בנוסף לכל הדברים הרגילים, תמיד היה לנו את הדבר המיוחד הזה
שלנו, שלי ושלו...ה"סוד" הקטן שעושה לנו נחמד, והוא מדהים
ומרגש וסוחף ועם זאת כל כך טבעי...אתמול זה נהפך לסתם עוד
זיון.
היו לנו המון תקופות של התנתקות, של מריבות או של "זמן לבד"
ששנינו הרגשנו זקוקים לו לעתים. זה היה יכול לבוא בהדרגה או
בפיצוץ, תלוי בנסיבות. כשזה היה תלוי בי, זה תמיד היה נחלש
בהדרגה עד שהגיעה ההגדרה "לא,אנחנו לא מדברים", בד"כ מבחוץ.
יותר מאוחר, כשהייתי מסדרת לעצמי את הראש הייתי חוזרת.
אצלו זה פחות או יותר אותו דבר, רק שהוא קצת יותר דרמטי ממני,
מגמת תיאטרון וכל זה, והוא רגיל להתייחס לדברים ולפתור אותם
בצורה מאוד תיאטרלית. ההתנתקות שלו היא למתוח אותי איזה שבוע
בתירוץ של "קרה משהו ואני צריך לדבר איתך" כשכל יום זה נהיה
יותר גדול ויותר גרוע. אם ביום שבת זה היה "אנחנו צריכים
לדבר", הרי שביום שלישי זה כבר יהפוך ל"אני לא יכול להמשיך ככה
זה קורע אותי מבפנים, אני משתגע, אני חייב להוציא את זה
כבר...לא,אני לא יכול היום, ניפגש כבר מחר".
בסוף היה תופס טרמפ על תירוץ מפוקפק או סתם דבילי כלשהו, ותמיד
דואג להניח את כל הקלפים על השולחן, אבל מבלי לאבד את אפקט
המסתורין שעוטף אותו.
לפני כמה ימים הוא חזר, אמר שהכול הסתדר ושהוא חייב לדבר איתי.
הפעם זה סבל דיחוי של יום אחד בלבד ולמחרת כבר נפגשנו, והוא
הסביר שהכול בסדר ושמבחינתו אפשר להמשיך כרגיל. אני הייתי קצת
בהלם, מן ניתוק שכזה מהסיטואציה, ולמרות שזכרתי שנשבעתי לעצמי
בלילה ההוא לפני שבועיים, כשיצאתי לו בוכה מהבית וכולי בהלם
לאחר שהוא זימן אותי אליו דחוף דחוף והודיע לי שהוא פשוט מנתק
אותי כי יש לו קצת בעיות ולא מתאים לו אף אחד ושגם לחברים שלו
הוא הודיע את זה, רק שאני היחידה שהוא פשוט נפנף מהחיים שלו
וזהו. ולא סתם, אלא עוד בהודעה רשמית...נשבעתי לעצמי שלעולם לא
אתן לבנאדם הזה להתקרב אליי שוב - מי שמכיר אותי טוב יודע
שקרבה אליי היא המפתח להרוס אותי.
מן דבר מוזר אכל אותי מבפנים ודפק לי בראש כמו אלף פטישים, מן
דבר שהייתי אמורה לזרום איתו וקצת לשתוק. מכיוון שאני בנאדם
שמהרגלו דופק את הראש בקיר, התנגדתי, עשיתי כאילו אני מתנערת
מזה, אמרתי "בסדר, יהיה בסדר, רק תן לי קצת זמן".
כל זה תחת הסיכום המוכר : אנחנו אוהבים אחד את השני בכל כך
הרבה צורות ועברנו אחד עם השני יותר מדי בשביל לאהוב באמת
וללכת עם זה עד הסוף, אבל כל עוד זה על אש קטנה...למה לא?
אנחנו חברים טובים שמנסים לאהוב אחד את השני וגם די מצליחים,
אנחנו מדברים המון, אפילו יותר מדי, וכשאחד מאיתנו בדיכאון או
סתם ביום גרוע, השני יעודד אותו ולא משנה מה. אלו כמובן הדברים
הרגילים...
