אני יושב על הספה ובוהה בטלוויזיה. עיני ממוקדות על נקודה
מסוימת בחלל האוויר. אוזניי שומעות יותר מדי רעשים בו זמנית.
למעשה, הן שומעות את כל הצלילים שבעולם. אני לא מצליח להתרכז,
להתמקד על צליל אחד, מראה אחד. הכול מתערבב לי למין כאוס עצום
של גירויי חושים, שמוחי פשוט לא מסוגל לעכל.
  אנשים עוברים לפני הטלוויזיה. אנשים מתיישבים לצדי, קמים,
הולכים, חוזרים. איני יודע מי הם אותם אנשים, אינני מסוגל
לראותם. אני יכול לראות רק קדימה קצת לצדדים. מנסה להיזכר בשדה
הראייה המרבי של העין האנושית, 0110?  0130? אני לא מסוגל
לסובב את הראש. אני גם לא יכול להזיז את רגליי, את ידי, שום
דבר. אני מנסה לקום ומגלה שאני לא מסוגל. אולי נמסתי לתוך
הספה? אני תוהה.
  אנשים מדברים אליי. צוחקים, נוגעים מספרים סיפורים. אני
מהנהן מפעם לפעם, כי זה כל מה שאני מסוגל אליו. חילוף חומרים,
מצמוץ, החושים תקינים אבל אין מערכת לעיבוד המידע. כל המערכות
קרסו. המוח עדיין פועל, עובד בקצב מהיר, חושב על הכול, מנסה
לעבד הווה, עבר ועתיד בו זמנית. מחשבות מתחילות ומחשבות אחרות
תופסות את מקומן במהירות. אין זמן להסקת מסקנות, חייבים להמשיך
לחשוב, להמשיך לפעול.
  כמה זמן אני יושב פה? שעה? שעתיים? שבוע? שבועיים? הזמן
איבד כל משמעות. אין לי צורך במזון, שינה, תזוזה. כמו צמח. כי
האדם עץ השדה. בטטת טלוויזיה. אנשים פונים אליי: "הכול בסדר?
קרה משהו? למה אתה לא מדבר?". מנסה להזיז את השפתיים, הלשון
ורק מהנהן. בסוף ייקברו אותי כאן על הספה.
  חושב על המוות. המוות הוא חלק מהחיים, חלק בלתי נפרד. חייה
ותן למות. תוך כמה זמן מתחיל הגוף להירקב? מה זה זמן? תוכניות
בוקר בטלוויזיה. רבקה מיכאלי. אנשים שוטפים חדרים, מנקים
קירות, רצפה, את הספה, אותי. אנשים בכל מקום, מוקף באנשים.
מרוב דובים לא רואים את היער. זזים מהר, כמו שלוחצים על הפסט
פורוורד בוידיאו.
  עיניים נעצמות... לא! אסור להירדם! חייבים להמשיך להילחם!
להילחם במה? המוות לא כל כך נורא, יש לו גם יתרונות. כשאתה מת,
אתה לא צריך לחיות.
  מישהו שם לי את השלט ביד. הם עדיין לא חושדים שיש משהו לא
בסדר. "סתם דבוק לטלוויזיה, עוד מעריץ של רבקה מיכאלי, תעזבו
אותו בשקט". מדי פעם קולות שאני אוהב- עומרי, חגי, יובל. אני
לא בטוח מה הם אומרים, אבל אני יודע שהם שם. נזכר באנשים אחרים
שאהבתי, שאהבתי ונעלמו. באנשים שאני אוהב ונעלמים, באנשים שעוד
ייעלמו. מרגיש פתאום מאוד לבד. מוקף באנשים ומרגיש כל כך לבד.
נהייה לי קר וחשוך. אנשים מסביבי נעלמים בצללים. יש שיר של
בילי ג'ואל על שניים שיושבים בבר של חלומות שבורים ושותים משקה
לו הם קוראים בדידות. לפחות זה עדיף על לשתות לבד.
  אני לא יכול לשתות, גם לא לאכול, או לנשום. אין לי יותר קנה
נשימה, ריאות, כליות, כבד. אני ספה עכשיו. ספה עם עיניים,
אוזניים ושכל. זו הרגשה די טובה להיות ספה. כשאתה ספה, לאף אחד
לא איכפת כשאתה מת, גם לא למשפחה שלך, כי לספות אין משפחה.
איפה המשפחה שלי? הם נמצאים עמוק בתוך המוח שלי וזה אומר הרבה
כשכל מה שנשאר לך זה מוח. עיניי כבר נעצמו, אוזניי אינן
מתפקדות ואפילו מוחי כבר מתחיל להמציא לעצמו מעשיות עם הגיון
משלהן.
  עוד מעט יהיה כבר בוקר. אני אלך לישון במיטה שלי עם מצעים
נקיים וכרית רכה. עוד לילה עבר והשחר כבר מפציע, מוציא עמו את
כל הדברים שבאמת...