אני הולכת הביתה והפחד שלי חוזר ומכה בי עוד פעם...כל פעם
מחדש
הפחד הזה להיכנס בדלת אל תוך הבית ולראות את אמא ואבא יושבים
ובוכים ואת החייל במדים יושב לידם עם עוד אישה נחמדה שמחזיקה
את ידה של אימי. מה לא עשיתי בדרך חזרה מתל השומר?! הספקתי
לכתוב את ההספד שאני אקריא בלוויה שלך, הספקתי לחשוב על איך
אני מתקשרת לחברה שלי חנוקה מדמעות ומספרת לה שאח שלי נהרג
במלחמה, הספקתי לדמיין אותי בחדר החשוך עם אלף ואחד חתיכות
קטנות של טישו סביבי ואותי שוכבת על המיטה ובוכה בלי סוף,
הספקתי לראות את עצמי חוזרת לבית ספר אחרי השבעה ואת כולם עם
הפרצופים העצובים והדואגים מסתכלים עלי במבטיי רחמים ומנסים
לעזור לי ב"את בסדר?" המטומטם. אולי זה נשמע לכם חולני אבל
זה...לא. זאת הייתה הדרך שלי להתמודד עם הפחד הזה מאובדן של אח
שהתגייס לצבא ההגנה לישראל.
כל פעם שהיית חוזר בימי ראשון לצבא הסרטים האלה בראש שלי היו
חוזרים...הייתי אחוזה בטירוף ממש, קצת קשה לי להסביר.
הרגשתי נורא עם עצמי כשהייתי חוזרת על זה שוב ושוב ובוכה על
מישהו שבכלל בחיים ובכלל אין לי מה לדאוג, אבל הרגשתי נורא
בפנים.
הרגשתי כאילו כבר איבדתי אותך...וזאת ההרגשה הכי נורא. כי
הרגשתי גם אשמה על זה שאני חושבת שצורה כל כך מעוותת ונוראית.

הלכתי לבי"ס כרגיל יום רביעי, יום שמסתיים בשעה שתיים-שעה
נוראית לסיים את בית ספר ואני כהרגלי חוזרת הביתה מפחדת ומנסה
לחשוב על מה אני הולכת לאכול במקום על הצום שאני מתכננת לעשות
במקרה שבאמת תמות.
אתם חייבים להבין שקשה לי- אני לא מכירה אותו כל כך טוב, את אח
שלי, אבל אני באמת מנסה ונראה כאילו הוא דוחף אותי מעליו.
כאילו אני איזשהו נטל עליו.
יש לי חסך בדמות האח הגדול-ואין מי שימלא לי אותה.
נכנסתי הביתה- אמא הייתה במטבח (כמה לא אופייני).
שמתי את התיק פתחתי טלוויזיה-כמה טוב כשיש מי שיגיש לך ארוחת
צהריים. היא שאלה אותי איך היה בבית ספר ואני עניתי כרגיל
"בסדר".
"הוא צלצל" היא אמרה לי- "הוא אמר שהכל בסדר ולא צריך לדאוג".
"יופי" אמרתי-שנאתי כשהיא כינתה אותו הוא! יש לו שם את יודעת?!
קוראים לו אורי...את נתת לו את השם הזה, תשתמשי בו.
לפעמים אני יכולה כל כך לשנוא את אמא שלי ולפעמים כל כך לרחם
עליה. היא ממש מסכנה- היא לא ישנה, לא אוכלת, רק דואגת לו
וחושבת עליו ומחכה שיישתחרר כבר.
פתאום טלפון ואמא עונה, היא נראית קצת בשוק אבל זה עובר לה.
היא סוגרת ובאה להתיישב לידי, אוכלת את האוכל מהצלחת שלה.
"מי זה היה?" אני שואלת. "הקצין של אורי מהצבא" היא עונה "הוא
אמר שאורי נהרג" פתאום גל של בכי סוחף אותה
"הוא...אמר..ש...עוד כמה דקות....מישהו יהיה כאן
ויס...ויס...ויסביר מה קרה".
"מה??????" צרחתי, התחלתי להשתולל זרקתי דברים באוויר לא
תכננתי להגיב ככה, באמת שלא. עליתי לחדר, ירדתי, חיבקתי את
אמא, התשייבתי לידה, פתחתי את הדלת לחייל ולאישה הנחמדה שעמדה
לידו.
הם נכנסו אני יצאתי, עליתי על האוטובוס- שלקח אותי לת"א. אפילו
לא שמתי לב על איזה אוטובוס עליתי.
התחלתי לכעוס על עצמי שאני גרמתי למוות שלו "הנבואה שמגשימה את
עצמה"-אני בן אדם נורא.
התחלתי לבכות בהיסטריה נוראית "הכל באשמתי, הכל באשמתי"
צעקתי.
מאז אני לא זוכרת כלום..רק שקמתי בבית חולים ואמא ואבא לידי
אמרו לי שמכונית פגעה בי. הייתי מכוסה במכשירים וצינוריות
והרגשתי שבא לי להקיא. כאב ראש רציני תקף אותי.
אחרי חודשיים של טיפולים יצאתי מבית חולים- לבד.
נסעתי לבית קברות וראיתי שם את הקבר של אח שלי, כל כך טרי, כל
כך צעיר, כל כך נורא.
כשחזרתי לבי"ס הכיתה שלי הייתה בעיצומו של הכנת ספר מחזור שאלו
אותי מה המוטו לחיים שלך אז עניתי: "הנבואה מגשימה את
עצמה"-הזהרו פן תפגעו.