זכור לי מקרה אחד, חקוק בזכרוני, חי, מציאותי ולא דוהה אם
הזמן, שלא כדרכם של זכרונות. הוא צף ועולה כל פעם שאני חושב
עליה. לא זכרונות על זמנים שבילינו יחד, לא שיחות על דברים
מלאי משמעות, או חסרי משמעות. לא פגישתנו, או פרידתנו. לא המגע
שלה, לא ריחה. רק אותו מקרה.

אני יושב על שפת הכינרת עם הגיטרה המחורבנת של חני, שנגנבה כבר
באותו הלילה. הרוח הקלילה, הקרירה, מעבירה בי צמרמורות ואני
יושב, מוקסם מהנוף הליילי, מהקרבה של המים, מהרגשת הנצחיות.
ואני מתחיל לנגן בלוז. בלוז... בלוז איטי ושקט, נוגה. כל פיסה
של נשמתי פורצת דרך המיתרים וכל הגוף שלי מרוכז בגיטרה, מתאחד
איתה, עושה איתה אהבה. אני בטראנס מוחלט, פשוט מנגן, מנגן עד
שכל טיפת רגש עוזבת אותי, נסחטת ממני. וכשאני מפסיק, אני עדיין
יושב על החוף, לבד, בחושך, ורק הרשרוש העדין של המים מפר את
הדממה. אבל אני לא יכול להרגיש כלום, הכל פרח דרך הנגינה.

אני מניח את הגיטרה על החול, משיל את הבגדים ונכנס למים...
התחליף שלי לדמעות.