ובבועה הזאת שלנו, הזמן עבר מהר
ובבועה הזאת שלנו, חשבנו, שיש לנו זמן
שהזמן הוא שלנו, שאנחנו שלנו -
ניכסנו בעלות על חלקי גוף
על שטחי מחייה.
ועכשיו הקור הזה מצמית זכרונות
כי נראה שתמיד היה, כך, כמו עכשיו, רחוק וקר.
ונראה שתמיד את מילות האהבה שמרנו למישהו אחר,
שהשיחות מתמעטות וההעדפה היא אחרת,
והחום קורן מבחוץ, ממישהי מפתה
שמתבוננת פנימה, בלגלוג.
ועכשיו נראה, שתמיד אמרנו שלא טוב,
שאף פעם לא ידענו קרבה.
בריחה מאינטימיות, משהייה באותו חדר, מלהסתכל בעיניים-
רק שייגמר כבר.
נגמר הכוח לעמוד בשקר הזה, בחיוכים האלו,
הכנות הפשוטה, הולכת לכיוון אחר
לבחורה אחרת, מחייכת
מתרגשת ממחוות קטנות של חיבה
וגורמת לך לחשוב, שהרבה יותר קל בלי-
"אהובתי היחידה".
הריקנות, הקלות, הרוח שכבר נושבת, מלטפת-
מרמזת על כיוון שלא מרגיש כמו בגידה
אלא אנונימיות, אני לא רואה את עצמי
איתך בחדר, הופכת שקופה, חסרת אחיזה
ואתה ממוסס אותי, תחת שריון קריא, ברור
שכבר אין מה להציל.
התמונה שקופה, היא לא שם, היא לא משנה-
הכול עבר, חלק.
2000 |