בנוסף לזה בא גם הקטע הפיזי, שתמיד שמרנו על אש קטנה. הסיבות
לקטע הזה הן כמובן קרבה, אהבה, משיכה, וגם כי זו הדרך שבה
אנחנו גורמים אחד לשנייה להרגיש הכי טוב בעולם. אולי זה קצר
בתקשורת הרוחנית, אולי זה סתם מקרה שכיח של שני אנשים הסובלים
מעודף הורמונים. מה שבטוח - היה לנו קו אדום : סקס. לא, אנחנו
אף פעם לא נעשה סקס, עברנו יותר מדי יחד ואנחנו לא הולכים לשם,
לא אנחנו לא בכיוון בכלל, בחיים לא. זה יהרוס את כל הדבר הקטן
והמיוחד שיש לנו, זה יבלבל אותנו, זה יהרוס לנו...יש הסכמה?
אתה מקשיב לי בכלל..?
טוב, אז אתה מסכים איתי על העניין שאנחנו לא נשכב אף פעם..?
יופי, חשבתי שתבין אותי :)
זוהי תמונת מצב קצרה ודי מבולבלת שלנו, של היחסים בינינו...מי
שהיה שם יבין אותי. אני מקווה לפחות...
אתמול הוא בא בערב. במשך היום שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא, כי
אין לי ממש כוח לנסוע לעין-ורד למסיבות אלכוהול הרגילות, שאני
רוצה קצת בית. הוא אמר שאין בעיה, רק שאלה קטנה...הולך לקרות
מה שאני חושב שהולך לקרות..?
הוא שאל את זה אחרי כמעט שנה של ניתוקים ושאר חארות, שבה לא
קרה בינינו כמעט שום דבר במישור הפיזי, אז הנחתי שהוא מתכוון
לדברים שהיינו עושים בדרך כלל, ל"דבר המיוחד שלנו",אז אמרתי
שכן, כי הדבר המעצבן הזה שדפק לי במוח עוד פעם מנע ממני להיכנס
לשם ולחפש סיבות לומר "לא". בשניה ששלחתי את הSMS הנושא עליו
את הכתובת KEN, הדבר המעצבן בראש ברח. נדמה לי שהוא קצת נעלב.
בערב הוא בא, ולא היו הרבה הקדמות. אנחנו לא ממשחקי המשחקים
ואם שנינו רוצים ומודעים לרצון זה אנחנו לא נמרח ונתקשקש עם
שטויות נוסח שיחות, כוס יין, סרטים, מסז'ים...כבר עברנו את
השלבים האלה ממזמן. אז, כמו שאמרתי, לא היו הרבה הקדמות, ולמען
הנוחות אפילו עברנו לחדר השני, החדר עם המיטה הגדולה.
איזה שעה התקשקשנו שם עם כל מיני משחקים, עם דברים קטנים
ששנינו אוהבים, והכל טבעי ואין בעיה, והייתי לחוצה קצת בהתחלה
אבל השתחררתי. שנינו בלי בגדים. בכלל. שנינו מחבקים, מלטפים,
מנשקים, ואז היצור הזה שוב חזר, והפעם מצויד בפטיש הכי גדול
שיכל למצוא, והוא התחיל לדפוק בכל העוצמה על דפנות המוח
העדינים והרעש היה נורא ואיום והקפיא לי את זרימת הדם בגוף. לא
יכלתי לזוז והתחילו לרדת לי דמעות. התנתקתי מהפנים לרגע וחזרתי
אל המציאות, והוא היה מעליי, ועדיין הייתי כולי משותקת ובאותו
הלם מעצבן. הוא בתוכי.
לא רציתי לנשום כדי לא לעשות רעש אז נשמתי ממש חלש, וירדו לי
כל כך הרבה דמעות. פחד. זו המילה, מתתי מפחד. מ ת ת י מ פ ח ד
.
ליפול פה ועכשיו ולמות מפחד...
הוא הרגיש שאני בלחץ ושאל אם הכול בסדר, וצעקתי "לא, מה נראה
לך שאתה עושה??? אסור לך, זה דבר שאסור לנו, אסור...לא
רוצה!!!"
