25/5/97
היה הייתה ולפני שנים רבות, ממלכה נסתרת שקראו לה ממלכת האש
ולה מלך, מלך האש.
הוא היה גבוה, שיערו אדום כלהבה ועיניו כהות ונעימות תמיד.
מעולם לא כעס. לא היה עליו לכעוס. נתיני האש כולם אדומי שיער
כלהבות אשר היו נאמנים תמיד. אם מדי פעם התפרץ מזגו החם של
מישהו, נפתר העניין בריקוד. ריקוד מסביב לאש הגדולה ביותר
במקדש האש.
מלך האש לבש מכנס חום - אדמדם וחולצה שהצבעים השולטים בה היו
צהוב, כתום ואדום עזים.
הוא אהב לרקוד עם נתיניו את ריקוד האש כי הריקוד היה ממלאו
תמיד באושר אינסופי.
מלך האש התייחס לנתיניו כאל שווים לו וכמעט לא היה הבדל מעמדות
בינו לבינם.
כך חיו אנשי האש שנים מספר.
בארץ האש היה תמיד חם, השמש תמיד זרחה  והייתה חמה ולוהטת
וצהובה תמיד.
יום אחד נעשה קר, השמש התחבאה מאחורי ענן גדול, מדורותיהם של
אנשי האש כבו בפעם הראשונה מזה שנים וניצנים של קרח החלו לכסות
את פני האדמה.
הנתינים הקפואים באו אל מלך האש בתחינה לחום.
"בואו נרקוד את ריקוד האש," הציע.
הם צעדו כולם אל מקדש האש אך להפתעתם הרבה ויגונם הגדול ראו
שהאש כבתה.
"דבר כזה לא ייעשה בארצי!" רעם מלך האש בזעם.
"בואו," אמר לנתיניו הרועדים. "נלך אל חכם האש". חכם האש גר
בתוך מערה מתחת לאדמה והייתה לו תמיד תשובה לכל שאלה.
כשנכנס מלך האש, זועם, אל תוך מערתו של הזקן, אמר הזקן שזקנו
היה ארוך מאוד ובצבע להבה בהירה, " חיכיתי לך, מלכי."
הוא הגן בשארית כוחותיו על להבת נר חלב קטנה. הוא הניח אותו
מול כדור הבדולח שלו.
"אתה רוצה בוודאי לדעת מי גרם לכל זה? הבט וראה." מלך האש הציץ
בכדור השקוף וראה נערה יפיפייה. "זוהי מלכת הקרח, מלכי." אמר
חכם האש בעודו מציץ מבעד לכתפו הרחבה של המלך.
הנערה היפה הייתה לבושה בשמלה לבנה מכוסה גזוזי קרח. היא נעלה
נעליים בעלות להבי מתכת שהחליקו בקלות על המשטח הקפוא ורקדה
בחן רב מסביב להר קרח גדול, שהזכיר במידת מה את הר הקרח שהחל
להשתלט על ארץ האש.
"קח אותי אליה." קרא מלך האש בזעם.
"אני צריך לסגור אתה חשבון."
"אבל מלכי," מחה חכם האש, "ייתכן מאוד שלא תוכל לחזור ארצה
לאחר מכן!"
"העיקר שאוכל להציל את ארצי!" התעקש המלך.
"לא אוכל לחזות במראה נתיני גוועים אחד אחרי השני מקור. עלי
להחזיר את האש אל ארצנו."
"כרצונך מלכי." וויתר הזקן החכם.
הוא נפנף בידיו כמה פעמים, אמר מילים שונות ומשונות ו...פוף!
מלך האש מצא עצמו עומד באמצע אדמת הקרח הענקית, שהייתה חלקלקה
מאוד, כך גילה, כשניסה ללכת עליה.
הוא החליק לאחר מספר צעדים ונפל. כשנפל איבד את הכרתו.
הוא התעורר זמן מה לאחר מכן, חש את הקור חודר לעצמותיו, שוכב
על אותו משטח קר, אך בהבדל אחד: במרחק לא רב ממנו  נחו שני
מנעלי קרח כתומים. הוא פשט מגפיו האדומים, הפשוטים ונעל את
מנעלי הקרח הכתומים שפרווה עיטרה את
שוליהם ומצא שהם התאימו לו בדיוק.
הוא קם על רגליו וניסה לצעוד גם הפעם. הוא החליק, אך לא נפל.
הוא החליט שעליו לחפש את מלכת הקרח אך תחיה היה עליו ללמוד
להחליק.
