אני זוכר את אמי, עליה השלום,
נגוהה וקפוצה במורד השנים,
מול תמונת ראש אבי הספון בלפיתה,
של ידים צפודות מחולשת החיים.
נאלם מתשובה, ושומע ומט,
"מה יהיה, אז מה יהיה -
להיכן זה מוביל הסוף ?"

"מה יהיה", שאלה בשנית אז אמי,
ואבי השתוחח ותש,
ועמדה הדממה בחלל עגמומי,
מרושעת, עולבת בצל של אבי.
ואני שיודע את סוף קיומם,
שלהם, זה שלי מדדה לפני,
לא אשאל לימים שאלות של בדידות -
שלמדתי מהם להכיר.

וכששרתה הבדידות ועיוותה הפנים,
והרכין אז אבי את ראשו הסב,
ישבתי בינותם, מבוייש משנים
שהועידו לי ימים של נעורים למחטף.
אפפוני דממת השאלות הסתומות
בלי מענה ומשוב, מה אילמים החיים.
ולעת יום שתיקות ופקודה אל הפתח -
כלום ישב איש צעיר לצידי? צנון ורתח!