היה לי כדור בכיס.
הופתעתי. הסתכלתי עלייך ועינייך נצצו. נקודות שובבות ואהובות
ריצדו באישונים השחורים, המוקפים יש ירוק. חייכת והנמשים שלך
המשיכו לשחק תופסת אחד עם השני. הרגשתי קרינה בוקעת ממך, הבנתי
על מה מדברים כשאומרים הילה. והיא כולה אמרה, צעקה וצחקה:
תזרקי לי... תזרקי לי...
מסרתי לך את הכדור ובתנועה חלקה וגלית תפסת אותו. החזקת אותו
והסתכלת בי ובו חליפות, כשואל את עצמך מה לעשות. אבל ידעתי
שאתה לא שואל, אתה סתם מותח...
אור זוהר ובוהק קרן משפתייך המחייכות, ועינינו נקשרו בחוט
שהורגש רק לך- ולי.
מסרת לי את הכדור בחזרה. הרגשתי קצת מגושמת, כמו שאני תמיד
מרגישה בסביבת כדורים ושאר מריעין-בישין. אבל תפסתי וחייכתי.
הרגשתי איך האור הבוקע משפתיי מתמזג עם שלך ואנחנו נעטפים, יש
רק זוהר לבן סביבנו.
הנקודות הירוקות שמסביב לאישוניי ריצדו בתוך הבוץ שלהן, מסביב
לאותו חוט שחיבר בינינו והוא לא ניראה ולא מראה, והנמשים שלי
שיחקו עם שלך מחבואים. לי יש יותר, הן כנראה ניצחו.
שיחקנו מסירות במשך כמה שעות. היה שלב שבו התחלתי להרגיש
בטחון- באמת הצלחתי לתפוס! מעבר לזה, אם להתעלם ולהסתכל על
העובדות כפשוטן- היה לי כדור! אף-פעם, אף-פעם בחיים שלי עוד לא
קרה שפשוט מצאתי כדור בכיס. אני לא יודעת מאיפה הוא הגיע לשם
ובמהלך אותו המשחק, גם לא היה איכפת לי. כי... כי היה כל-כך
כיף לשחק איתך! אתה היית שחקן טוב, הים הירוק זהר וקרן, הזוהר
הלבן ערסל אותי בזרועותיו וזאת לא הייתה הרגשה רעה בכלל.
חמימות, אל תוותר על זה אם תמצא.
המשחק היה מעניין, הרגשתי שאני מתמלאת בטחון, ולמרות שאתה שחקן
מנוסה וחסון, עשוי ללא חטא וכו' וכו', הצלחתי לנצח אותך כמה
פעמים! שיחקתי בהתלהבות שלא זכרתי על עצמי. אפילו
במשחקי-הילדות לא שיחקתי ככה. הזוהר הפך לים ירוק, קורן ומלא
חום ואור. טבעתי, אבל המשכתי לתפוס כדורים. בסך-הכל, הרגשתי
שגם אתה טובע, מה רע? הרי כך זה אמור להיות! אתה תופס אני
זורקת, אני תופסת וזורקת בחזרה. ושנינו קורנים, עם חוטים
בקרניות ונמשים, תחרויות...

בסוף המחצית נגמרה.
או שאני חשבתי שזאת מחצית, אבל בעצם זה היה סוף. אני לא יודעת
אם אז, או שרק עכשיו או רק אחר-כך, אבל אתה החלטת שהיא נגמרה.
החוט נשאר, לקחת את הכדור איתך ואמרת שתחזור, שעכשיו מאוחר
ונמשיך את המשחק שלנו מחר. אפילו, אפילו רשמת את מספר-השחקנית
שלי. אמרת לי- ואני לא שאלתי, אתה אמרת בעצמך- שתחזור, עם
הכדור שלי- שלנו, כי אנחנו עוד לא יודעים מי ניצח...
חיכיתי. התאמנתי עוד קצת בבית, מצאתי כדורים ישנים ובלויים
וזרקתי אותם מעל לחוט. שוב ושוב, הוא עוד היה שם.
אחרי שהוא הכביד עלי
זה כנראה היה כבר אחרי שהוא נקרע
והוא היה רטוב, ספוג מלוח כולו. ואני הלכתי למגרש-המשחקים,
לראות. לחפש, אולי אמצא ולו רק את הכדור שלי, ובאמת קיוויתי
שאולי שוב אמצא אותך. עם האור והזוהר והירוק והחמימות.
כשהגעתי למגרש-המשחקים ראיתי אובך ירוק-צהבהב פשוט בכל מקום
ומבעדו שמעתי קול כדורים נשמטים על הארץ וצחקוקים. התקרבתי,
ואתה מרים כדור ומושיט אותו לילדונת ששיערה כחול ועיניה ריקות,
שמצחקקת ושומטת את הכדור פעם נוספת, ואתה מרים ומראה ומדגים
ומנסה להראות לה את היציבה הנכונה, ואוחז בה ומכוון את ידיה אך
הכדור נשמט שוב ועיניה הריקות מבריקות, שמא מאור, שמא
מדמע?...
ואתה זוהר, אור צהבהב-ירקרק נוגה ממך, מתוכך...
ואני לא מבינה. אני מנסה לחפש, אני יודעת שהוא בלתי-נראה אבל
אני בכל-זאת מרגישה שאין שם חוט. או שאולי זו רק הרגשה שנועדה
לנחם אותי?...
אבל מה שבטוח, אין לה נמשים.
ולי אין כדור. לפעמים, צריך לדעת להפסיד.
לפעמים, צריך להפסיד.