה.

ג'יין ידעה שבבוקר שבת לאה הולכת לבית הכנסת, לכן הופיעה בביתה
רק אחר הצהרים. הבוקר היה בוקר יפה נורא, ג'יין בילתה אותו
בקניות ולמשך זמן מסוים הצליחה לברוח מתחושת המשבר המתקרב.
כשנכנסה מצאה שם להפתעתה את רייצ'ל, ודירה מבולגנת למדי.

רייצ'ל סיפרה לה את החדשות על אוסקר, כשהיא מנסה בקולה ובהבעת
פניה להראות לג'יין שהלילה הקשה מאחוריה, ושסוף העולם לא הגיע.
ג'יין לא השתכנעה.

-אז זהו, השלמת עם זה? - שאלה בחוסר אמונה. - את בסדר.

-האמת היא... - רייצ'ל לא נראתה בסדר. היא לא נראתה אומללה, אך
בהחלט נסערת. - אני בסדר אבל...

-כן? - ג'יין ראתה איך היום הערב הולך ונהיה קודר, בחוץ
ובפנים. שלג התחיל לרדת.

-טוב, לא השלמתי עם זה. אני בסדר, אבל, ג'יין, את רואה אותי
משלימה עם סוף כזה? זה לא אני.

-אז מה את?

אני...-רייצ'ל אפילו חייכה כשאמרה: - אני נוסעת ללונדון.

-מה? לונדון? רייצ'ל, אני לא רוצה להגיד את זה, אבל, זאת יבשת
אחרת וזה גבר שאפילו...

-אני לא נוסעת אליו, ואני לא נוסעת בשבילו. - הכריזה. אני
נוסעת בשביל שאני אדע שלא נכנעתי. שלא התייאשתי. אולי לא יקרה
כלום בלונדון. אולי אני אחזור אחרי שבוע, או אפגוש שם מישהו
אחר. אבל אני חייבת לעצמי את האפשרות להיתקל בו במעבר חציה.
והוא שווה את זה.

ג'יין חייכה חיוך רפה.

-זה טוב שאת לא מתייאשת. מה הייתי עושה אם היית מתייאשת. אך,
איזה יום מלא בשורות!

השתיקה של רייצ'ל, שליוותה את דבריה אלה שלחו צמרמורות בגופה.

-רייצ'ל, יש עוד משהו?

-האמת שיש לא מעט, אבל אני לא יודעת אם אני צריכה לספר לך.

-טוב, עכשיו אין ברירה אחרת! - אמרה ג'יין בכעס. או שלא היית
צריכה לומר כלום, או שתספרי את הכל.

-טוב. זה סיפור דיי מדהים, למעשה, והוא לא קשור אליי.

היא סיפרה לג'יין שבבוקר, עייפה מהלילה הקשה, אך אסירת תודה על
כך שעברה אותו בשלום, ועל ההחלטה שקיבלה, הלכה לאה לבית הכנסת.
שם התיישבה במקומה הרגיל, ולידה התיישבה מרים ליפשיץ הזקנה,
וכשזו באה וחיבקה אותה, הרגישה לאה הקלה ועייפות, והתחילה אף
להירדם, ראשה מונח על הסידור, כשמרים העירה אותה, והפנתה את
תשומת לבה לאחד מנכדיה שנכנס אותו רגע לעזרת הגברים.

לאה התפלאה שיש לה למרים נכד מבוגר כל-כך, ואז ראתה את בעלה של
מרים קם אל הבחור, מחבק אותו ופורס על כתפיו טלית, ואז הרים
הצעיר את ראשו להגיד שלום לסבתא, ובפניה של לאה הלם מבט ירוק
ירוק. נשמתה קפאה בחזה, והיא לחשה בלי קול: "ניק...".

ג'יין פערה את עיניה, המומה. ניקולאס? ניקולאס שלנו? האיטלקי?

-מן הסתם הוא לא איטלקי, ג'יין. וקוראים לו נתנאל. נתנאל
ליפשיץ, זה מה שהיה כתוב אז בקבלה.

-מה שכן, הוא עדיין יכול להיות עורך דין. - חייכה ג'יין, אבל
מרצינות פניה של רייצ'ל הסיקה כי יש המשך לסיפור.

