תמיד, בבוקר שאחרי, אין לי אויר. הנשימה כבדה הריאות עייפות
ומסרבות להתמלא. החזה שלי עולה ויורד לאט לאט, בכבדות. הגוף
מלא במתיקות אבל הגב תמיד כואב באותו המקום - המקום של הלא
חוקי, המקום של נקיפות המצפון ויסורי המוסר. קשה לי לנשום ואני
רוצה לבכות, לפרוק דרך הדמעות. אני רוצה לישון ולהתעורר אחר כך
כשהעיניים לא מוצפות, כשההליכה זקופה, כשהמחשבה צלולה. להתעורר
ולדעת שאני כבר לא מכורה, שהשתחררתי לחופשי מכבלי התלות היחידה
שלי עלי אדמות. אני רוצה חזרה את המבט הבלתי מנוצח בעיניים, את
היכולת הלא מוגבלת, את החיים שלי.

קוראים לי אלכס ואני מכורה לשני דברים: שליטה ואיש אחד. קצת
אוקסימורון הדבר הזה להיות מכורה ולהיות מכורה לשליטה כי שליטה
הכי מנוגדת להתמכרות, כי אם התמכרות היתה נשלטת היא לא היתה
התמכרות. ואיש אחד, הו איש אחד התחיל כמשחק, כשעשוע. ככה אני,
אוהבת לשחק. אמא שלי תמיד אמרה שזו לא חוכמה להיות חזקה על
חלשים ושאם אני רוצה לשחק במגרש של הגדולים, כדאי קודם ללמוד
היטב את הכללים. אני צחקתי ושעטתי אל המגרש. מהר מאוד אני
הפכתי לצעצוע ואיש אחד היה ונשאר ילד משחק. היום אני, מחר
אחרת, אבל ילד נשאר ילד.

היום היא כבר מוכנה להודות שהמקרה שיחק תפקיד ראשי בחיים שלה
בזמן האחרון. בלילה קייצי, דביק במיוחד, היא וגלי הזמינו
אלכוהול מהול בחלב קפוא להעלאת המוראל והורדת הטמפרטורה. הממוש
והמותק הרגילים, הרגליים על הכורסא, ראש נשען על כתף ושיער
נשפך כמו הרכילות. כמו תמיד הן קוננו על המצוי שאינו רצוי
והרצוי שאינו מצוי ובין לבין החליפו חיוכים לכיוון הישבן של
המלצר התורן. כמו תמיד קצת קיטורים על הבוס, עוד קצת על האמא,
אחת רוצה נכד, אחת רוצה חתן - המוטו אותו מוטו, אלה רק הצבעים
שמשתנים. מבעד לחלונות גלי ראתה את איש אחד עובר ברחוב והקישה
על החלון כדי ללכוד את תשומת ליבו. הוא נכנס, שלום שלום,
תכירו, נעים מאוד ואולי תישאר. הוא נשאר. לזמן ארוך מהמתוכנן.

תמיד פניתי אליו ברגעי מצוקה. לא הייתי צריכה אותו ברגעי האושר
או השמחה. רק כשהספק היה מתגנב אלי, כשמלנכוליה היתה מזדחלת
לגוף שלי, הייתי קוראת לו והוא היה בא. במילים רכות וידיים
חמות הוא היה משכיח את הכל. מוכר לי פנטזיה לכמה שעות והדחקה
לכמה ימים. אחרי כמה ימים כשההדחקה היתה מתפוגגת ואשליית היהיה
בסדר נעלמת הייתי אומרת "אולי" והוא היה אומר "בטח" ושוב הכל
מחדש. ובאמת מה היה אכפת לו להרגיש לכמה שעות נערץ ונחשק
ושצריכים אותך. לא שהוא הרגיש את זה במקום אחר.

המקום המיוחד שלהם, שמבחוץ נראה זול וסליזי אבל מבפנים הוא
המקום היחיד שכשסוגרים בו את הדלת, כל העולם נשאר בחוץ. המקום
בו הזמן היחיד הוא ההווה והמחויבות היחידה היא לרגע. הוא היה
מתקשר ואומר 304. יוצאת מהרכב וממהרת פנימה, שאף אחד לא יראה,
שאיש לא ידע. המעבר המהיר מהמולת החוץ אל השקט החם שבפנים היה
מבלבל, הסיבה הברורה להיפגש שוב ושוב היתה מציפה אותה במבוכה.
סוגרת את הדלת מאחוריה במבט מושפל וסומק בלחיים וציפיה. כמו
עליסה בארץ הפלאות, כמו עולם של פנטזיה.

