[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
לב המלכה

שנים רבות תעה המלך שאין לו ארץ בין ארצות החול. בתחילה חיפש,
כמו רבים לפניו, את המקומות הקדושים, ומשמצא אותם, אפופים
בעוני וכבושים ע"י נוודי המדבר, לבש את הגלימה הפשוטה ביותר
שיכל ללבוש, נעל סנדלי שרוך פשוטים, ויצא לשוטט במדבר. זמן רב
בילה המלך בין הדיונות, כאותו תינוק המגשש ומחפש בידיו אחרי
האם, חיפש המלך את הדרך בה ילך ואת המטרה אותה ישים לנגד
עיניו. עד שלבסוף, כמו שהתינוק פוקח את עיניו ומבין שאמא לא
בחדר, הבין המלך, ששום מטרה לא תשווה בגודלה למדבר שהוא נמצא
בו - שהרי כל המבנים הופכים במדבר לאבק, וכל האגמים - לחול,
וכל החיים - לשלדים, ובמקומם באים אחרים אבל אף אחד לא יודע
היכן. במדבר, הבין המלך לבסוף, כל הדרכים מובילות לשום מקום,
ושום מקום נמצא תמיד מעבר לגבעת החול הבאה.
מאותו רגע, המלך היה מאושר יותר ויותר מדי יום שעובר. הוא שכח
את ממלכתו שנטש, את ארמון-הגרניט בו התגורר, מאושר עם אשתו, עד
שמתה, ומאושר עדיין עם בתו, עד שהפסיקה לדבר או לזוז. שכח את
החצרנים, היועצים, האלופים והאומנים שהקיפו אותו וניסו לשבור
את הכישוף שהטיל אדם אחד משונה, זר לבוש שחורים, על בתו היחידה
של המלך. כל הדברים האלו נמחקו ממוחו, אפילו שמו הפרטי נמחק
ממוחו, והוא, מלך בלי ארץ ובלי זיכרון, הלך והלך בדרכי המדבר.
ערב אחד, כשכבר החלו עיניו לתור אחר  מקום להניח בו את ראשו
למשך הלילה, הופיעו על קו האופק האדמדם ארבעה דמויות חמושות.
לבושים גלימות אדומות ארוכות היו, וחבושי מטפחות שהסתירו את
עיניהם. המלך לא ראה אותם מתקרבים, והוא לא ראה אותם גם כשהם
קשרו את ידיו מאחורי גבו והחלו להצעיד אותו כשבוי. המדבר והשמש
הלבנה, החורכת המתנוססת עליו מדי יום לא עיוורו אותו - עיניו
ראו את המתרחש, אבל הוא לא הגיב, אפילו לא משך בכתפיו, כאילו
אמר להם "תעשו איתי מה שאתם רוצים - זה לא משנה לי, ובעצם גם
לא לכם, אם תחשבו על זה".
לקחו והביאו אותו לפני המלכה שלהם. באוהל קודר, מקושט בפנסים
מוזרים ובפעמונים שאינם שותקים לעולם, על כרית נחמדה מבד יקר,
ישבה אשה צעירה, עדיין לא מלאו לה 30, עטופה בצעיף עדין מעל
גלימות אדומות וצהובות. עיניה הירוקות נחו על המלך, שעמד מולה
חסר-תנועה, כל גופו ויציבתו אומרים גאווה ויראת-כבוד.
"מי אתה?" שאלה המלכה.
"אני נווד במדבר".
"אני יכולה לראות שלא. אתה לא סתם נווד", אמרה המלכה. עיניה
חקרו את האדם הניצב לפניה, וראו את כל הדברים שאי-אפשר היה
להסתיר: את הזרות שלו, המתבטאת במבטים הקטנים, הסקרנים, ששלח
לכל כיוון; את העוצמה שלו, שהשתקפה מהעיניים שלו ומהידיים שלו;
ואת החרב שלו, שחגר למותניו, מוכן לכל דבר אבל חסר כל רצון
לשלוף אותה משם. המלכה ידעה בדידות מהי. היא בילתה לבדה, עם
עצמה, את החיים בתוך האוהל המלכותי מאז שהיא זוכרת את עצמה.
"אתה רוצה לחיות? תראה מה תעשה. מחר עם שחר, תלך בכיוון שהשמש
זורחת ממנו, עד שתגיע לאגם. במרכז האגם, יש אי, ועל האי נמצא
הלב שלי. אני רוצה שתביא לי אותו".
"אני אביא לך אותו", הסכים המלך.
"זה לא יהיה פשוט כמו שזה נשמע. יש מפלצות ששומרות על הלב
הזה"
"אני אביא לך אותו".
