התחלתי לדאוג כשחזרתי מהעבודה, וראיתי שהמכונית שלה לא בחנייה.
הסתכלתי למעלה לעבר המרפסת שלנו, וראיתי שהאור מכובה.
זה היה לי מוזר, כי היא אף פעם לא עוזבת את הבית בלי להודיע
לי.
עליתי למעלה, לדירה שלנו בקומה הרביעית.
פתחתי את הדלת, ונכנסתי.
היה חושך.
"גלית?" קראתי לה. שתיקה.
נכנסתי לחדר שלנו, וראיתי שכל הבגדים שלה ארוזים במזוודה.
הבנתי שהיא עוד לא עזבה, אז למה המכונית שלה לא בחנייה?
הסתובבתי, ונבהלתי. היא עמדה מאחורי, ידיים על המותניים.
"גלית... את פה. איפה המכונית שלך?" שאלתי.
"אנחנו צריכים לדבר," היא אמרה, ולפני שהספקתי לענות היא תפסה
אותי בחולצה והתחילה לגרור אותי לעבר המרפסת. היא פתחה את
החלון, רוח קרירה נכנסה פנימה.
הבטתי למטה. "מה קורה--" פתחתי, אבל לפני שהבנתי מה מתרחש, היא
הרימה אותי מעל לראשה.
ואז חברה שלי זרקה אותי מהמרפסת.
בדרך למטה הבנתי שהיא רק הזיזה את המכונית שלה, כדי שאני לא
אתרסק עליה.
"אני כבר לא אוהבת אותך," היא צעקה מלמעלה.
בום. נמרחתי על הרצפה.