קולנוע אורגיל, אמצע שנות השבעים...חושך מחבק, מאות כסאות עץ
מתקפלים ווילון סגול ענק שחושף מסך.
אני יושב ומתרגש אפילו מהפרסומות שאינן אלא שקופיות
מקוריינות,  במיוחד מהפרסומת של חנות הצעצועים האגדית.
"הצעצוע-רחוב דונואס אחת בסימטא" אמר הקריין בקולו הרדיופוני,
פעם אחר פעם, הקרנה אחר הקרנה, חודש אחר חודש, אותה שקופית
צבעונית שמציגה קוביות עליהן אותיות: "ה-צ-ע-צ-ו-ע".
לעולם כשהסתיים הסרט, עשיתי דרכי לאימפריית הצעצועים
בהתרגשות.
לפני שנכנסתי לתוכה, עמדתי מתחת למזגנה הענק  שאז לא היה אלא
אחד  היחידים בירושלים, הבטתי במכשיר המטרטר מקרר, כשפני
משתאות אליו מעלה ופי פתוח לרוות טיפה אחת מזוקקת - מעין טקס
ששיכר אותי .
לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שהביאו בהדר מכונית פדאלים.
פלא טכנולוגי בו ישבו ה"צ'וזן" ובאמצעות כיתות רגליים מסתורי-
שלשיטתי עורבו בו מלאכי שרת, נסעה  בחינניות והובילה את הנסיך
שבה.
יום אחד הגיעה אפילו מכונית חשמלית, הניחו אותה בגובה בטחון
שמעל לכתפיים  ורשמו בשלט גדול: "אסור לגעת".
אני שניחנתי באמפאטיה, הבנתי כי בעל החנות התעצבן אפילו כשרק
התבוננו בה, כאילו קינא לה.
לכן, למרות התשוקה העזה ללקק בעיני את המוצג מכל זווית ופאן,
נזהרתי שלא לעורר כעסו ושמרתי על פרופיל נמוך כשעברתי לידה.
כדל אמצעים כמעט אף פעם לא רכשתי דבר, בטח שלא צעצוע נחשב, אלא
הטבעתי במוחי את המשחקים הצבעוניים ושיחקתי בהם בלילות של
דימיון.
מרוב התרגשות מחלומות הלילה שבא, בקושי הצלחתי להירדם, כשהגיעו
צעצועים מרעישים במיוחד כדוגמת "החשמלאי הצעיר", לא יכולתי
לחלום מעוצמות נועם החום שבבטן.
את האחרון נשבעתי לרכוש וכך היה.
ביסורי עבודה מפרכת ביולי ואוגוסט, חסכתי לירה אחרי לירה.
הגעתי בגאווה לחנות, העזתי אפילו להתבונן דקות שלמות במכונית
החשמלית, אחר כך בדמעות של אושר ספרתי את המצלצלין למוכרת
האדישה- וקבלתי את  הקופסא המרובעת והמנוילנת כשבתוכה האוצר.
חזרתי הביתה ברגל, אולי כי ספרתי קצת יותר מידי, אבל לא היה
אכפת לי.
שמונה שעות של צעדה בה חיבקתי את האריזה, שידעה את תוכנה
לפני.
עד היום בבוקר  נשאתי בבטני צלקת של אהבה, מכווית צמר פלדה
שניצת פלאים, על ידי בטריה.
שבבי הפלדה בערו מסביב לעור טבורי, ובפני חיוך מתענג על ניסוי
שהצליח.
אני משוכנע שילידי האלפיים לא יתרגשו מאותו משחק - אולי זה
סימן שאני בן שלושים, אומנם ילד, אבל אחר, כוחו של פער דורות,
בו יום אחד אתה נקרא "איש" על ידי ילדים שמתלהבים מצעצועים
אחרים לגמרי.
היום הזדמנתי לאותה סימטא.
כמו באותם ימים-רצתי אל חנות "הצעצוע", מתרגש.
נעמדתי מתחת למזגנה הענק- (אולי שני מטר אורך) , הרמתי את פני
מעלה ולפי נפלה חתיכת צבע מתקלף.
הויטרינה היתה סדוקה, מעברה חושך ועזובת קורי עכביש מאובקים,
שמזמן דבר לא קרה בם.

מישהו הרג את חנות "הצעצוע" שברחוב דונואס אחת בסימטה, וביקש
לקבור איתה ,את חדוות הילדות שתמכה בי לחיות.
כשידי שעונות על שמשותיה, התמוטתי מצער וכפותי  נחתכו בסדקיה,
בכוחות אחרונים תחת טשטוש כמו בחלום, שברתי בגופי את חלונותיה
ונכנסתי .
ידעתי מכח הזיכרון הצרוב היטב את מכונית הפדאלים, מעליה את
אחותה החשמלית נושאת השלט "אסור לגעת" ומעוררת יראת "אסור
להסתכל".
רצתי בחנות המוארת והנוצצת,
חיוך של אושר ענוג ננסך בי כשפגשתי שוב את סידרת החשמלאי,
האלקטרונאי, חובב הרדיו הצעיר וכל מה שצריך לראות כדי לאהוב.
למרות שאיבדתי דם רב, היה לי נפלא והרגשתי טוב.
חזר אלי חום הבטן הנעים, שלא אשכח אותו לעולם.
כל כך אהבתי את חנות הצעצוע שברחוב דונואס אחת בסימטא, עכשיו
החזירה לי אהבה.
כח פלאו של חום אהבתה אלי, העלים  ממני את צלקת הזכרון הטוב
שכווה בי צמר הפלדה מסביב לטבורי, כנראה סימנה לי שלא תשכח
אותי לעולם ובקשה ממני להמשיך הלאה.