-ואז הסבתא התחילה לספר את כל סיפור החיים שלו. מסתבר שהשליח
האיטלקי שלנו, כשהיה ילד למד חזנות. היא אמרה שהיה לו קול כזה,
שאפשר היה לרפא איתו חולים, אבל היא, כמובן סבתא שלו. בקיצור,
קרה לו משהו בגרון, איזו דלקת, או גידול, אני לא הבנתי.
והרופאים אמרו שאסור לו לשיר, אז הם נאלצו להפסיק עם שיעורי
החזנות, וכל המשפחה הייתה הרוסה. וניק...נתנאל, כלומר, התגלה
כבחור עקשן, או לא חכם במיוחד, ואחרי שאסרו עליו לשיר הלך לשחק
בתאטרון. בלי שהוריו ידעו. וכנראה שהוא היה מוכשר מאוד, כי
למרות שהוא דיבר שקט מדי - את יודעת מה זה שחקני תאטרון, למרות
המגבלה הזאת הוא התקדם בלהקה. הוא שיחק את המלט, את יודעת? אני
יכולה רק לתאר לעצמי איזה המלט הוא היה. ובבכורה עצמה הוא
הגזים, כנראה, ובאמצע המונולוג הוא התחיל להיחנק ואיבד את
ההכרה. הסבתא אומרת שהקהל לא הבין כלום, כשהמלט התמוטט
בזרועותיו של הוראציו כמה סצנות מוקדם מדי. בכל אופן, אשפזו
אותו, והצילו את חייו. ג'יין, הצלקת הזאת היא לא מקטטה, ג'יין,
אלא מניתוח. ומאז כמעט ולא נשאר לו קול. עכשיו הוא כבר יכול
לדבר, אבל אין לו סיכוי.. את מבינה. ומשום מה כל-כך העציב אותי
הסיפור הזה.

-ברור - לחשה ג'יין - איזה מין גורל זה. למה זה קורה לאנשים?

ג'יין הייתה המומה כל-כך מהסיפור ששמעה, שלא הייתה לה שהות
לחשוב על משמעות החלטתה של ליאונורה. רק בערב, כשיצאה מביתה
הבינה פתאום, שהיא נשארת לבד. היא לא נבהלה ממש. הרי ציפתה שזה
יקרה. טוני עזב. אוסקר עזב, הדירה של האחיות כהן תישאר ריקה.
כולם עוזבים את העיר הזאת, ומי שנשאר בה נדון לבדידות הקרה
והמרה ביותר, בדידות כזו של ערים גדולות.
ג'יין הלכה ברחוב לאט והשלג ירד עליה. ופתאום הביטה סביבה,
והביטה למעלה, והעיר הענקית התחילה לקרוס ולהצטמק מול עיניה,
עד שהפכה לנקודה לבנה קטנה, על מסך כהה בתוך חללית כסופה,
קפואה, נסחפת לאיטה בזרמים של בדידות.

ניקולאס. - לחשה. - נתנאל...- השלג פצע את פניה. השם ליפשיץ
נשמע לה מוכר. האם הכירה ליפשיץ אחר? נעליה הלכו ונרטבו, אבל
במקום ללכת מהר יותר, הלך קצב הליכתה ודעך, כאילו שקעו רגליה
בשלג.

היא נעצרה מול דלת התאטרון של מר סימפסון, ונכנסה פנימה.
הורידה בחושך את נעליה הרטובות, ניגבה את פניה.

היה מישהו על הבמה. רקדן אחד, דמותו הרזה מתנדנדת באור הכחול.
היא עמדה בסוף האולם ולא היה לה כוח לזוז. היה זה ריקוד מוזר,
שהזכיר תנועות פנטומימאי ההולך נגד הרוח המדומה. צעד אחר צעד
היה מתקדם, גופו הצעיר, העדין נשטף באור הכחול, ופתאום נהדף
אחורה, מתנגד, נופל ארצה, מנסה להתרומם שוב.

-הוא טוב. - אמרה ג'יין, לא מבטלת את האפשרות שאין שם איש,
והרקדן אינו אלא הזיה שלה. אבל, הזיה או לא, היא ראתה אותו
קודם. התנועה שלו הייתה מוכרת לה. הקלות של תנועתו. היא התחילה
להתקרב בשקט לכיוון הבמה, ידה נתמכת בקיר. פתאום נגעו אצבעותיה
בדף נייר הצמוד אל הקיר. כרזה. העשירי למרץ. האודיסאה. בתפקיד
הראשי. נאט ליפשיץ.

ג'יין העיפה מבט קפוא לכיוון הבמה.

-זו לא רוח. - אמרה בקול רם. - זה ים. - ונפלה ארצה.


היא לא הרגישה לא במכת הנפילה ולא בזמן שעבר עד שחזרה אליה
הכרתה. היא שמעה קולות לידה:

-נו, אז מה זה, סמים?

-לא. דווקא לא. גם לא נראה כמו מכת קור, או תת תזונה או משהו.

-אז מה, כך סתם התעלפה?

-בחורות, לך תדע...

-טוב... יש פרטים למלא בדו"ח?

-כן, הבחור שהביא אותה מכיר אותה. הוא אמר שקוראים לה ג'יין...
מארסו, והיא עובדת במוזיאון. הוא אמר שייקח אותה הביתה
כשתתעורר.

ג'יין פקחה את עיניה מעט. היא ראתה את נתנאל מדבר בחוץ עם
פקידת הקבלה. גאונים. המסמכים שלה היו בתיק איתה. הם לא בדקו
אפילו. אבל מאיפה הוא יודע את מקום עבודתה.

