אח גדול מחבק ויודע לאהוב.
הוא יודע מה עובר עליי. הוא מבין בלי לשמוע אפילו. הוא מחייך
ושותק.

היום היא סיפרה לי שהיא ניסתה לחתוך את עצמה.. הילדה הקטנה
והיפה שלי, ננעלת בשירותים ומנסה לחתוך את עצמה. אז ביקשתי
שלא, לפחות בשבילי. והיא הבטיחה, ואני הבטחתי בחזרה, שגם אני
לא אחתוך את עצמי אף פעם. והנה אני, עם סכין ביד, מחכה לראות
את הדם זורם וכבר לא אכפת לי... לא אכפת לי מכלום, אבל כן אכפת
לי ממנה. והבטחה זאת הבטחה, אז הפסקתי לפני שהעור יתקלף.
הפצעים כבר מזוהמים, העיניים כבר דומעות, השקט כבר כאן.
אם רק הייתי יכולה לחבק אותך.

אני משחקת אותה בסדר.
הם כל כך יופתעו בהלוויה.. אני כבר יכולה לראות את המבט הקפוא
הזה שלהם. אבל יעבור להם, כמו כל דבר אחר.
רוצה למות, אבל מפחדת.
רוצה לישון, אבל הרעש יותר חזק ממני.

אז אח שלי הגדול חזר אתמול, והוא דפק לי כזה חיוך כשהוא ראה
אותי. הוא יודע לאהוב, הוא יודע להרגיש. כמה שאני אוהבת אותו.

וחוצמזה שהבטחתי לה, וגם אותה אני אוהבת כל כך.
תמיד יש את האנשים האלה ששווה להחזיק מעמד רק כדי לראות אותם
מחייכים, או כדי לקבל חיבוק אחרון..
ואולי שווה לחיות? שוב אכזבה.
והפחד.............
איתי תמיד..