אור השחר שוטף את החדר בקרניים חמימות.
זוהי התעוררות טהורה עבורי, התחדשות של כוחות גלויים וסמויים,
כשהריאות מתמלאות בחמצן והעיניים נפקחות לאיטן למבט צלול.
מאוד אוהב אני, לאחר הקימה, לפתוח את חלון חדרי הקט, ולהציץ
קמעה בקרן הרחוב שלי.

כל אותם פועלים קשיי יום, הרצים בחפזון לעבר המכולת השכונתית,

לקנות כיכר-לחם כדי להרגיע את הרעב וחפיסת סיגריות כדי להרגיע
את הנפש.
כל אותן אמהות צעירות, המהלכות בבהילות, בנעלי העקב שלהן,
שמתקתקות על-פני המדרכה, כמו שעון עתיק-יומין שקם לתחייה.
כל אותן ציפורי דרור, המפזזות להן וצווחות כאילו שהן מבינות
למה קוראים להן בשמן והן מתכוונות להראות לכל העולם, שהן באמת
עד כדי-כך חופשיות.

זה נראה, שכל הסמליות של הבוקר נעלמת, נוכח אותו מירוץ מטורף
הנקרא "מירוץ החיים".
זהו מירוץ מאולץ לאחר תרדמה ארוכה, אך עדיף, שמירוץ זה יהיה
קיים,
מאשר חוסר-מעש שיוביל לשממון נפשי, שהרי הנפש אוהבת אתגרים.

הכל היה נראה באנלי, עד לרגע שהוא הופיע.
המכוניות נעו לאט יותר על-מנת לתת לו לחצות את הכביש הארור
בבטחה .
פירות הבוסר, בעלוות עץ-הקרת המפוייח, החזיקו מעמד שלא ליפול,

כדי שלא ידרוך עליהם וכך ייפגע מפירות פגומים ואסורים של אהבת
האביב אצל הצמחים.

הוא הילך לו לאיטו, עם שיער מדולדל ועיניים רפויות המביטות
בעצבות במדרכה, סוקרות את עמלו של איש התברואה העירוני, אותו
תא-דם לבן בעורקייה של העיר, המנקה את הזוהמה הנראית
בלתי-סופית.

נתגלתה לי כה מלכותית אותה פסיעה איטית, כאילו שהיא קוראת תיגר
על "מירוץ החיים", הרגשתי שזה נתון להערצה!

כנראה, שהרוח שבתוכי פעמה באקורד הנכון, כשאור השחר האיר אותי
בכל בוקר באותה השעה, כדי לפתוח את החלון ולצפות בו מהלך לאיטו
בקרן הרחוב שלו, עם פרצופו החתום ומבטו המעורפל.

בוקר אחד, אזרתי אומץ, לבשתי את מחלצותיי הענוות
והבלתי-מתרפסות ביותר (כדי שלא יחשוב שאני מעבר לו), וירדתי
לקרן-הרחוב,
כדי לראות אותו מקרוב.
התקרבתי אליו בצעדים שקולים, סקרתי את אופן מהלכיו הצפויים
לכאורה, אך הוא הפתיע אותי כשהעלה את ראשו היישר לכיווני.
עיניו ברקו לעבר עיניי, אז, הוא פשוט הפנה את מבטו והחל להתרחק
ממני בצעדים נמהרים, יותר ויותר מהר, עד שנעלם מעיניי.

כנראה, שהוא הבין, שאני מרגיש את אשר הוא חש.
סביר להניח, שאחת מאותן ציפורי דרור פטפטניות סיפרה לו שאני
גיליתי את סודו הכמוס ביותר.

לפי דעתי, בגלגול נשמתו הקודם, הוא היה אדם-גיבור, לוחם
ללא-חת,
שהעז להמרות את פיו של אלוהים והיה לאנרכיסט בטבע.
אלוהים לא אהב את שעולל אותו גלדיאטור אכזר לכדור-הארץ (אתר
הניסויים המובחר של האל), ולכן החליט להענישו וגלגל במערבולת
הזמן את נשמתו לגוף יצור אחר.

אני מצטער, אם המלך סבר, שאני קורא-תיגר לקיומו ברחוב בו אני
גר,
וכרגע אינני מבחין בו בריטואל הקבוע שלו.

מלך הרחוב - אני מבקש את סליחתך, אנא חזור לכאן, הכל כל-כך
סוער פה בלעדייך.
ברגע בו השקט צריך רק להתעורר, הוא כבר באמצע תרדמת החורף
שלו.

מאמין אני, שביום מן הימים, ייפגשו נשמותינו בחלל הנשמות
התועות,
לפני שיוגרלו לעולם, לתוך גוף זה או אחר.

לגבי המלך, מדובר כאן, בכלב-רחוב.
כלב, שהוא לא בדיוק כלב והוא לא ידידו הטוב של האדם, אלא אדם
שהוא יותר מסתם אדם.

יש לכבד את בעלי-החיים ואסור לנו לשכוח שגם אנו כאלה,
לפעמים פחות בעלי-חיים מהם, לפעמים יותר חיות מהם...