..."והוא סתם הולך, לא פוחד מהשיגרה, מתעלם מהמעבר, עוצם
עיניים לכל קירבה שיש בה טיפת עומק, כדי לא לעוות, לא
לבגר...והוא מוקף, הגרעין עטוף בשכבות של בד גמיש, עם קרעים
עקראיים שנוצרו, וכאלה שלא יוכלו להיחסם לעולם. הוא הולך
בדרכו, חולם ומיפה, מבטא ואוהב, מחייך ומעלים, מדלג על כל מיני
לטאות בקלילות של ילד.
הממלכה שלו קבועה, מוערכת עם מסגרות, כל סיבוב מנוצל עד הסוף.

והיא רצה ועוצרת, בודקת מסביב וניזכרת, נלחמת ומפסיקה, דברים
מסתדרים לבד. היא נופלת וקמה, מחזיקה ומרחפת, צחוק אבוד
ביציבות של הטירוף. נשענת על הסמוי מן העין, ילדה קטנה מפחת
מאמת וקירבה וזו היא, מקסימה את כולם ונידהמת מאמונתם בה,
מחליקה בקלילות ברעידות של טרום מעידה, עוברת הלאה.

היה מבט קיבוע, ומשהו עלה ממנה, רצון וטוב, תמימות וחום, האמת
שלה מנצחת אובססיה ישנה, שמנסה להתאחות. היא מאושרת ברגעים,
מאבדת את עצמה בטירוף הקטן של שני נפשות, נוגעת לא נוגעת בו,
בתקווה שכן.

הוא לא ידע מה לעשות, תרגול נוסף נתקל בשמיים, הקשרים נקשרו
למרות כל מה שהם ציפו, הוא שמט אחוזים מהשכבות שלו במהירות,
והאור האיר אותו מבפנים, דרך עייניו - ישר אליה. אחר שהלך,
והערפל המתוק התפזר, נישארו רק עיניה לשנייה, שנייה שכל השכבות
שלו הורדו, הילדות שבה לפעם בו במלוא כוחה, שנייה של קסם
ואמת.
ואחר כל הכל חזר, שכבות הולבשו מחדש, דמעות ריצו את האובססיה,
משחקים חגגו את חזרתם לזירה.
אבל במעמקים של העולם, הגרעין פותח עין ומרחיק אותם, האור שלו
ינצח אותם גם אם הם יתקרבו, והוא נאנח ומחייך לעצמו. כל עוד
הוא שם, יש תקווה, הוא מעביר להם אמת במינונים כל פעם, הוא
שולח זיקוק של תיקווה שמשנה רגעים אפלים ומבריח לטאות.
                           הוא גורם לה להאמין.
ממלכות צריכות להשלים את עצמם.
בהשלמה.
שוויון של מעמדות פנימיים.
שתי עולמות מלאים...והקשרים חוגגים בנתיים, על אף המלחמה, על
אף הסכנה שבניתוק.הם מאמינים ומשרתים עד הסוף.