רון החזיק את האם-16 ולקח נשימה ארוכה. הוא נשען כנגד הקיר
וחיכה שצרור היריות ייפסק.
ירייה. ירייה. ירייה. שקט.
הוא סימן לאריאל, ועשה את התנועה, מכוון את הרובה קדימה, בדיוק
כמו בטירונות.
הוא הופתע. לא היה שם אף אחד.
"השטח נקי!" הוא צעק, ועשה צעד. הוא שמע את אריאל ושאר החברים
מאחוריו מתחילים בתנועה לכיוונו. לפתע, הוא ראה-לא-ראה צל
בזווית העין.
"תנשום," הוא אמר לעצמו, בטוח שחושיו מבלבלים אותו בשל הלחץ.
הוא עשה עוד צעד קדימה, הרובה עדיין מכוון לפנים, כשלפתע צץ
משמאלו מישהו.
"אללה הו-אכבר!" הוא צעק.
רון הסתובב וירה, כשהוא שומע מאחורי גבו עוד צרור יריות, וידע
שהחברים איתו. הערבי נפל, ורון חייך לעצמו.
לא, הוא לא היה רוצח, אבל הוא ידע שחייו ניצלו. ברגע הזה,
בשנייה הזו של שמחת הנצחון, הוא הרשה לעצמו להרפות מהשמירה.
מהשמירה על עצמו.
מקדימה, מאחורי מכונית פרטית הפוכה, קפץ עוד אחד. כשהוא מחזיק
קלצ'ניקוב מיושן, הוא כיוון, וירה ירייה בודדה. רון שמע, והפנה
את הרובה אליו, אבל מישהו מאחורה, כנראה גידי, כבר הספיק לירות
ולחסל גם את המחבל הזה.
רון התנשם.
"הייתי יכול להפגע," הוא חשב. הוא נשם שוב, ואז הרגיש את הכאב
בצד שמאל של החזה. הוא הביט על המדים.
אריאל ראה את אותו הדבר.
"רון!" הוא צעק, "רון, המדים שלך!

הם מדים של צנחנים!"
רון חייך. אריאל הביט בו שוב.
"אתה הולך לצנחנים?"
אריאל הכיר את רון מאז ומעולם, כך הרגישו לפחות. הוא לא ידע
שרון ילך הכי רחוק שאפשר. רון היה בחור שקט, לעולם לא נכנס
לוויכוחים, אבל בתוך ליבו פנימה הוא געש אחרי כל פיגוע. הוא
כעס בשקט.
אריאל ידע שרון הוא לא בחור של צעקות, אבל לא תיאר לעצמו שהוא
בחור של מעשים. הוא הכיר את רון יותר טוב מכל אחד אחר, אבל גם
הוא לא ידע שרון מתכנן ללכת עד הסוף.
רק פעם אחת רון הרשה לעצמו להתפרץ ממש, וזו היתה הפעם היחידה
שהוא אמר לאריאל שהוא מוכן למות למען המדינה. גם אז אריאל לא
תיאר לעצמו.
רק מספר שעות קודם, הם עוד נפרדו מההורים בבקו"ם. אריאל היה
בטוח ששניהם ילכו לשירות קליל. הוא כבר תכנן איך הוא מגיע
לקצין מיון, וללא השתהות אומר לו "שקם או כלא".
אבל רון חשב אחרת. רון הלך לקצין מיון ואמר לו "אני רוצה להיות
צנחן".
אז הוא יהיה צנחן. ואריאל. הוא לא יכול לעזוב את רון לבד. לא
יכול. הוא ילך איתו. מישהו צריך לשמור עליו, לא?
אז הם הלכו יחד. טירונות, מסעות, הכומתה.
אדומה כמו

"דם!! הוא מאבד דם!" יגאל החובש צרח.
הם כבר היו על הג'יפ, דוהרים חזרה לשטח ישראל. אי אפשר היה
להוריד מסוק, בתוך השטח הבנוי.
רון הסתכל על יגאל, על אריאל, החבר הכי טוב שלו. הוא לא ידע מה
קורה מסביבו, הוא לא זכר איפה הוא. הוא ידע רק שכואב לו. כואב
לו מאוד.
"אריאל, אני מצטער," הוא אמר.
"על מה אתה מצטער, אידיוט?" אריאל שאל בחיוך. רון, מסוחרר ככל
שיהיה, ידע שהחיוך של אריאל מזויף. הוא היה עייף. הוא עצם
עיניים.
"לא, רון!" הוא שמע את אריאל. "אל

