והרי זהו סיפור על גמד, שכן בני מינו הם נמוכים מטבעם, ולכן לא
היה מעלה על דעתו לנסות אפילו להגיע למדף העליון.
רוברט צעד באיטיות, בניסיון להגיח מאחוריו של הגמד, 7 ס"מ
בלבד, ולהפתיעו. לפתע הגמד הסתובב ונעץ ברוברט מבט מפוחד,
כאילו אומר "אל תתקרב אלי, אני לא עשיתי לך כלום", אבל עד מהרה
הבין הגמד כי מולו עומד רוברט התמים ומבטו התחלף והפך למזלזל,
כאילו אומר "שיו, נראה לך שתצליח להפחיד אותי, כאילו?". רוברט
הבין את דברי הגמד, למרות שהאחרון לא פצה את פיו, והשיב, אך את
דבריו לא הבין הגמד, שכן הגמד היה נורבגי, ממש כמו שאר הגמדים,
ורוברט לעומתו היה צרפתי.
מחסום שפה עמד בין השניים, אך הגמד ורוברט ידעו שאם ברצונם
ליצור ידידות אמת שתהיה חזקה ועמידה בפני תלאות החיים, עליהם
להתגבר על כך.
והם אכן התגברו.
"מה?", צעק סלומון לאחר שהגמד פירט בפניו את אירועי יום אתמול.
"אבל אתה גמד, והוא לא. שלא לדבר על זה שהוא צרפתי, ואתה יודע
איך הם".
"אל תהיה גזען", אמר הגמד, ספק דורש, ספק מתחנן, "אתה יודע
שבאותה מידה חבריו עלולים לטעון עלינו". "שיטענו, חבורת
צרפתונים, הם והקרואסונים שלהם. אני אומר לך, הרוברט הזה הוא
צרה צרורה, תתרחק ממנו", קרא סלומון. "אחי, תירגע. רוברט אמנם
צרפתי, אך הוא בסדר, הוא 'אחלה' כפי שאומר הנוער. ובל נא תשכח
כי אנו אוכלים קרואסונים לארוחת בוקר פעמיים בשבוע", זעם הגמד.
"רק פעמיים? רק השבוע אכלנו ארבע פעמים, וזהו יום שלישי בלבד.
אך מה הקשר? מעולם לא טענתי שאין להם אוכל טעים, אך העם עצמו
הוא מעצבן". "זוהי גזענות לשמה", טען הגמד, אך נענה במבט מלא
בוז מצד סלומון שלא הסתפק במבט זה והוסיף: "אתה ממש מבלבל
אותי. יום אחד אתה סנוב צפוני נפוח ויום אחר אתה גמד!". "אני
תמיד גמד", טען הגמד, וניסה להוסיף עוד כמה מילים חסרות טעם,
אך חברו קטע אותו באומרו "שטויות במיץ עגבניות, אתה 7 ס"מ אתה,
תופעת טבע שכמותך. מיטש הגמד הענק היה 7.2 ס"מ, אתה לא רחוק
ממנו בכלל. למה אתה לא יכול להיות כמוני וכמו יששכר? אנחנו רק
5.8 ס"מ!". "הגודל לא קובע, גוד דאמאט!", התרעם הגמד ועזב
בטריקת דלת. "נו בטח, עכשיו הוא אומר את זה. לפני שבועיים
כשהוא בילה את הלילה אצל טריקסי, הוא נורא התפאר בגודל שלו",
נחר בבוז סלומון. "אוי, איזו מחשבה מלוכלכת", אמר לעצמו
בליבו.
"סלוק", נשמע מהחדר, ומיד לאחר מכן נשמע בום קטן. "מה זה
היה?", צרח סלומון. "אני מתנצל", מיד נשמע קול שהמשיך, "ניסיתי
להגיע למדף העליון, ואתה יודע... גמדים". "מי זה בכלל שם?",
התרעם סלומון. "אחי, אינך מזהה את קולי?", השיב הקול. "אה, זה
אתה. טמבל, מה מעשיך בחדר? טריקסי שם?", ענה סלומון. "לא, היא
תגיע רק בעוד 4 שעות. בינתיים אני מתאמן", הקול אמר. הדלת
נפתחה ומשם יצא הגמד שהמשיך בדבריו, "רוברט בינתיים צריך
להגיע, הוא ביקש ממני עזרה". "הצרפתון? בביתי? אני מצטער
ידידי, אבל אני נאלץ להטיל וטו על בקשה זו", זעק סלומון. "הוא
יגיע על אפך ועל חמתך. הבית הזה שייך לך ולי במידה שווה. אתה
יודע שאתה ידידי ושאני מעריך ומכבד אותך, אבל רוברט יגיע לפה.
ודיר באלאק אתה מעיר הערה גזענית", הזהיר הגמד. "כן, כן,
שתוק", סיים סלומון את השיחה.
