"מדינות שהן ירודות מבחינת הנשים, כגון לקיידמון [ספרטה],
יכולות להיחשב רק כמאושרות למחצה"
מעמיקה לעיין ברגל ההערה (foot note) ובה נאמר כדלקמן:
"מידותיהן המופקרות של נשי ספרטה היו בגדר של דיעה קדומה"

רגע של גאווה קדומה שמבליח בי, אני ממשיכה לרדת במורד התלת
ראשי המשורג למופת, להחליק עד לעצם הברך במבט מלוכסן מאוכלס
זעם - זומם בעקבו....

הוא ברטוריקה מעלפת באלפא דגושה [שעל אף הגייתה, הינה זכרית
למהדרין] בגרונו של אווריפידס אנדרומכי "אין נערה ספרטאנית
שתוכל לשמור על טוהר מידות, גם אם תרצה"

אני תוהה, מי בכלל תרצה?

בספורדיות ספרטאנית ורטוריקה ספופואית אני מישירה מבט נוקב
לעבר עקב שמאלו ומסננת "מדינות שמעלות קרנן של גברים, כגון
לקיידמון, [אתנחתא, ומפנה אותו לעיין בערך קרניו של מנלאוס],
יכולות לשמש מקור אושר למרביע".

בהמשך, אני מפנצטת מרגליו שיערות שצימחו פרא ולקול זעקותיו
הרמות אני שוקטת בזלזול מופגן ולוחשת "אם כבר במידות עסקינן,
כי אזיי כל עוד לא תופרך בדיאלקטיקה פיזיולוגית אנטומיה
עובדתית ידועה זה לא מכבר, בלקיידמון ישמרו איפוא, הנערות על
טוהר הנשק וימדדו במלוא חופן אושר, מידותיהם של אחרים".

חלק ראשון מצוטט במקורו בפרק ה' ספר ראשון, רטוריקה מאת
אריסטו. חלק שני, מקורו בגאווה נשית פגועה שאחזה בח"מ לכשהגיעה
לפרק המדובר