כמה שאת רוצה לברוח.

כמה שאת רוצה לברוח, לא להסתכל אחורה ופשוט לרוץ עד שתגיעי
לסוף העולם.

ואז, את תסתכלי למטה, רואה לא רואה, ותבהיי בכוכבים ובפלנטות
ובכלום שיש מתחת למקום שלו את קוראת "העולם שלך".
כלום.

ואז את תביני, סוף סוף תביני, על מה כולם מדברים. הבועה שסביבך
תתפוצץ ותשאיר אותך בלי הגנה ובלי מחסום בינך לבין שאר העולם.
ואז את תגדלי, ילדה, סוף סוף תגדלי ותביני שהעולם אינו ורוד,
האנשים אינם חיים בשלום ואהבה ואין דבר כזה שנקרא בעושר ואושר
עד עצם היום הזה. אין סוף שמח. את תביני שאין יותר סיפורי
אגדות. תביני שפיות אינן קיימות ושהן אינן באות כדי להציל אותך
מהחיים האפורים והמשעממים שלך.

סינדרלה התבגרה, עזבה את הנסיך שלה בשביל נגר צעיר אחרי שלושה
וחצי ילדים, משאירה אותו עם המלוכה ולב שבור. שלגיה והנסיך שלה
עדיין חיים ביחד, רבים כל הזמן. הפעם האחרונה שהם דברו עם
הילדים שלהם, חמישה במספר, הייתה לפני כמעט שנה. היפיפיה
הנרדמת כבר מזמן לא יפיפיה. הגיל נראה על פניה ובעלה, הנסיך על
הסוס הלבן, כבר מזמן לא יכול לרכב על סוסים והוא בוגד בה עם
משרתת בת 20. היא יודעת, ולא אומרת כלום.

את תביני, ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה ושבעצם, אתה לא יודעת
מה יקרה בעתיד שלך. את לא יודעת מה את הולכת לעשות עם עצמך.
הכל מתבלבל לך מול העיניים ואת עומדת באמצע הכל, מסתובבת סביב
עצמך, רוצה, צריכה, להיות במאה מקומות באותו הזמן.
יש לך כל כך הרבה דברים לעשות, ילדה. כל כך הרבה דברים.

אבל בנתיים, את רוצה לברוח. רחוק רחוק, למקום שבו אף אחד לא
יוכל למצוא אותך, מקום שיהיה רק שלך.

ואת רוצה לצעוק, לצעוק חזק, שכולם ישמעו.

" אני חייה! אני קיימת! "

אבל בעצם, את רק חושבת שאת יודעת מה את רוצה.

אז חכי כמה שנים, ילדה.

חכי שתתבגרי.