רכבת אקספרס לגיא צלמוות,
שורפת מסילות של חלומות אבודים.
נוסקת לקו האופק,
מרחפת בשמיים -
ועוצרת לרגע לדבר עם אלוהים.
אלוהים כבר לא מרחם כמו פעם,
הוא מכבה את האורות,
"תלכו לישון" הוא לוחש בשקט
ומדליק ירח במקום נרות.
בחלל המעיק בין היום למחר,
מגרילים עכשיו כנפיים,
מעניקים תעודות לזוכים
"מתי נגיע?" שואל לו ילד
"ואיפה אלוהים?"
שקט הס,
הן בא הרגע
בליקוי של מאורות
צרחות בלי קול
ודם של גשם
כבה עמוד האש,
נותר עמוד של חול.
חוני המעגל
עובר בלאט,
מתרפק על זכרונות או רסיסים,
ואז צווחה תקרע השקט
"לא כך ביקשתי,
לא גשם כזה ביקשתי אלוהים."
(רפי צור, 28/2/96, לזיכרם) |