הוא החל לשחק, כמה זמן יוכל להחליק בלא ליפול. למרבה הפלא לא
היה לו קר והוא נהנה מאוד ממשחקו, עד שכמעט שכח לשם מה הגיע
לכאן.
הוא החליק כברת דרך לא קצרה ועבר כמה גבעות קרח קטנות. לפתע,
הגיחה מאחורי הר קרח גדול נערה יפיפייה ששיערה הבהיר כמעט עד
לובן הסתחרר בסערה של פתיתי שלג כאשר חגה סביבו בריקוד. שמלתה
בעלת גזוזי הקרח התנפנפה סביבה כשביצעה סיבובים מדהימים על
משטח הקרח החלק.
דומה שחשה בנוכחותו כי נעצרה פתאום.
היא הסתובבה והביטה בו בפליאה רבה.
מלך האש חש שהוא צריך להציג את עצמו מול יצור יפה ועדין כל כך
כמוה.
"אני מלך האש." אמר ברשמיות מה.
"אני מלכת הקרח." אמרה וקולה היה רך כפתיתי שלג הנופלים על
הקרקע.
"הר הקרח שלך פלש אל ארצי והקפיא אותה." הוסיף מלך האש, דומה
כי כעסו הצטנן קמעה.
"מה רע בלהיות קפוא?" שאלה כאשר החליקה סביבו בעיגולים. היא
התקרבה אליו ואחזה בזרועו.
"אתה חם," אמרה.
"ואת קרה." השיב לה.
"בוא נרקוד קצת." אמרה לו. למרות רצונו נמשך מלך האש אליה
ונסחף בריקוד אחריה.
הוא ראה שעיניה בהירות, כמעט עד לובן כשהשתקפו בקרח שסבב
אותם.
הם רקדו יחדיו זמן רב. לבסוף התעייפו והחליקו לאט, קרובים זה
לזה.
"אמרי להר הקרח שלך שילך לו מארצי. ישנם מקומות רבים חוץ
ממנה." אמר מלך האש.
"הישאר עוד קצת," ביקשה מלכת הקרח בראותה אותו מתרחק ממנה.
"לא! אני חייב לחזור. נתיני קופאים בנתיים. אמרי להר הקרח
ליסוד לאחור."
משראתה שלא תוכל להפיס את דעתו בשום דרך אחרת, נאנחה והורתה
להר לחזור.
משחזר אמרה למלך האש, "עתה אתה יכול להישאר."
"איני יכול. נתיני זקוקים לי כדי שאחיה את האש בלבם." אמר.
היא נאנחה. "אם כך," אמרה ולוותה אותו למקום אליו הגיע
לראשונה, אך לא אבתה ללכת.
"לכי," אמר לה בעצב משראה כי נותרה על עמדה.
"אינך יכולה לבוא איתי." הוסיף מהופנט מעיניה שכבר לא נראו כה
קרות.
"לא אלך לפני שאעשה דבר אחד." אמרה.
היא זינקה אליו פתאום והצמידה את שפתיה הקפואות אל שפתיו
החמות. מלך האש ומלכת הקרח שניהם הרגישו בנוזל קריר שזלג על
פניהם.
"איננו יכולים להיות ביחד." אמר מלך האש ועיניו ירו גצים
בוערים מעצמת רגשותיו.
פניני קרח ניתקו מעיניה והתנפצו על אדמת הקרח הקשה. היא עצמה
את עיניה ושמעה עדיין את הד קולו האומר, "איננו יכולים.."
כשפקחה אותן, כבר לא היה לו זכר.
"חזרת." אמר חכם האש כשמצא מלך האש את עצמו עומד שוב במרכז
מערתו של הזקן.
"החזרת את האש לארצנו." הוסיף.
הוא יצא מהמערה ושם ציפו לו כל נתיניו שהריעו לו וביקשו ממנו
לעמוד בראש המעגל בריקודים סביב האש הגדולה במקדש האש.
"רק רגע," אמר מלך האש ומיהר שוב אל פנים המערה. הוא הביט
בכדור הבדולח של הזקן החכם וציפה לראות את מלכת הקרח רוקדת
מסביב להר הקרח הגדול שלה אך לא ראה דבר מלבד גושי קרח סתורים.
באכזבה ובעצב פנה לרקוד את ריקוד האש עם נתיניו.
בארץ הקרח נשענה מלכת הקרח על הר הקרח שלה ומחתה מפניה גלידי
קרח קטנים.