"אתה חושב שאנחנו דועכים?"
"לא," אתה תענה. "למה, נראה לך?"
"אני לא יודעת."
"איך לא? את תמיד יודעת."

אני שותקת, אחת מהשתיקות התמיד-כלכך-עדינות שלי.  אמרת לי
עליהן פעם. אמרת שהן משגעות אותך. שהן אף פעם לא מה שנראה
שהן.
כן, אני מבינה את זה. אפשר להסתיר הרבה דברים בתוך שתיקה.
את זה גם אמרתי לך, ואמרתי לך גם שזאת לא אחת מהתובנות שסופרים
גדולים כותבים, מהתובנות האלה שאתה קורא במן מתיקות שלא תמצא
בשום מקום אחר. חוזר וקורא את המשפט שוב, עד שיוצא החיוך הזה
מתוכך. החיוך שאני מכירה.

שלא עושה לי כלום יותר.

אני יודעת שזה יקרה, אני יודעת שזה קרה. השתנינו.

לפעמים אני מדמיינת שאתה יכול לראות את כל התמונות  שרצות לי
בראש. את כל הנסיונות שכנוע עצמי.

"די להספיד אותנו." אתה אומר לי. "השתיקות האלה שלך..."

זוכר שהיינו בחי בר? אני אומרת לך בלי מילים. רק עיניים. הנשר
מאחורי הגדר, מרחק נגיעה מהנוף, ועדיין לא בתוכו. אתה חושב
שאנחנו צריכים לישון?  אתה חושב שאני צריכה לגעת בך?

יד, יד, חיבוק. נורא דרמטי. בחיבוקים שלנו אני תמיד מרגישה
בתוך מערבולות סגולות. שום תחושת כיוון. פשוט מערבולות,
בנצנוצים וקווים סגולים זוהרים. נצמדים זה לזו מתוך רצון
ראשוני ואבוד מראש להיות אחד.

אני שוקעת לתוכך.