סלומון הרים את ראשו מן העיתון, התרומם מן הספה וצעד לכיוון
הדלת. הוא התבונן דרך העינית ולא ראה איש. סלומון פתח את הדלת
ואיש לא היה בסביבה, "הייתי בטוח ששמעתי דפיקה", חשב לעצמו,
"שוב הפרחחים האלו!" זעק בקול. שאגה נשמעה בחדר הסמוך והגמד
יצא בריצה תוך כדי צריחת משפטים חסרי תכלית. "מה קרה לך?", שאל
סלומון בזילזול. "אוף", נשמע מפי הגמד תוך כדי נפילה על
הריצפה, "אמרת פרחחים, הייתי בטוח שאתה שוב מנסה לרמוס את
כבודו של ידידי, רוברט", ענה הגמד לשאלתו של סלומון. "אוי,
שתוק כבר עם הצרפתון שלך, באמת שנמאס", צעק סלומון תוך כדי
ניפנוף עצבני בידיו ומיד פתח בריצה מטורפת אל המטבח, שם החל
לצעוק "רוברט הביתה" והחל להשליך כלים אל הריצפה. "טראח", צלחת
נשברה, "בום", סיר התעקם. "טוק טוק", נשמעה דפיקה בדלת,
"תירגע, בבקשה, סלומון ידידי, אני מתחנן בפניך, זהו רוברט, אני
מבקש ממך, תירגע", התחנן הגמד. "טוב", השיב סלומון בחיוך, ומיד
החל לצעוד בחזרה לסלון, התיישב על כורסתו הנעימה וחזר לקרוא את
העיתון, כאילו דבר לא קרה.
"כנס ידידי", אמר הגמד לרוברט לאחר שפתח את הדלת. רוברט חייך
למרות שלא הבין את דברי חברו נמוך הקומה. השניים צעדו במסדרון
הקצר עד שהגיעו לדלת בעלת רושם מאיים, הגמד פתח אותה והם נבלעו
בתוך החושך.
מיד לאחר מעשה זה, קם סלומון מכורסתו והחל להתהלך בבית קדימה
ואחורה, תוך כדי הירהורים רבים ולבסוף אמר בלחש: "זהו די מוזר
המצב שהתרחש כרגע, שכן אנו גמדים וביתנו גמדי בהתאם, ורוברט
אינו גמד ובכל זאת הצליח להיכנס לביתנו, הכיצד זה קרה...", קול
נפץ קטע את מחשבותיו וסלומון הפנה מבטו במהירות לדלת החדר
שבתוכה נכחו שותפו לבית והצרפתי. "מה קרה שם?", זעק סלומון ורץ
לעבר הדלת במהירות שלא היתה מביישת אצן אולימפי. הדלת נפתחה
בחוזקה והגמד נעמד עם הבעה מבויישת קמעה, ואמר "לא, סלומון, אל
תיכנס", אבל סלומון התעלם בבוטות מבקשתו של חברו ונכנס לחדר
ושם ראה את גופו של הצרפתי, וגם את צווארו, אבל ראשו לא נמצא.
האור בחדר היה כבוי, סלומון ניסה להדליק אותו אך המתג לא הגיב,
לבסוף מצא פנס והאיר לעבר המקום שבו היה אמור להיות ראשו של
רוברט. סלומון הבחין כי בתקרה נפער חור, ככל הנראה מהתנגשות עם
ראשו של רוברט שכרגע היה תקוע בחור. "ידעתי!", צעק סלומון
בהתלהבות, "צדקתי! ידעתי שלא יתכן כי צרפתי שכזה יכנס בבית
גמדי ונורבגי כמו שלנו. הוא נתקע בתקרה, הוא...", קולו של חברו
קטע את דבריו, הגמד ביקש ממנו להפסיק להלל את עצמו, אך סלומון
היה מרוגש ביותר והמשיך, "הוכחתי כי גאונותי היא עליונה וכי
ללא ספק אני הוא הישות המבריקה ביותר במשכן זה, ואולי אפילו
בכל השכונה". "אוי, תסתום את הפה", שמע לפתע. "איך אתה מעז
לדבר אלי בצורה כזו?", צעק סלומון על שותפו הגמד, אך לפתע הבין
כי לא היה זה הגמד, אלא שדברים אלו צנחו מלמעלה, מתקרת הבית.
"האם כרגע אמרת לי לסתום את הפה? ועוד בנורבגית?", צעק סלומון,
ספק בפליאה, ספק בזעם איום. "אכן. זהו הזמן שמישהו ילמד אותך
את מקומך. כבר זמן רב שאני נאלץ לסבול את דברי ההבל הנשפכים
מפיך, ופשוט הגיעו מים עד נפש", המשיך רוברט. "אך כיצד יתכן
שאתה יודע את שפתנו?", עכשיו באמת דברי סלומון היו בפליאה.
"אינני מבין זאת בעצמי", ענה רוברט והמשיך, "אך לא אכפת לי.
הדבר החשוב הוא שהעובדה כי אתה איננו אדם מבריק במיוחד תחדור
לגולגולתך העבה". דמעה נצנצה על לחיו של סלומון, שהפנה את מבטו
לעבר חברו הגמד ונעץ בו מבט מתחנן, כאילו אומר "אמור לו בבקשה
להפסיק", אך הגמד התעלם בחינניות ונראה אפילו כי מתחת לשפמו,
הופיע חיוך קטן(כמובן שזהו רק ביטוי, מכיוון שלא היה לו שפם
מעולם וככל הנראה, גם לא יהיה לו).