היה נחמד אם זה באמת מה שהייתי אומרת, מה..?
הזזתי את ראש הצידה כדי שלא יראה את הדמעות, ופי פלט את המשפט
שאמרתי כל כך הרבה פעמים, אפילו לפעמים על המיטה הזאת, אבל לא
איתו, בחיים לא.
"אם כבר אז עם קונדום"
וזהו, אי אפשר היה לקחת את זה אחורה. יכלתי, באמת שיכלתי,
אבל... אי אפשר כבר, כי פחדתי, פחדתי שזה יביא יותר נזק מאשר
תועלת.
שוב, לא הייתה זו חרמנות שזרמה לי בוורידים, זה היה פחד.
בזמן שהוא הלביש ניסיתי קצת לבדוק אם זה באמת בסדר "אני לא
יודעת אם זה דבר שצריך לקרות..."
הוא הסתכל עליי "אלה, אם את לא רוצה לעשות את זה..." הוא הסתכל
לי ישר בעיניים למרות החושך "אם את לא רוצה, אם זה לא בסדר
מבחינתך..."
"אני מפחדת," הודיתי "אתה באמת יכול להבטיח לי שיהיה בסדר? שלא
יקרה מה שקרה? שלא תחליט שוב שאתה מבולבל ולא רוצה אותי בחיים
שלך? אתה לא יכול !" "אני יכול," הוא השיב, "בחיי שאני יכול.
אני מבטיח".
אם מישהו מכיר את ההרגשה, שאתה פשוט שואל שאלה מטופשת בתמימות
שרק ילד יכול, בתקווה שזה מה שיציל אותך..?
את כל כולי תליתי בשאלה תמימה ומיותרת, וכשהוא ענה לי תשובה
שרציתי לשמוע, אמרתי לעצמי שזה בסדר, שמותר. משם הכול זרם,
אפילו גמרתי כמה פעמים, אבל כשזה נגמר, זאת אומרת כשהוא גמר,
שנינו מתנשפים, שוכבים זה לצד זה בלי חיבוק, וכל אחד היה בהלם
שלו. אז הפחד חזר ושוב הוריד לי דמעות, וגרם לי לקרוא קריאה
חרישית בתוך עצמי, שמישהו יעזור לי...
שמישהו יעזור לי...
הרבה פעמים אחרי סקס הרגשתי רע, הרגשתי זולה, הרגשתי זונה.
הפעם זה היה הרבה יותר מזה, פשוט הרגשתי אני.
רק אחרי שהוא יצא לזרוק את זה בשירותים ולארגן את עצמו, יכלתי
לבכות קצת, להתפרק, להתחבר לתודעה שעשיתי דבר שאסור היה לי
לעשות ושהסכמתי, כמה שזה יישמע מוזר, מתוך פחד.
הוא לא אנס אותי ולא הפעיל עליי לחץ, חס וחלילה, הוא בחיים לא
היה עושה את זה, אבל הפחד...הוא שגרם לי להסכים. אחרת בחיים
לא.
כשאמרתי לו שאני מפחדת, ומפחדת להיפגע, הוא אמר "בואי ואני
אגיד לך משהו בלי הרבה קשר : בחיים נפגעים, אם את רוצה ואם לא,
תתחילי להתרגל לזה".
אחרי שהוא הלך בכיתי כל הלילה ואני בוכה גם עכשיו, איך הייתי
אמורה להגיב לעזאזל??? לא מה הייתי אמורה לעשות, לא למה עשיתי
את מה שעשיתי, אלה לא השאלות המתאימות...ואני לא יודעת מה
כן...אולי בעצם כן : למה הפחד הזה מתקיף אותי דווקא ברגעים הלא
מתאימים..?
אני לא יודעת ממה פחד אפילו, פשוט יצור בן זונה, חמוש בפטיש
וחיוך של מניאקים שאוהב לעשות לי רע והמון המון רעש בראש
ולגרום לי לעשות שטויות. אני לא יודעת למה הוא שם או מיהו
בכלל, רק שאני שונאת אותו ושקוראים לו פחד. |