חשבתי שכל העניין הוא להודות באמת. להסתכל בבוקר במראה ולהגיד
בקול: אני מכורה. אז קמתי בבוקר, הסתכלתי על הגוף שלי מכל
הכיוונים, ראיתי את הסימנים שהשאיר בי הלא חוקי ואמרתי לעצמי
בקול: "הי מותק, את מכורה", אבל מייד אחר כך התפרץ צחוק מתגלגל
של הנאה והרס לי את הדרמטיות של הרגע. רגע רגע, אמרתי לעצמי,
תהיי רצינית, זאת בעיה חמורה - את מכורה. כן כן, עניתי לעצמי,
מכורה ונהנית מזה ושוב הצחוק המתגלגל. את לא רצינית אמרתי
והתחלתי להתלבש.

בתא ההלבשה גלי מדדה לה את השדיים במבטי הערצה. היא מיהרה
למדוד את החולצה האדומה "מה את אומרת? קצת קטן, לא?". גלי ענתה
שיותר מעניין אותה לדבר על ההיקי ששום חולצה לא תצליח להסתיר.
היא ניסתה להתחמק ואמרה שהמחיר של החולצה לא יקר בכלל, גרושים
ממש.  גלי הזהירה אותה שמה שזול, בסוף עולה ביוקר ואמרה שלמרות
שאיש אחד חבר שלה ולמרות שהוא כובש, שיהיה ברור שהוא לא יותר
מריגוש זול. אם היא רק היתה מקשיבה לגלי, הכל היה יותר פשוט.
כמה שגלי צדקה, היא שילמה מחיר יקר עבור איש אחד. יקר מדי.

באיזה לילה של חורף שיכורה מדמעות ומסטולית מעייפות החלטתי
לעשות ספירת מלאי. בת 34, נראית טוב, עבודה מצויינת, איש אחד
חוקי, איש אחד לא חוקי וזה משעמם משעמם משעמם. משעמם, אבל גם
יותר מדי בשבילי. מה חשבת, שאלתי את עצמי ועניתי ובכיתי, כי
אני חשבתי שיהיה טוב. לא חשבתי על מה זה טוב או מה זה אומר, רק
שאושר היה נראה לי מונח נצחי, בלתי מתפוגג. אז קצת פחות שמחה,
אז מה? מי אמר שאושר שווה שמח באקסטרים? אולי אושר הוא דווקא
שלווה ויציבות? אולי האושר הוא דווקא ביטחון אפרורי? ומה שווה
השמח באקסטרים אם למחרת יש צלילה בלתי נשלטת אל תוך עצב גדול?
ובסך הכל, על מה אני מתלוננת? ידעתי מראש מה הכללים, ידעתי
מראש שלא אקבל אותו ואם אקבל אז לא לנצח, אז מה הבכי? אה, לא
חשבתי שארצה אותו. לא חשבתי! אז מה אם סוף מעשה במחשבה תחילה.
אז הנה עכשיו אני לא רק חושבת, אני יודעת.

לפעמים בצהרי שבת חמה של קיץ, מתיישבת מול המחשב, מלאה בציפיה
לראות אותו מרצד בירוק. הכי קשה היה לה לראות אותו נוכח ברשת
אבל לא פונה. "כתבתי לך אתמול", היתה לוחשת לו, "תחזיר סימן".
כשלא יכלה לשאת עוד את ההתעלמות, היתה מנסה לתרץ לעצמה שהרבה
פעמים התוכנה נדלקת אצלו באופן אוטומאטי, שהוא עסוק ואפילו לא
יודע להשתמש בה כמו שצריך, אבל אז מיד היתה נזכרת שהוא שם
וכשהוא רוצה למצוא אותה הוא יודע איך, אז עכשיו פשוט מתעלם.
למה היה לה כל כך קשה עם ההתעלמות שלו? אולי מפני שאף פעם לא
היתה אישה שמתעלמים ממנה. כשהיא נכנסת לחדר ראשים מסתובבים,
כמעט ולא אומרים לה: אני זוכר אותך רק לא זוכר מאיפה, תמיד
זוכרים מאיפה ואיך ואת השם. היא שאלה את עצמה איך זה שדווקא
הוא אדיש? כי היא זמינה אליו? כי הוא יודע שיש לו אותה? והכי
גרוע - למה זה משפיע עליה כל כך? אולי היא צריכה להפסיק
לרצות.

רציתי אותו, ככה, כמו שהוא בלי תנאים. אח, בלי תנאים, כמה
נפלא, במיוחד לו. כמה מזוכיסטי, בעיקר לי. הבעיה בבלי תנאים
שזה נשרף מהר, כמו גפרור. ממצה את עצמו. ככל שקשור לסקס, לא
היתה לי שום בעיה להיות "O": נכבשת, נחדרת, נלקחת מבלי להישאל.
אפילו נהניתי. אבל בחיים האמיתיים, כשזה נוגע לרגשות שלי, אני
לא "O" מטבעי, ניסיתי, חוויתי והבנתי שלא בשבילי. היה לו
כישרון מיוחד לאתר את הבטן הרכה שלי: לא משנה אם זה היה "אני
מתגעגע אלייך. את יודעת?", "אני חולה ומפנטז עלייך מכסה אותי,
סוגרת את התריסים, נותנת לי לישון, עושה לי מרק חם, מבטיחה לי
שהכל יהיה בסדר, שאני אבריא לגמרי"  או "וככה את, קרח ואש, שכל
ורגש, יצר ואיפוק, את הין והיאנג בהתגלמותו, שלמות" או הערצה
פיזית, הוא ידע להגיד את המילים הכי נכונות, לגעת בנימי נשמתי,
לגייס אותי בנואשות שלו, לנשק למקומות הרכים ביותר. למרות הכל,
לא יכולתי לבטל את עצמי מפניו והבנתי את זה בדרך הקשה. לא קל
להתפכח בטח לא כשהשתיקה וההבלגה נעשות מאוסות. זה יותר גרוע
מהנג אובר כי הנג אובר עובר, צריבת האכזבה נשארת. ושלא תהיה פה
טעות: התפכחות היא לא גמילה, עד כמה שהאכזבה חמוצה, היא לא
מנעה ממני לחזור שוב ושוב ולבקש שיעטוף לי פנטזיה בנייר צבעוני
ושישים בשקית של הדחקה -טו-גו.

יום אחד הבינה שזה לא יכול להימשך, היא חייבת ללכת ממנו, חייבת
לתת לו ללכת והיא אמרה לו את זה. בזמנו טקס נראה כמו רעיון לא
רע. טקס שיהיה נקודת ציון, שלא תרגיש שנשאר משהו פתוח, שלא
יהיה תירוץ שלא נפרדה כמו שצריך או שיש דברים שעוד לא אמרה,
טקס שהתכנון שלו יעסיק אותה כדי לא לכאוב את הבינתיים. באותו
הבוקר, במקלחת היא הזכירה לעצמה שהיום תהיה הפעם האחרונה. היא
העבירה ידיים מסובנות על הגוף שלה ועצמה את העיניים בכמיהה
למגע שלו. היא לבשה את הבגדים שידעה שיצרבו את המראה שלה
בתודעה שלו, משחה על השפתיים את הליפסטיק בצבע שאהב, שתי התזות
של בושם, אספה את השקית עם המתנה שלו מהשולחן ויצאה.
מאותו הרגע, כל התוכניות שלה נפלו אחת אחת כמו אבני דומינו.
הוא התקשר אליה ואמר שהוא עייף ועסוק וקצת לא הוא היום, אז
אולי ביום אחר תהיה הפעם האחרונה. היא ידעה שהכוחות שלה הולכים
ואוזלים ואם לא היום, הוא תמיד ימצא תירוץ למה לא. היא אמרה לו
שהיום הזה חשוב לה, שהיא צריכה לשים לזה סוף ושחצי שעה תספיק.
כשהיא הגיעה, הם גילו שהמקום שלהם לא פנוי וששקט הוא מצרך
נדיר. אז בשולחן פינתי במסעדה חצי ריקה היא אמרה מה שהיה לה
להגיד, פורקת מילים כמו מטען מבטן אוניה. היא רצתה לשמוע אותו,
היתה צריכה לשמוע מילים. היא ידעה בדיוק מה הוא חושב ומה הוא
מרגיש, אבל המילים היו צריכות לבוא ממנו. הן לא באו, לא אלה
שציפתה להן. זה השאיר אותה ריקה אבל היא העדיפה ללכת ריקה
וכואבת מאשר להישאר באוויר. היא חשבה שהריק והכאב ישככו וישכחו
אבל עם כל יום שעבר היא דהתה לתוכם.

הבוקר פקחתי עיניים עם כאב גדול בבטן שהגוף שלי לא נתן לו
ללכת. ממשש את הכאב בחושך וטועה לחשוב שאולי זה איש אחד קצת
אטום וקר, לא מבין שבובת פלסטיק גדולה, כאילו שאם יחזיק אותו
דברים לא ישתנו, כאילו שאם יכלא אותו בבטן לא אשבר. זה רק כאב,
אני מנסה להסביר לו, תן לו ללכת, תן לי לשחרר, אבל הוא בשלו,
שומר חזק חזק את הכאב, שלא יצא, שלא יברח, שאתמודד. אני כבר לא
רוצה להיות חזקה, אני בוכה לו, תן לי להישבר, רק פעם אחת תן לי
להיות חול ולא סלע, אבל הוא בשלו. הוא לא מוותר לי הגוף שלי,
אולי הוא מפחד ממה שאיני יודעת עדיין. אולי הוא חכם ממני.
אז הלכתי לאישה עם המחטים. עירומה על מיטה, מצומררת לגמרי כי
קצת קר וקצת חוששת, אני נושמת עמוק, נושפת והיא מחדירה מחט.
עוד נשיפה ועוד מחט. על המיטה, כמו בובת וודו קטנה, אני
מדמיינת איך המחטים הן צינורות קטנים שדרכן כל הכאב זוחל לי
החוצה מהגוף, מפנה מקום לכאב שגר ברגש שיבוא בזחילה ויצא גם
הוא דרך הצינורות. אני מרגישה אותה מתכוונת לדקור אותי בנקודה
ההיא שאני שונאת, הנקודה שכואבת לי נורא, הנקודה שבה אני מאבדת
שליטה וישר נפתחים לי הברזים בעיניים. בכל פעם שהיא עושה את
זה, אני מתנגדת, לא מסכימה. קשה לי לאבד שליטה, קשה לי להתפרץ
בבכי שאני לא יכולה לעצור.
אבל היום זה משהו אחר. היום אני שותקת, מרגישה את המחט בתוך
הגוף שלי, עוצמת עיניים ומתמסרת לכאב ולא יודעת לאיזה כאב
מתמסרת, אם לזה שבמחט, אם לזה שבגוף, אם לזה שהולך איתי כל
היום כמו דיבוק. העיקר שבא הבכי, ידעתי שיבוא. אני מקדמת אותו
בברכה ומתירה לו להשתלט עלי. אולי משם יצא הכאב, רק שיצא כבר.
אני מוכנה לתת הכל רק שיצא כבר, רק שאתעורר לתוך שלווה, רק
שאוכל להתחיל מחדש.

עם כל מחט שיצאה, התגבשה אצלה ההחלטה שכשתצא החוצה בדלת, תצא
אל האיש הנכון, אל המקום הנכון, אל המקום שבו היא רוצה להיות.
היא התניעה את האוטו והתלבטה אם להתקשר ולהגיד לו שהיא בדרך
אליו ושיפרוש את הזרועות שלו רחב רחב כדי לקבל אותה באה מאהבה.
היא מיהרה כדי לשמוע מה הוא יגיד ולראות את הפנים שלו כשישמע
אותה אומרת שאין לה ספק לכאן היא שייכת. כשהאור ברמזור התחלף
לירוק, היא לא ראתה את המסחרית שהנהג שלה ניסה לגנוב שניות
אחרונות של כתום אבל לא הצליח להאט. היא רק שמעה את הבום
וקולות של זכוכית מתנפצת והרגישה איך הראש שלה נחבט בהגה. דרך
ערפל היא ראתה את החוקי ואת הלא חוקי והיא כבר לא היתה באמצע,
היא ידעה באיזה צד היא בחרה. מרחוק היא שמעה קולות לא ברורים
של אנשים וסירנות, אולי אפילו מישהו ניסה לגעת בה. היא רצתה
להגיד שהיא בסדר ושאפילו הכל טוב אבל השפתיים שלה לא זזו ושום
קול לא נשמע. פתאום ננסכה בה שלווה והיא הרגישה חמימות רכה
אופפת אותה. היא ידעה לאן היא הולכת. היא יודעת.