זהו סוף ההצגה...
הרבה פעמים דיברו על הרגע הזה, של התרגשות הסיום. תמיד מחכים
שהמתח ייפתר, או שהפאנץ' ליין יבוא וירעיד את קירות האולם.
שמחיאות הכפיים הסוערות וקריאות ההתפעלות החופשיות ימלאו את
השקט של הכל.
בהפקה הספציפית הזאת, הקהל יושב בכיסאותיו, ומביט בכל הנערים
והנערות, ילדי הזהב שכעת קוטפים את הפירות היפים של בגרותם,
ולא יודע מה לעשות.
גם הנערים והנערות, שטועמים את פרי גן העדן שהיה כה רחוק עד
לפני רגע כמעט, לא יודעים מה לעשות. האם לשאוג שאגות החופש?
האם לבכות על הסוף, על הפרידה? האם לרקוד בריקוד של אושר שאין
לו התחלה ואין לו סוף?
הקהל יכול ללכת, והוא יישא עמו את פניהם של אותם הנערים
והנערות, שעד לפני כמה דקות הפיקו הצגה מבריקה של התבגרות, של
אהבה, של ידידות, של אחריות, של התגברויות, של הצלחה מול
כישלון, של הנאה מול אכזבה, של חברות עמוקה וכנה שאי אפשר
לשחזר בשום מקום אחר בעולם. ואין שום מתח שצריך להיפתר, ואין
שום צחוק מתגלגל על בדיחה מוצלחת. יש שקט של הבנה. הבנת הסוף.
ועכשיו- זהו סוף ההצגה.
אפשר ללכת, אבל האולם מתחיל להיות מוצף בדמעות, באנשים
שמתחברים לעוד רגע אחד של חסד, לפני שהכל באמת נגמר.
המסך יורד, אבל נערי ונערות הזהב- המגורשים מגן העדן אחרי
שטעמו מפירות הנעורים- יורדים מן הבמה בשורה של נשמות המחבקות
האחת את השנייה ומחזיקות האחת בשנייה, גם אם עכשיו הם כולם
ילכו לדרכים שונות.

דבר המבקרים: ההצגה הייתה מיוחדת במינה, ולא תהיה עוד הצגה כל
כך מציאותית, כל כך יפה וכל כך כואבת בו זמנית. אלה היו נערי
הזהב, ועכשיו הם הולכים ביחד, לכל מקום שתישא אותם הרוח
שלהם... היה טוב, וטוב שהיה.