לבושה בשמלה שחורה,
בעלת אימרת פרחים,
פתחת את דלתך שהמתה נקישות
ובפתח הוא עמד -
לבוש בקפידה,
בחיוך חסר היגיון,
"צר לי וכולי, להלן אות הקבורה"
הושיט את ידו
שר השיכחון.

"הביטי" הוא אומר
"את אישה מאוד מושכת"
"מה דעתך שאחרי הטקס
נלך שנינו לרקוד?"
ואת תדמעי,
בחיוך מבוייש בראשך תהנהני,
הן כעת את לבדך
נהרג אישך -
אוריה החיתי.

הנביאים אינם מוכיחים בשער
הם הולכים לסבוא בבאר
וללהג עם המלצריות.
קצבת הניתוח הלאומי גדלה  
כך שאין על מה לבכות.

מאהב מעולה שר השיכחון,
בדירתו המרווחת
ברמת אביב ג', צפון ת"א
פתאום הוא חייב ללכת,
"עניין של שיכחון לאומי"
"אני אתקשר אלייך" - הוא מבטיח,
מסתבר שגם לאהבותייך האסורות
יש סוף שכיח.

האדמה היא הגבול,
לאלו הכורים את הבור
המצבה היא רק אבן
עליה חרוטים:
השם, תאריך הלידה והמוות
באותיות טל ומטר
בצבע שחור.


(רפי צור, חורף 95, שיכחון)