תאבד את ההכרה או משהו". רון התנער.
"מה קרה לך?" שאל אריאל.
זו היתה ה"רגילה" השנייה שלהם מאז הגיוס. הם ישבו בפאב תל
אביבי, כמה חברים מהתיכון.
רון ראה אותה ברגע שנכנסו, ולא היה יכול להוריד ממנה את
העיניים. היא ישבה על שולחן, עם שתי חברות, והיא היתה הדבר הכי
יפה שהוא ראה בחייו.
שיער שחור גולש, עיניים ירוקות.
הוא בהה בה, אבל היא לא ראתה אותו. הוא בכלל שכח מהחבר'ה, עד
שאריאל העיר אותו.
"תראה אותה. היא מדהימה". רון סימן לאריאל.
אריאל הביט לכיוון שלה. "שמע, אתה צודק".
אריאל היה אחד שבחורות אהבו. לא היתה לו שום בעיה איתן.
לעומתו, רון המופנם היה ביישן. לא משנה כמה פעמים אריאל ניסה
לשכנע אותו ולהסביר לו, רון היה פשוט ביישן מדי. שלא כמו בזמן
שהוא החזיק רובה, או אז הוא היה בטוח בעצמו, צועק וצוחק
ומתפרע, אבל ברגע שהוא ראה מישהי, הוא שכח איך מדברים עברית.
"לך אליה, תגיד לה משהו," אריאל עשה נסיון נואש.
"לא," אמר רון, "עזוב".
אריאל שם את ידו על כתפו של חברו הטוב. "תשמע," הוא אמר, "עזוב
את כל אלה שפספסת בעבר. זאתי, היא באמת משהו מיוחד. אז אני
אומר לך, או שאתה הולך אליה, או שאני".
רון הפנה את מבטו לאריאל במהירות.
"אתה לא..!"
"אני בהחלט כן," אריאל אמר וקם מהכסא.
רון לא העז לקום אחריו.
"אתה בא?" אריאל שאל.
רון לא זז.
"אוקי" אמר אריאל, והחל ללכת. צעד, ועוד צעד, ועוד צעד.
הוא הגיע אל השולחן, ורון ראה שהוא מציג את עצמו בפני הבחורה.
היא חייכה אליו.
רון איבד את עשתונותיו. הוא לא תיאר לעצמו שאריאל יעשה לו דבר
כזה. הוא קפץ מהכסא, ורץ אל אריאל, בדיוק כדי לשמוע אותו אומר,
"קרן, אני רוצה שתכירי חבר טוב שלי, זה

רון! תתעורר!" אריאל היה על סף בכי. רון פקח את העיניים,
בקושי. הכאב עדיין היה שם.
מעליו חלפה מנורה, ועוד אחת, ועוד אחת. הוא הביט לשמאלו וראה
אחות המחזיקה מעליו את האינפוזיה, ולידה רופא. מימינו עמד
אריאל, ולצידו יגאל החובש, שאמר לרופא כל מיני שמות ומספרים
שרון לא הבין ובטח לא טרח לזכור. היה לו קר, והוא הבין שהמדים
כבר מזמן לא עליו.
עוד רופא הגיע, ודחף את אריאל אחורה, כדי שיוכל לעזור בטיפול.
אריאל נשאר עומד מאחור כשהצוות הרפואי דחף את המיטה עליה שכב
רון לתוך חדר הניתוחים.
רק כשידע שרון לא ישמע אותו, הוא נשבר והחל לבכות. יגאל,
החובש, עמד לידו וחיבק אותו.
"תהיה חזק, בנאדם, תהיה חזק בשבילו".
רון, עדיין בהכרה, החל למלמל משהו.
"מה הוא אומר?" שאל אחד הרופאים.
האחות הביטה בו. "הוא קורא למישהו. למישהי. הוא קורא למישהי
בשם

קרן. אני אוהב אותך".
קרן הרימה את ראשה מחזהו של רון.
"מה אמרת?" היא חייכה.
"אני אוהב אותך".
"גם אני אוהבת אותך," אמרה קרן.
הוא נישק אותה.
קרן הניחה את ראשה שוב על חזהו של רון.
"רון..." היא החלה, מפירה את השתיקה הקצרה.
"מה?"
"רון, אני מפחדת".
"ממה את מפחדת?"
"רון, אתה בשטחים רוב הזמן. המצב מטורף עכשיו. אני מפחדת".
רון חיבק אותה. "אל תפחדי. אני יודע לשמור על עצמי".
"רון, זה לא עובד ככה. אתה לא יודע מאיפה עלול לצוץ לך איזה
מטורף עם אש בעיניים".
"את צודקת. אבל זה לא ככה רק בשטחים, זה יכול להיות ככה גם
באמצע תל אביב".
"רון, אל תשחק איתי משחקים. אתה יודע למה אני מתכוונת".
"אני יודע," הוא אמר.
"רון. אנחנו רק ילדים".
"אני יודע, קרן," הוא אמר ונשק למצחה. "אני יודע".