כשיצאה אל חדר ההמתנה, מתנדנדת טיפה, הוא תפס אותה תחת זרועה
והוביל החוצה, אל מכוניתו הישנה.

בטרם התחילו לנסוע שאל, מבלי להסתכל בפניה:

-את מתכוונת לספר לי מה קרה לך שם?

-לא, לא. ממש לא.

אחרי שתיקה ארוכה אמרה לבסוף את המשפט שהיה תקוע במוחה.

-אז עכשיו אתה רוקד?

הו זרק לכיוונה מבט זריז.

-אז היא סיפרה לה הכל, לחברה שלך. כן, כן, אני יודע. עכשיו
כולם אומרים לי שאני הולך לשבור את הרגליים, אבל מה אני אעשה.

-איך אתה מכיר אותנו?

-באמת, ג'יין. נראה לך שתעקבו אחרי ואני לא אבדוק מי אתן? אולי
אתן מהבולשת? למה באמת?

-העיניים שלך. לא יודעת. אתה רקדן מצוין.

-תודה.

-רקדן יהודי עם עיניים ירוקות. - צחקה, אבל הצחוק שלה נשמע
עצוב כל-כך, שהוא האט והסתובב עליה. היו לו תווי פנים עדינים
מאוד, וריסים שחורים תיחמו את עיניו.

-באמת שמתי לב שאת תמיד עצובה. כמו אז במוזיאון, או אפילו
בדיסקוטק. יש דרך לעודד אותך?

ג'יין השעינה את ראשה העייף על השמשה הצדדית. "תגיד לי שאתה לא
יודע לצייר, ניק"

-ממש לא. עוד משהו? ומי זה ניק?

- נאט, תגיד לי שאתה לא הולך להיות עורך דין.
- עם הקול שלי? ואם זה עוזר, הייתי גרוע במתמטיקה.
- תודה. - אמרה בעצב, ונבהלה, כי הוא עצר את המכונית
בפתאומיות.
- ג'יין, אני מצטער, כי את לא מכירה אותי, אבל תצטרכי להאמין
שכוונותיי טובות. אני מוכרח להגיד לך, ואני מכיר את העבודה
שלך, שאת לא מספיק מוכשרת בשביל להיות אומללה כל כך, ולא עד
כדי כך יפה, שלא תוכלי להיות מאושרת פעם.
- זו מתחלה להיות שיחת עידוד מעניינת.
- כן, ולא בלי סיבה. לפעמים, ואני יודע את  זה, בן אדם לא
יכול להמשיך לחיות, אלא אם יפסיק לראות בעצמו את הגיבור הטרגי.
את מבינה. כמו שאני, אני לא הייתי אידיוט כשהלכתי לשחק. בפירוש
ניסיתי להרוג את עצמי. "דווקא". ואז למדתי בדרך הקשה שאני לא
המלט.
- לא. - חייכה, - אתה לא.
- לא. אני הוא אודיסאוס, המרמה את מותו פעם אחר פעם. עכשיו
בואי, הולכים.
- לאן?
- לרקוד. הרי הגענו כבר למסקנה שאני לא יודע לעשות שום דבר
אחר.
- אני הייתי חסרת הכרה לפני פחות מרבע שעה, אתה בטוח שכדאי.

נתנאל משך אותה החוצה בידה. היא לא הספיקה אפילו להרים את
הכפפה שלה שנפלה מתח למושב.

-שמתי לב שקשה לך לראות אותי רוקד. אבל כרגע זה הדבר הכי טוב
ששניינו יכולים.



ערב עזיבתה ללונדון עמדה ליאונורה ליד חלונה, שהשקיף פעם אל
חלונו של אוסקר, ושיחררה אל הרוחות החורפיות האחרונות דף דף
מתוך המחברת שהכילה את "המדריך המושלם לקסם".

עוד מספר שבועות לאחר מכן היו תושבי השכונה מוצאים דפים חצי
רטובים, המלאים רעיונות משונים אך מפתים, הבטחות בלתי אפשריות
אך קוסמות.

דף הנושא עליו את המילים האחרונות שכתבה ליאונורה במחברת לא
זכה לקריאה. הוא נקבר בשלג בחצר שליד מרפסת סגורה של בית קפה
קטן, ובמהרה נשטפו ממנו השורות הבאות:

לחיות עם הקסם זה כמו לחיות עם כנפיים. זה מה שיביא אותך גבוה
יותר, זה מה שיאפשר לך לראות יותר ממה שרואים כולם. זה מה
שיביא אותך קרוב מדי לשמש, ויגרום לך ליפול מטה מגבהים עצומים.
ואם תישארו נאמנים לו, זה הדבר היחיד שימנע מכם להתרסק על קרקע
הייאוש.

הספר הזה מוקדש לך, יקירי, באשר תהיה.