"סליחה אדוני, אולי אתה מעוניין לרכוש צמיד ?"
שאלו אותי אחוזות מתח, שתי הילדות המתוקות, שאלתרו לעצמן על
קופסת קרטון קטנה, את מרכולתן הקלועה.
האחרונות לא נזקקו באמת לאותם ארבעת השקלים שדרשו על הצמיד,
אלא מתוך משוב ילדותן ביקשו להשתעשע ולחוות חוויות מבוגרים
שאינן קיומיות להן.
ניגשתי וליבי התחמם, היה בהן תום מתוק שלא ניכר בי עוד.
בחנתי כביכול  את שהציעו, התעניינתי, במחיר ורטנתי ליוקרו כדי
לשוות אותנטיות.
"אני הולך לאוטו להביא כסף, תחשבו בינתיים אם המחיר הוא
סופי".
הצלחתי גם לשמוע את לחישת האחת לשנייה שהביעה ספקנות על
נכונותי לחזור.
שבתי בריצה לפני שתקרוס תקוותן ותעלמנה, קניתי שלושה צמידים
במחיר מלא, הן הודו לי בהתרגשות גלויה ואדירה שלא עלתה על שלי
המוסתרת.
רק אחרי שנכנסתי לרכבי המפואר  והנחתי את הצמידים המצ'וקמקים
על לוח השעונים, כשברקע צהלתן,
נזכרתי...בעצמי בגילן, איך שאזרתי יוזמה וקטפתי סברסים משדה
אפשרויות אחד שפעם גרתי לידו.
נתמלאתי קוצים, בכל גופי, אפילו באזור העיניים,
אבל לא ויתרתי ומבוקר עד שהחשיכה הסתירה את צלי,
ניסיתי לפרנס את עמוד שדרתי .
למרות שהאמנתי וחלמתי, אף אחד מהחולפים על פני לא קנה אפילו
סברס אחד, נעלבתי עוד יותר כשאחד השכנים נתן לי שתי לירות אך
לא ביקש סברסים, אלא כתנאי שלא אשאיר לכלוך בכניסה לבניין.
חלק מהקוצים הצלחתי להוציא, חלק אחר נטמעו פנימה אל תוך גופי
הקטן ואיבדו משמעות פיזית.
שמאי כן לא היה מעריך את שווי צמידי המקרמה הדקיקים בערך
כלשהו, אבל בדיעבד הבנתי ששנים עשר השקלים עוד יניבו המון.