תמיד תהיתי על זה, איך זה קורה.
הלכתי שם בחוץ, ידי תקועות בכיסי מכנסי הג'ינס הכחולים והסוודר
האפור, קפצתי בתוך השלוליות, כילדה. נשאתי עיני אל הבית ממול,
מישהו נע מאחורי הווילון, הסיט אותו קצת ולרגע פגשתי בעיניו.
העברתי את מבטי לשמים, חשה איך המבט סר מעלי. הכל אפור עכשיו,
חשבתי. העננים שכיסו את השמים, הגזעים הכהים והרטובים של העצים
חסרי העלים, המדרכות, הבוץ, הסוודר שלי. הסביבה התאימה עצמה
להרגשתי.
או ההפך בעצם.
התחיל לרדת גשם, קר ואפור. לא הייתה לי מטריה, אך שמחתי על כך.
מטאפורה נדושה ודהויה עלתה בעיני רוחי כשחשתי איך הדמעות באות
וחונקות את גרוני.
לא הייתה לי שום סיבה לבכות.
מישהו התקדם לעברי בשביל. זיהיתי אותו. הוא נראה מוטרד.
כשהתקרב הבחנתי בטיפות הגשם מחליקות על שיערו, מרטיבות את
פניו.
הוא נשען קצת קדימה, ידיו , כמוני, בכיסי מכנסיו, מביט בי,
שותק.
"שלום", אמרתי.
"שלום", אמר.
"די קר כאן." הוסיף.
"לא קר לי." אמרתי אני.
שתיקה של רגע השתררה בייננו. רציתי לומר משהו, אך היססתי. לא
ידעתי כיצד להתחיל.
הבטתי בטיפות הנוטפות על מגפי הגומי שלי, משמיעות קולות
קטנים.
הוא אמר, " אז מה..." וחייך אלי בביישנות מבעד לטיפות.
כשחייך ידעתי שזה הגיע. זה היה חייב להגיע מתישהו.
שפתי נפשקו בחיוך הססני מעט. התשובה הייתה כאן, בתוך ראשי,
בחיוכי.
"את בטוחה?" הוא קרא את התשובה מתוך עיני.
שוב היססתי. תמיד היססתי.
שתיקה. חיוכו נעלם והוא פנה ללכת.
"לא, חכה!" קראתי אחריו כשראיתי שהוא נשמט ממני.
"כן." אמרתי בקול רם וברור.
"כן?" שאל אך אני הבטתי רק בעיניו. הן חייכו אלי שוב.
הנהנתי בחוזקה. הוא אחז את ידי בידיו החמות, הגדולות.
כשחיבק אותי הבנתי פתאום איך זה קורה. איך שני אנשים מוצאים
עצמם יחד,
איך שני אנשים פתאום לא יכולים להיות אחד בלעדי השני.איך שזה
קורה.
זאת לא מחשבה גאונית, זה פשוט ההווה.
הרמתי את ראשי כדי לפגוש בשפתיו וחשתי חמימות נוזלית על פניו.
"אתה בוכה," אמרתי בפליאת מה.
"גם את," הוא מחה דמעה שלא חשתי בה מלחיי הקרה.
הצטחקנו. התנשקנו, נותנים לגשם לכסות אותנו כמו מסך שהגן עלינו
מפני החוץ,
שקירב אותנו.
כשעמדנו בגשם של סוף ינואר, נצמדים אחד לשני, חשנו שמשהו
סופסוף קרה.
כל השנים הללו שלא ציפיתי שדבר מה יקרה, אבל זה קרה, וזה
ימשיך.
הבטתי בעיניו, מהופנטת ממבטו, קראתי בהן אהבה.
"כן," לחשתי לו כששילב זרועו בזרועי והתחלנו לצעוד לעבר הבית.
"כן, גם אני."


לשירי, שאמונתה בי הייתה הצעד שנתן לי את האומץ להתחיל.