2
בשבועות שלאחר מכן הכל חזר לקדמותו. הפיגועים נמשכו, כמוהם
כשיחות הפוליטיקאים להשגת הפסקת אש וכשלונות קבוצות הכדורגל
הישראליות כנגד שאר העולם. ובנימה אישית יותר, תהילתי הקצרה
בקרב מכרי חלפה לה ואני המשכתי כרגיל, כלומר להיכשל במבחנים.
זה לא שאני טיפש, כן, אני יודע שזה לא חכמה שאני אומר את זה על
עצמי, אבל גם החברים שלי חושבים שאני חכם, וזאת לפי סקר בעל פה
שערכה בשבילי ידידה שלי לפני כמה חודשים. זה פשוט שאני לא
מסוגל לשבת וללמוד.
אני מוצא כל תרוץ אפשרי לא להתכונן למבחנים ולעשות שעורי בית.
בין אם זה לצאת עם חברים ובין עם זה לראות את התוכנית החדשה
בטלויזיה שאף פעם לא באמת רציתי לראות אבל במחשבה שניה יכול
להיות שכדאי, רק לחמש דקות. חמש דקות זה מושג אצלי, זה אומר כל
תחום זמן שהוא בין חצי שעה לשעתיים עם אופציה להארכה במקרים
דחופים, כמו למשל לצורכי אוכל או שיחות טלפון.
בכל אופן מה שאני מנסה להגיד זה שהכל חזר לקדמותו.
אותו יום דוקא התחיל טוב, אבל בדרך חזרה מבית הספר זה קרה שוב.
רק שהפעם הכרתי במציאות, הפעם ידעתי שאנחנו חיים במדינה
מטורפת, שכל רגע אתה יכול למות ואפילו לא תדע למה. בדיוק
הרהרתי בכך כשראיתי אותו עולה על האוטובוס, לבוש במדי א'
קומפלט עם הכומתה החומה והרובה, כביכול בדרך הביתה. משהו בו
היה חשוד אבל לא יכולתי לשים את האצבע על זה. היה לו תיק. אבל
משהו עצר בעדי, לא יכולתי סתם להתנפל על בן אדם רק לפי תחושה,
במיוחד על חייל. חיכיתי שהוא יעשה משהו מפליל, שאני אראה אקדח,
סכין, משהו...
פתאום הבנתי מה לא בסדר, הרובה! זה לא היה M-16 או גליל, משהו
אחר שעוד לא ראיתי, משהו שאף חייל צה"ל לא השתמש בו,
קלצ'ניקוב. אך הרובה לא היה הסכנה, לא הוא שגרם לי לצמרמורת.
מרחק של חצי אוטובוס הפריד ביננו, מרחק שנות אור. ידו נשלחה
לעבר התיק שהונח על הרצפה, קמתי מהמושב. הוא תפס את הריץ'
רץ',
צעד אחד, לא מהיר מספיק. יד שניה אוחזת בתיק,
צעד
שני, יותר מהר אבל עדיין לא מספיק. הריץ' רץ' מתחיל להיפתח,
סנטימטר,
צעד שלישי, מהר אולי עוד לא מאוחר. עשר סנטימטר,
ברק מתכת חומה בתוך התיק,
צעד רביעי, רחוק מדי. שתי ידיים
אוחזות קצה חוט תיל כל אחת, מתחילות להתקרב אחת לשניה, אני
מזנק, לא מספיק תנופה, אני לא אגיע... עיניים כהות נישאות
לעברי, מזהות מבינות, למרות זאת נחושות. אני באויר למשך שתי
שניות, נצח. אני עובר לאט את המרחק, סנטימטר אחרי סנטימטר,
מרחף, דואה, נשאר באויר יותר מהאפשרי, ואז אני פוגע. ידי
אוחזות בידיו, מסרבות להרפות. אני נאבק בו, אך גם הוא אינו
מרפה. כל כוחותינו מרוכזים בעימות, לחיים ולמוות, כל אחד
ומטרתו. כשכמעט ולא יכלתי להמשיך זה נפסק. ידיים גדולות תופסות
אותו, ידיים אחרות לוקחות ממנו את התיילים, חיים!
אחרי שהכל נגמר ברחתי משם. לא יכולתי להאמין, לא יכולתי לקבל
את זה, האם נגזר עלינו לחיות באימה מתמדת? לחשוד בכל אדם שאנו
רואים? הרגשתי שאני צריך להיות לבד ולא רציתי לחכות להמולת
התקשורת. ידעתי שאם ארצה, הפעם אני אגיע לעמוד הראשון. יכולתי
להיות גיבור, שוב, והפעם זה לא ישכח במהרה. אבל זה לא עניין
אותי.
היחידה לה סיפרתי על מה שקרה היתה יעל, ידעתי שאני יכול לסמוך
עליה שלא תספר לאף אחד. על ההורים שלי אין מה לדבר, אמא היתה
נכנסת לפאניקה. בהתחלה היא כעסה, היא אמרה שאני צריך לקבל פרס
על מה שעשיתי ושכולם צריכים לדעת איזה אמיץ אני. אבל אני לא
הרגשתי אמיץ, הרגשתי שאני פוחד, שאני חסר אונים. אז אולי לא
קרה כלום הפעם אבל מה יהיה הלאה? אי אפשר להמשיך לחיות ככה.
ועוד דבר, הרגשתי שהיה לי מזל שהגעתי בזמן. לא, יותר מזה,
הרגשתי שקרה לי נס, לא הייתי אמור להספיק. הזינוק הזה, עוד
לפני שהייתי באויר ידעתי שאני לא אצליח, אבל איכשהו כן הצלחתי,
איכשהו השגתי את הבלתי אפשרי. זה גרם להכל להראות לא מציאותי,
כמו באיזה סרט פעולה שבו השחקן הראשי יכול לעשות הכל קצת יותר
טוב מכל השאר, רק שבמציאות לא חייבים לשמור את השחקן חי בשביל
סרטי ההמשך.
בסופו של דבר הוחלט שהיא סולחת לי, תודה רבה באמת, ושאם אף אחד
אחר לא יתן לי פרס אז היא תעשה את זה. זאת היתה הפעם הראשונה
שלנו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.