את הלילה בילה המלך במיטה שנתנה לו מלכת-המדבר. כל אדם אחר היה
חושב על השליחות שלו, או על הסכנות הצפויות. המלך, אם חלם, חלם
על מולדתו, ואם ראה דמות בחלומו, ראה את בתו, שותקת, דמומה,
כישוף-האלם סוגר את חושיה והופך אותה לבובת-פלסטיק חסרת-רוח
חיים. וכשקם, שלווה נסוכה בעיניו, נפרד מכל מלוויו, והלך אל
האי שהראתה לו המלכה.
השמש כבר עמדה במרכז השמיים, מייבשת ומצליפה בלא רחמים כשהגיע
המלך אל החוף. רצועת מים עמוקים, שלווים, בטוחים בעצמם, הפרידה
בינו לבין האי, פיסת אדמה מרוחקת בלב האופק. המלך לא חשב הרבה,
פשט את גלימתו, וקפץ אל המים. השחיה המזורזת אימצה את גופו,
והוא הגיע לאי מתנשף, אבל מלא באנרגיה מחודשת. את מעלה המדרון
אל מרכז האי עשה בריצה, וכשהגיע למעלה, אל פתח מערה, השמש כבר
נטתה לרדת, ונשקה לקו האופק כשהגיע המלך אל פתח מערה ונכנס
לתוכה.
חושך שרר במערה, נורא ושחור עוד יותר מהלילה המדברי, כהה
ששחור-גלימתו של הזר שמחק בהינף יד את 17 שנות חייה של בתו.
המלך צעד במורד נקבת הסלע, ואז שמע לראשונה את הקולות
מקפיאי-הדם של היצורים שהושמו בפנים על-מנת לשמור על האוצר שנח
שם. קרקורים נוראיים, תוצר גרונות ציפורים שטניות, נוראות יותר
מכל בעל-כנף, וגם כעורות ומעוותות, עד כי החושך שהסתיר את
הצורה שלהן הפך לברכה, כי כל רואיהן היה בוודאי משתתק ונאלם
דום ביראה.
המלך המשיך וצעד, מקורי הציפרים מגששים אחריו אבל לא נוגעים
בו, קרקוריהן מחרישים את אוזניו. והוא בשלו. אף תנועה לא
מוטעית, אף הינף יד לא נמהר, הפחד לא שלט באף תנועה שלו, לא
קטנה ולא גדולה. מקורי הברזל של הציפורים הלכו וקרבו אליו,
מחפשים ותרים אחר בשרו החשוף, אבל הוא המשיך להתקדם. רק המטרה
שלו עמדה לנגד עיניו, ידיו נפתחו כאילו כדי לקלוט אותה אל
תוכן, והציפורים הנוראות לא יכלו לגעת בו. על דוכן אבן, מוקף
בחשיכה ובפחד, נח לבה של המלכה. המלך קרב אליו, אחז בו בשתי
ידיו והרים אותו. קרקורי הציפורים הנוראיות, שעכשיו הזכירו
יללות אלפי ילדים יתומים, עזובים וזרוקים כי המלך שלהם עזב את
הממלכה שלו, הקיפו אותו. המלך כמעט בכה, עיניו נאבקו בגלי
הדמעות שעמדו לפרוץ מהן, אבל הוא הרים את מה שבא למצוא, ורגליו
הובילו אותו במעלה המדרגות החוצה.
שרוט ומצולק ממקורי הציפורים, חרש מצרחותיהם, אבל עדיין שלו
ונחוש כמו בדקה הראשונה שדרך בפתח  האוהל שלה, התייצב המלך
בפני מלכת המדבר.  קרני הארגמן הראשונות של השחר מילאו את
האוהל בתקווה.
המלכה חייכה, ואמרה: "אני מאוד מודה לך. אף אחד אחר לא הסכים
להביא את לבי ממעמקי האדמה - רק אתה. אני אסירת-תודה. למה עשית
את זה?"
"כי ביקשת. אם מישהי כמו גבירתי המלכה מבקשת משהו ממני, אני
חייב לנסות להשיג אותו".
ואז הבינה המלכה, מי ניצב לפניה. רק מלך אמיתי, אדם היודע
ומבין את האנשיו שלפניו, היה יכול לעשות דבר כזה. רק מלך אמיתי
היה רואה, שהמלכה חיה בין נתיניה בקליפה חלולה, בודדה
וחסרת-טעם, ולבה חסר לה, כי אין אף אחד שיטרח להביא לה אותו.
הבינה זאת המלכה, והבינה מי ניצב לפניה.
"אתה יכול להשאר כאן. אני אשמח לארח אותך", אמרה המלכה והניחה
את ידו על לבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שמאשר את
הסלוגנים תעשה
לי ילד!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/02 10:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה