בוקר.
יוצאת בחופזה את פתח הדלת. מפתח מסתובב במנעול. זהו, הבית
סגור. מיישרת חצאית שנלבשה ברישול, ויורדת את חדר המדרגות.
שלוש קומות למטה. חדרי מדרגות מצחיקים אותה. הרעיון שמישהו
הקדיש חדרים שלמים רק למדרגות. אפילו לארונות יש חדר משלהם. את
החדר שלה היא שוכרת על בסיס חודשי. שום דבר לא באמת שלה. וככה
טוב לה. אין צורך להקשר לכלום. אין צורך להתחייב.

בוקר.
הוא קם בקושי. ארבעה שעונים מעוררים לא עושים את העבודה. רק
משאית הזבל עם רעש חבטות פחי אשפה וקללות ברוסית , גורמים לו
להשתחל החוצה. בועט באי רצון את השמיכה מעליו, מדדה יחף לכיוון
המקלחת תוך כדי שהוא נחבט בקירות .  אתמול בערב הוריד כמה
ראשים עם החברה. מכבי ניצחו. זאת סיבה מספיק טובה לזמזם שיר
במקלחת.  במראה מולו מביט בו גבר אחד עייף ומנומנם, הוא מעביר
יד רטובה בשערו, מסדר את הקוצים השחורים אחד אחד. כמו חיילים
במסדר.

טיימינג, זה כל הסיפור.  אותה עיר, אותו רחוב, אותו בניין. ואם
זאת, מעולם לא נפגשו.  איפה שהוא במרשם הקארמות הכללי, כתוב
שהם זוג. השידוך נעשה, הם רק צריכים להיפגש. אבל העיתוי....
לעזאזל איתו.
בפינת הרחוב היא מושיטה יד, מונית נעצרת לידה בחריקה והיא
נבלעת בתוכה לעוד יום של עבודה.
באותו רחוב, באותו בניין, באותו זמן,  הוא לוגם את הקפה ומעלעל
בעיתון. מבט חטוף לשעון מגלה  לו שזמן הבוקר הפרטי שלו נגמר .
כרגיל , הוא לא מוצא את המפתחות של האופנוע. חיפוש זריז. או
הנה! יאללה לזוז. עוד יום עבודה.
בחדר המדרגות הוא רואה את עינה של גברת סלוצקי מציצה מבעד
לחריץ הדלת הלא סגורה. "בוקר טוב , גברת סלוצקי", הוא צועק
מבלי לעצור. הזקנה החטטנית הזו, מעולם לא ראה איך היא נראית,
רק את עינה האחת , מציצה עליו, זכה לראות כל פעם שחלף על דלת
ביתה. מעניין אם יש גוף מאחורי העין האחת החוקרת הזו. הוא צוחק
למול המחשבה על זקנה חטטנית חסרת גוף שרק עינה האחת משוטטת בין
חריצי הדלתות.
למטה על יד פחי הזבל מחכה לו האופנוע שלו ממושמע. הוא מגרש
בתנועת יד את החתולה שנוהגת לרבוץ לו על המושב, ומתניע.  עוד
יום התחיל.

ערב.
היא חוזרת הביתה. בשיער סתור וחצאית מקומטת משעות ישיבה מול
מחשב, היא מגששת בחדר המדרגות למצוא את המתג של האור. מתעכבת
כך עוד כמה דקות, אבל האור נדלק בעצמו. היא מודה בליבה לגברת
סלוצקי שיודעת בדיוק מתי חוזר כל דייר לבניין , ועולה בשקט
עייף את שלוש הקומות עד דלתה. בדרך , היא שומעת מאחורי אחת
הדלתות צעקות מעורבבות במוסיקה רועשת. שוב פעם השכן למטה רואה
כדורסל עם חברים, היא מחייכת לעצמה. היא יודעת את תוצאות הליגה
רק בזכות צעקות השכנים בימי חמישי. נעשתה אוהדת בעל כורחה. רק
המחשבה על כך מעוררת בה גיחוך.
תוך כדי שהיא משחילה את המפתחות בפתח הדלת היא נזכרת ביום ההוא
שתמר גררה אותה לכיכר לחכות עם כולם לנבחרת. כן, היא מודה, היא
נדבקה בשמחה. איך אפשר שלא? לבשה על עצמה את החולצה הצהובה
שאופיר השאיר לה כשעזב, ויצאה לרחוב תוך כדי שהיא מפזזת את
המנון הקבוצה. היא זוכרת איך התמסרה לחלוטין לתחושת האושר
הקולקטיבי. איך  התמוססה לתוך חיבוקים של אנשים זרים שהקיפו
אותה. למען האמת, היא התגעגעה להרגשה הזאת, שמאחדת אנשים זרים
, ולא מתוך אסון לאומי נוסף.
סוף סוף בבית. במקלחת, מים זורמים שוטפים ממנה את הלאות הזאת .
היא מרגישה איך היא מתמלאת אנרגיות שוב. מבלי להתנגב, היא
מרימה את  שפופרת הטלפון. מתלבטת למי לחייג. בינתיים המים
זולגים מגופה ונקווים לשלולית קטנה בין כפות רגליה. צמרמורת.

ערב.
מכבי שוב ניצחו. הוא מתרווח לעצמו ופותח בקבוק נוסף של בירה.
"אמרתי לך שדוויד בלאט לא יאכזב אותנו",יניב מגהק אצלו בסלון,
הוא מסתכל על יניב וצוחק. "אתה, אתה תמיד חכם בדיעבד, רעדו לך
הביצים כל הזמן הזה".  הם צוחקים . יניב מגלגל עוד ג'וינט. הוא
מסתכל עליו .יש לו ,ליניב, את המבט הזה של תאווה בעיניים, כל
פעם שהוא נמצא קרוב  לניירות גלגול, אבל מה ? אף פעם לא מביא
חומר בעצמו. תמיד מתעלק על גראס של אחרים.
פתאום נמאס לו. הדירה חונקת אותו והוא משתוקק לצאת. "יאללה
אחי, עזוב אותך מגלגולים עכשיו, בוא נמצא איזה פאב טוב עם בר
ארוך במיוחד". יניב מחמיץ מבט ומביט בערמת הגראס שרק מחכה
בקערית שיורידו אותה, בסוף הוא מתרצה. "סבבה אחי, בתנאי שזה בר
עם כוסיות".
הוא צוחק, "אתה מכיר פאב בלי כוסיות?"


בוקר.
ארבעה שעונים מעוררים. כל אחד חותך במוחו כמו סכין. כבר בוקר?
לא ישן טוב כל הלילה. מתהפך. חוסר השקט הזה מאיים לכלותו. כבר
כמה ימים שמשהו מציק לו. איזה חוסר בלתי מוסבר מכרסם לו את
הלב. מתנהל בזחילה לעבר המקלחת. דמות של גבר עם סימנים שחורים
מתחת לעיניים  צוחקת ממנו במראה ממול. מברשת השיניים היחידה
שלו, פשוט מוציאה אותו מדעתו. לעזאזל, נשבר לו.

בוקר.
היא נאנחת. סופי שבוע עוברים לה מהר מדי. שוב יום ראשון. שוב
הלחץ , דד ליין להגיש, מצגות , לקוחות, חיוך מזויף, אבי שמנסה
ללטף לה את הישבן בכל הזדמנות.אולי תישאר במיטה ותגיף תריסים?
היא משתעשעת קצת במחשבה ובסוף מתגלגלת מחוץ למיטה באי רצון.
עומדת מול הארון, מנסה לבחור חצאית שלא תגרום לידיים של אבי
לרדוף אחרי הישבן שלה כל היום.

יורדת בחדר המדרגות. משהו מרגיש לה מוזר. האור לא נדלק מעצמו
כמו בכל בוקר. היא חושבת לעצמה שזה לא מתאים לגברת סלוצקי שלא
לוודא שכל הדיירים יצאו לעבודה כהרגלם.
בקומה למטה מול דלתה של גברת סלוצקי, היא מבחינה בו . עומד
כפוף מצמיד את אוזנו אל הדלת. כשהוא מבחין בה הוא מתיישר ומסדר
את החולצה. היא חושבת לעצמה כמה הוא נראה מתוק ככה, נבוך
ומסמיק. אבל אז היא נבהלת מעצמה וחיוכה נמוג.
"את בטח חושבת שאני איזה סוטה משוגע, אבל אני לא. אני פשוט קצת
מודאג. לא מתאים לה ככה. תמיד היא מציצה מעבר לדלת." היא
מחייכת. "אני יודעת. גם לי זה נראה קצת מוזר שהיא לא הדליקה
בשבילי את האור במסדרון". שניהם עומדים זה מול זה נבוכים. היא
מחייכת. הוא מתחיל לצחוק. כבר אינם נבוכים יותר. הוא מביט לה
בעיניים ומציין לעצמו שזה נדיר לפגוש מישהי כ"כ יפה שעדיין אין
לה מבט של יוהרה בעיניים. אצלה הוא זיהה ביישנות. וטוב לב. איך
שהוא הוא ראה את זה בירוק של העיניים שלה. כמה מוזר.
"ניסית לדפוק בדלת?", היא שואלת, "אולי היא פתוחה". שניהם
שולחים יד אל הידית ונוגעים זה בזה במקרה. היא מסמיקה. הוא
מחייך. היא מרגישה מטופשת. הוא מרגיש שמתחיל לו שיר בתוך הבטן.
הדלת נפתחת באיטיות.
הם מביטים זה בזה. הוא מזהה את החשש בעיניה. היא מזהה איך הוא
לוקח על עצמו את תפקיד המוביל האסרטיבי. "אל תדאגי", הוא לוחש
לה, "היא בטח רק ישנה".
היא צועדת אחריו אל תוך הדירה של גברת סלוצקי.
בפנים, עיניה מסתגלות לחושך. החלון סגור. האוויר דחוס. כאילו
לקחו  שבעים וארבע שנות בדידות ודחסו אותם בחדר וחצי. לשבעים
וארבע שנות בדידות יש ריח חריף כמו הרבה דמעות וזיעה וכדורי
נפטלין לשימור זיכרונות. היא תוהה בינה ובין עצמה כיצד מריחות
עשרים ושבע שנות בדידותה שלה. הוא, כאילו קרא את מחשבותיה,
מציין לעצמו בקול רפה שהוא מקווה לא להגיע לגיל מבוגר משישים.
שישים זה מספיק לו, מעבר לזה אתה רק מתדרדר להיות מן דמות
מיותרת . שק של זיכרונות שאין בו תועלת לאיש.
היא משוטטת בחדר, מעבירה אצבעותיה על תמונה ממוסגרת . אישה
אסופת שיער  כבת שלושים מחבקת ילדה קטנה. צמות. גומת חן. חיוך.
פעם היה אושר. פעם כשחייכו, סימן שהיה על מה לחייך. היום אם
מישהו מחייך, סימן שהוא בדיוק דפק איזה מישהו אחר, או שבמקרה
הטוב גם דפקו אותו. "מאיפה כל הציניות הזו שפיתחתי", היא
תוהה.
היא מעבירה מבטה אליו, הוא פותח את דלת חדר השינה ומדליק את
המתג של האור. היא אינה רואה את פניו אבל יכולה לשמוע את
נשימתו נעצרת.
"הכל הסדר?" היא קוראת אליו. שתיקה. ליבה מאיץ. בשקט היא פוסעת
אליו. נעמדת מאחורי גבו. מביטה אף היא לכיוון שמצביעות עיניו.
סריקה מהירה של החלל מצביעה על חדר מסודר למשעי. כמעט
מוזיאוני, תמונות במסגרות מבריקות תלויות  על הקירות ועל
השידה. תצלומים בשחור לבן ובצבע. הכל בזוגות. איש ואישה
מחובקים. ילד וילדה אוחזים יד. זוג כלבים ליד מלונה.
היא מזהה פתאום את הדמות על המיטה.
גברת סלוצקי בכותונת לבנה. עיניה עצומות. שלווה כל כך. שקטה.
הוא מרים את ידה הרפה של גברת סלוצקי וממשש את הדופק.
מחוויר . "צריך להזמין אמבולנס, אני חושב, אה, אף פעם לא קרה
לי משהו כזה". היא שותקת. "תראה", היא לוחשת, "יש לה חיוך,
הלוואי עליי למות ככה, עם חיוך. אם כבר למות לבד, אז לפחות
למות מחייכת".
"מעניין על מה היא חשבה." ,הוא לוחש. "תראי, יש פה משהו. היא
מחזיקה משהו ביד". הוא מסיט את השמיכה הדקה מכף ידה של גברת
סלוצקי, וקופא במקומו.
גברת סלוצקי. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים. אוחזת בידה זוג
תמונות. האחת שלה , בחצאית המקומטת שלה, מחפשת את מתג האור
בחדר המדרגות. והשנייה, שלו. רכון על האופנוע שלו בכניסה
לבניין.
היא מצטמררת עכשיו. הוא מגשש ואוחז את ידה.
חיוכה של גברת סלוצקי עוד נשאר תלוי באוויר הדחוס.
ת"א. סיפור אהבה.