הכרנו בתחילת השנה של כיתה ט', אני לא שמתי לב לקיומו עד שהוא
ניגש לשולחן שלי כי המורה שלחה אותו אליי, שנדסקס את הפרטים של
ההופעה שלו שאני נבחרתי להנחות, למחרת באודיטוריום.
היה בו משהו נקי, טהור, חנוני, אבל משהו שהיה נראה לי טוב.

עברו איזה חודשיים מאז אותה ההופעה האומללה שהוא ניגן בה יצירה
של שופן על הפסנתר ואני אמרתי לפני כן ששופן נולד בויזה במקום
בוינה, ואנשים בשכבה שלי התחילו לדבר אתי על האופציה שאני והוא
נהיה חברים.

זה הטריד אותי, ויכול להיות שהייתי מסכימה להצעת החברות שלו,
שהוא הציע לי ליד האודיטוריום ההוא, בערב שישי גשום, אם הם לא
היו מציקים לי שאני אהיה חברה שלו. האמת, לא רציתי.

אהבתי את השיחות הקטנות שהיו לנו, שהיו אומנם קצרות אבל מלאות
יופי. הייתי צריכה מישהו שאני יכולה לספר לו את כל מה שקרה לי
שנה לפני כן, כל המשבר הגדול שעברתי, והוא היה קשוב והרגשתי
שהוא לא יספר שום דבר לאף אחד.

הוא התגבר עליי, אני חושבת. אפילו אני הייתי מתגברת עליי.
נשארנו ידידים, ואני המשכתי לגלות לו את כל הסודות שלי, ועשינו
הרבה פרוייקטים מוזיקליים ביחד. רגשיים ואמיתיים. פעם אחת
אפילו זכינו במקום שני בתחרות בביה"ס שלי.

לילה אחד, לפני שבועיים בערך, רציתי לברוח הביתה מהפנימייה.
רציתי להיות עם אחותי, רציתי להפתיע אותה. וגם רציתי לברוח מכל
הבולשיט הכואב הזה של לסיים את התיכון, את הנעורים...

ארזתי תיק, והלכתי למדריכה שלי, שתתן לי אישור ללכת. אבל היא
לא הסכימה. כבר היה אחת בלילה. מרוב עצבים הלכתי בכל זאת, עד
שהגעתי לשער של הפנימייה- גבוה, ושדי קל לטפס עליו, אבל לא עם
תיק כמו שהיה לי. פחדתי לזרוק את התיק לצד השני של הגדר, כדי
שלא יישברו לי דברים ששמתי בתוכו.

הלכתי בחזרה  לחדר שלי, מובסת. רציתי לבכות, אבל לא יכולתי.
כשהגעתי לבניין של החדרים שלנו, שאנחנו קוראים לו "המשושה",
הוא ראה אותי. הוא תפס אותי לשיחה קצרה, ואמרתי לו הכל- שאני
רוצה הביתה, ושאני לא יכולה, ושאני מפחדת, ושאני מתה לבכות.

הוא הבטיח לי שיעזור לי לעבור מעל הגדר ושילווה אותי הביתה,
אחרי שהוא ידבר עם המדריך לשעבר שלנו, שבא לבקר בלילה הזה.
הוא דיבר עם המדריך ההוא, ואני בינתיים חיכיתי לו ליד הגדר,
בקור, וחשבתי שהוא לא יגיע לעולם. והוא הגיע.

עברנו ביחד את הגדר, והוא ליווה אותי הביתה. בזמן הזה כבר שמו
לב שאני חסרה ועמדו להזעיק את המשטרה וכבר התקשרו להדאיג את
אחותי, אבל בינתיים משהו אחר לגמרי, הרבה יותר רגוע, קרה
בהליכה הזאת שלי ושלו.

הוא סיפר לי, בפעם הראשונה בשלוש השנים שאני מכירה אותו, סוד
משלו. והסוד הזה...
הוא גילה לי שהוא הומו.
זה לא הפתיע אותי. כבר הרגשתי הרבה פעמים, שיש בו משה הומואי.
לא יכולתי להבין אז למה. היה בו משהו נשי, רך, טוב. טוב לב שיש
כנראה רק להומואים. טוב לב שעדיין לא מצאתי באף סטרייט או
סטרייטית. ובכל זאת הוא מצא את הטוב לב הזה בי, והחליט שאני
ראויה לשמוע את הסוד שלו.

לא אמרתי לו כלום. המשכנו ללכת, והוא סיפר לי על כל החוויות
ה-"אסורות" שהוא חווה, בכל הזמן הזה שאני עוד תהיתי בין חבר
למאהב אם הוא עדיין מאוהב בי, ורוב החלקים בנשמה שלי צחקו צחוק
של נשמה שבוכה.
שאר החלקים היו בהלם.
למה זה היה ככה? לא יודעת. מה שבעיקר הרגשתי היה כבוד, כאילו
הוא חלק לי מחמאה ענקית- שאני ידידה מספיק טובה בשבילו שהוא
יספר לי את מה שהוא לא מספר כמעט לאף אחד.
ובכל זאת, זה היה מעט עלבון. למה הוא לא סיפר לי עד עכשיו? למה
הוא שמר את זה, ואני עדיין חשבתי מחשבות אחרות עליו?
למה הייתי כל כך אהבלה שלא הבנתי את זה מוקדם יותר?...

בכל מקרה, שנינו הגענו לבית שלי, אני חטפתי את הצעקות של
אחותי, וזה נגמר, אבל עכשיו אנחנו שנינו מסיימים ביחד את
התיכון, ואני יודעת שהוא אחד האנשים היחידים והמיוחדים שילכו
אתי לאן שלא אלך.
ואם אתה קורא את זה- אני מתה עליך, כמו שאתה. תודה לך על שנים
של ידידות אמת.