אסף עזב את הבניין שלו, שנמצא באמצע שכונה דימיונית, שכרגע אני
בודה מלבי. האם הוא התחיל סתם ככה ללכת, בלי שום מטרה? האם הוא
התחיל ללכת רק אחרי שחשב אם הוא רצה להגיע לאנשהו?
אפשר סתם ככה להגיד שהוא העיף מבט לכיוון המכולת של אברם, או
"אברם אבינו" כמו שאסף תמיד קורא לו כשהוא נכנס רק כדי לקנות
שישיית בירות, וסתם רצה ליפול.

אין הרבה סתמיות בליפול, אני יודעת. אבל זה מה שאסף רצה, לא?
הוא רצה ליפול. לאסוף אוסף של נפילות, שיסכמו את מהות חייו.
הוא חשב שאולי הוא יתחיל לחצות את הכביש לכיוון המכולת של
אברם, אבל יפול באמצע ויחכה שמכונית תבוא, ואולי היא תעצור
ואולי היא תדרוס אותו בלי רחמים, כמו כל האהובות שהיו לו.

אסף עדיין עמד, ובלי להסתכל קדימה, אלא רק על המדרכה שכבר שנים
לא ניקו אותה, התחיל ללכת. צעד אחרי צעד, עייפות אחרי עייפות,
כאב אחרי כאב. הנקע ברגלו השמאלית כבר התחיל להחלים, אבל הכאב
כבר נעשה רגיל בשביל אסף. תמיד הוא מצא משהו שיפיל אותו או
יפצע אותו, ובגלל זה אין לו בבית סכינים.

גלים צהובים כהים וקרים שטפו את ראשו של אסף, מחשבות על אתמול.
אתמול לא קרה לו שום דבר מיוחד, ובכל זאת היה לו מה לחשוב על
זה. הוא חשב שזה היה יום טוב.

"עד קצה הרחוב", הוא חשב, "אני אגיע עד קצה הרחוב ואז אני
אחזור הביתה". הרחוב הזה שאסף הלך בו הוא די קצר, וברגע שאסף
סיים לחשוב את המחשבה הוא כבר הגיע לקצה הרחוב.
הוא ראה את קצה המדרכה, מפגע תברואתי שיש לו הרבה תקדימים,
ובכל זאת הוא נפל. האנשים שעברו לידו- חלקם גיחכו, חלקם הביטו
בו בבהלה והמשיכו ללכת, ורק ילדה קטנה ולא ממש יעילה שלימדו
אותה עכשיו שצריך לעזור לאנשים ושזה חשוב- התקרבה אליו והציעה
לו עזרה. העובדה שלאסף היו פנים חצי מחוקות, עם צלקת אדומה
שהתחילה במצח ונגמרה לו בתוך החולצה, לא הבהילה את הילדה
הקטנה.

אסף הנהן הנהון של "זה בסדר, אני מסתדר" לכיוון הילדה
הבלונדינית הקטנה, והתרומם. וזה כאב לו, הנקע החדש ברגלו
הימנית, אבל הוא שתק, כי לא רצה שהילדה תתחיל להתקרץ אליו.

"עד קצה הרחוב, אני אגיע עד קצה כל הרחובות בעולם". מחשבה
אידיוטית? לא יודעת. יכול להיות. אי אפשר לדעת אפילו אם זאת
מחשבה הגיונית. אפשר שכן, ואפשר שלא.

אסף המשיך ללכת את כל השדרה הארוכה, והזיע בתוך המעיל הארוך
הישן שלו. השמש בערה, ועקצה את אסף, דקרה אותו בסכינים
המקורננות שלה, כדי שיפול שוב. או שלא, וזה רק היה בדימיונו של
אסף.

כשהגיע לצל הענק שהטיל עץ אלון גבוה ועבה גזע, נפל. הוא היה
יכול ליפול מהחום שעמד להתישו, באמצע אור היום שהוא אור
הזרקורים של העולם, אבל לא- הוא נפל בצל האלון הזה, איפה שאף
אחד לא ראה אותו. ממילא אף אחד לא הלך ברחוב, כולם היו בתוך
הבתים הצוננים, או במשרדים שיש להם מזגן.

הפעם רק נהייתה לו שריטה קטנה וחסרת משמעות במרפק, והוא קם
שוב. הוא יכל להישאר בצל הזה, אבל הוא החליט שהוא רוצה להגיע
עד קצה כל הרחובות בעולם, ואז לחזור הביתה.

הוא הגיע לעוד חמישים קצות רחוב, אבל אני היחידה שסופרת. ובאמת
שאין לזה שום משמעות. אסף שמע צעדים של נעלי עקב מאחוריו,
הולכים וקרבים, אבל מתרחקים.

הוא לא הסתכל לאחור. מה זה משנה אם היא יפה, אם היא סתמית, אם
היא דראג קווין שלא שם זין על אף אחד, כי אין לו?...
"אולי היא תעקוף אותי. נמאס לי מהצעדים שלה".
במשך חצי דקה התפתח תהליך גסיסתו של אסף, כשהוא שוב נפל.
הפעם, מה שהפיל אותו היה הכדור בראש שתקעה לו האישה הזקנה
שעקבה אחריו מאמצע הדרך, כי היא חשבה שאולי הוא יגיע לאנשהו.
ואז נמאס לה מזה שהוא לא מגיע לשום מקום, אז היא ירתה בו. יכול
להיות שזאת הסיבה. יכול להיות שהסבתא הזאת רק אוהבת לראות
שלוליות דם שהיא אחראית להן.

הסבתא הוציאה את הפלאפון מהכיס וגייסה את הקול הצייצני ביותר
שאישה זקנה יכולה לגייס לעצמה, כדי שיחשבו שהיא באמת מבוהלת.
האמבולנס הזה, הספציפי הזה, שבא לאסוף את אסף, זה האמבולנס
שמגיב על הקריאות של הנשים הזקנות. באופן קצת אירוני, זה
האמבולנס שמגיע הכי מהר. הסבתא יודעת איזה אמבולנס היא
מזמינה.

אסף נפל שוב, הפילו אותו מהאלונקה בטעות. הפעם הוא קיבל מכה
חזקה בראש שיש בו כדור. הוא נעלם בתוך הגלים הצהובים שהפכו
לשחורים.

המצח שלי מלא בזיעה. שיט, אני מאחרת לעבודה, כבר שמונה. יכול
להיות שכל כך איכפת לי מהאסף הזה, שבסך הכל ראיתי אותו אתמול
בלילה בפאב, שותה מרטיני עם בצל?
יש ריח של עשן. משהו נשרף? אההההההההההההה!!!
המטבח! המטבח שלי נשרף!
לא, לא הפנים שלי...