ליטל

אני יושבת עם דנה במרפסת, ואנחנו מדברות על נועם.
עכשיו בערך חודש אחרי ההלוויה שלו, שאלה לא יכולתי להגיע, כי
הייתי בבית חולים.
אהבתי את נועם, והוא אהב אותי. הכל נקטע לנו באמצע כל כך. הכל
עמד להיות כל כך מושלם.
זה התחיל לפני חודש וחצי בערך.
אני ונועם ישבנו במכונית שלו ודבירנו; על החיים, הלימודים,
הצבא. היינו אמורים לסיים השנה את י"ב. תכננו לצאת לטיול
בארה"ב: חודשיים שלמים, רק שנינו.
זה יכל להיות מושלם.
שבוע אחרי זה שוב ישבנו במכונית שלו. גם דנה הייתה שם. דיברנו,
אבל אני לא זוכרת על מה.
דנה סיפרה לי שיצאנו לסרט או משהו, ונועם שתה קצת בדרך.
אני ישבתי לידו, ודנה ישבה מאחורה.
דיברנו קצת, אבל נועם לא נראה שתוי- את זה אני זוכרת. משום מה
כעסתי- דנה אומרת שזה היה משהו טיפשי בקשר לנהג ליד. שיהיה.
ואז הכל נקטע- שום דבר. הכל נעלם לי מהמוח כאילו מישהו מחק
קטעים שלמים בלורד שחור, בלתי מחיק, מהזיכרון שלי.
שניות, שעות- אני לא יודעת. הדבר הבא שאני זוכרת הוא את דנה
צורחת, והרבה אורות מהבהבים, חזקים.
אחר כך נודע לי שאלו היו פנסי המשאית.
עברו כמה ימים (כך נודע לי מהאחרת) עד שהתעוררתי שוב. הדבר
הראשון שראיתי היה דנה, עם תחבושת קטנה על המצח.
נועם לא היה איתה.

דנה

אני מסתכלת על ליטל.
ליטל המסכנה, שלא זוכרת כלום מהתאונה הנוראה שהרגה את החבר שלה
וגרמה לה לזעזוע מוח.
אוי, ליטל המסכנה, שלא ידעה דבר אלמלא חברתה דנה, שלמרבה הפלא
יצאה מהתאונה ללא פגע.
כולם תמיד אומרים: ליטל המסכנה.
היא לא הייתה כל כך מסכנה אז, כשישבנו כולנו במכונית. צרחה כמו
משוגעת.
אמרתי לה אחר כך שהיא צעקה על אחד הנהגים בכביש.
ידעתי שליטל אהבה את נועם, אין פלא: הוא היה חתיך, חכם
וספורטאי. מי לא תאהב אותו?
אני לא.
אני אף פעם לא אהבתי אותו.
נועם היה מן ילד טוב ירושלים שכזה. משעמם אחד. אבל אני רציתי
הרפתקה, ונועם היה שם.
אמרתי לו לא לספר כלום לליטל. עושה דרמה מכל דבר קטן, זאת.
אבל הוא סיפר, כשהיינו במכונית, וכמו שחזיתי- היא התחילה לצרוח
ולצעוק. אפילו בכתה קצת.
אני לא חושבת שהיא זוכרת את זה.
נועם ניבהל, וניסה לדבר איתה, אבל האידיוט לא שם לב למשאית
הדפוקה. הופיעה לנו כמו קסם ישר לתוך הפרצוף!
תודה לאל שישבתי מאחורה.
נועם מת על המקום, וליטל איבדה את הזיכרון של הקטע ההוא- נו,
כשנועם סיפר לה.
איזו הקלה זו הייתה כשאמרו לי שהיא כמעט ולא זוכרת כלום. לא
רציתי שתעשה שם מלודרמה, הנסיכה.
כשהיא קמה אמרתי לה שנועם שתה קצת, ולא שם לב למשאית.
למה צריך להיכנס לפרטים הקטנים?
מה שהיא לא יודעת- לא יפגע בה (וגם בי), וחוץ מזה: מי כבר יספר
לה, נועם?