הריח של המדורה עשה לי נעים באף. אייל אפילו הוסיף איזה גזע
ענק. נזכרתי איך פעם שהיינו קטנים היינו הולכים לאחד הבניינים
שהיו בתהליכי בנייה וגונבים קרשים. זכרתי אפילו את התחושה
המדגדגת בבטן, התחושה של אני עושה משהו רע שאסור. עד היום
בנסיבות שונות יש לי אותה. הבטתי באייל. הוא נראה מצומק כל כך.
תמיד הוא היה מלא קצת, ניכר היה בו שהטיול באוסטרליה שינה אותו
לחלוטין. לא כל כך יצא לנו לדבר מאז שהוא חזר. הוא בקושי חיבק
אותי בשדה התעופה. בסה"כ כשחושבים על זה לא התראינו חצי שנה.
ובשביל שנינו זה היה כלום. בעצם אחרי מה שסיפרתי להדס כחלק
מהפיכת העניין לסוג של מודעות, בשבילי חצי שנה זה כבר היה הרבה
מידי. לפעמים אתה צריך להבין שאתה מאוהב במישהו רק כשהוא ממש
רחוק ממך. התאמצתי לא להתעמק בו. הגעגועים עדין כירסמו בליבי.
הדס ישבה עם אלון בצד, הם נראו מאושרים ביחד. הייתה לי תחושה
בבטן שיום יבוא והם יתחתנו. כל כך קיוויתי בשבילה אחרי מה שעבר
עלייה עם גדי. פניי החלו לבעור, החום מהמדורה הראה לבטח
סימנים אדומים על הלחיים החיוורות מידי שלי. התקרבתי לתומר
והתיישבתי לידו. הוא ליטף את ידי. ידעתי מה הוא חש כלפי.
והכנוי שקרנית היה מתאים לי כמו כפפה ליד אם הייתי אומרת שלא
טוב לי עם זה. תמיד נוח שמישהו ככה אוהב ודואג לך. "נו מה את
אומרת על אייל?" תומר שאל אותי, כעס לא מובן חילחל בתוכי. "מה
אני אמורה להגיד?" שאלתי. "הוא נהיה סנוב אמיתי, תראי איך הוא
בקושי מדבר איתנו, את יודעת בהתחלה חשבתי שהוא לקח טריפים אבל
אחרי דיבור איתו הבנתי שהוא לא השתולל בעניינים האלה" הבטתי
בתומר, היה לו מבט מרחף בעיניים, הוא עישן הרבה גראס, וזו
הייתה אחת הסיבות שלא רציתי שנהיה חברים. היה לו יחס נורא
משונה לחיים. מאין זלזול מהול בהיסטרייה. "מה זה משנה, בטח הוא
סתם מתגעגע לאוסטרליה" הלב שלי בכה מבפנים. עשרות ומאות פעמים
עמדתי כמו ילדה בת 12 מול הראי ותיכננתי איך אומר לו את הדברים
שרציתי, כל מיני משפטים התרוצצו בראשי: אייל הגעתי למסקנה שאני
אוהבת אותך... אייל התגעגעתי,,, אבל לא כמו תמיד.... אייל בוא
נעזוב את ההגדרה המיושנת ידידים ונעבור לשלב מתקדם בסולם...
באחרון היה משהו יותר מיוחד, המשחקים עם ההגדרות, המטאפורה של
השלבים. ובכל זאת זה היה ילדותי משהו. כמו בכיתה ח' שאסף הציע
לי חברות כי הוא חשב שידידות בינינו זה כבר עניין פסה. בשדה
התעופה כמעט נישקתי אותו. הוא נראה לי זר ושונה אבל פניו היו
הכי מבוקשות בכל הגלאקסיה. היה לו תרמיל סגול גדול על הגב.
עיניו הסגירו שעבר עליו טיול ארוך וגדוש חוויות. לפני יומיים
כשביקשתי ממנו שיספר קצת הוא אמר שהתמונות בפיתוח. ביקשתי
שיספר בלי, אבל הוא טען שזה לא יהיה אותו דבר. "את אוהבת אותו,
נכון." שאלתו של תומר קטעה בחדות את הרהוריי. לא האמנתי לכך
שהוא אכן שאל אותי זאת, מכיוון שכולם אבל כולם וזה כלל אותי
ואת אייל האמינו שאנחנו רק ידידים ותו לא. "מה פתאום"
התגוננתי. "טלטול אל תשקרי לי, אני מכיר אותך יותר מידי טוב".
חשתי נימה של התנשאות בדבריו, כאלו שכבר כלום לא יכול להישמר
לי בסוד על ידו. "עזוב אותי" קמתי והתקרבתי להדס ונירית. הן
ציחקקו בינהן ואכלו ביסלי גריל. "טלטול אחותי בואי שבי עימנו"
הדס חיבקה אותי. התיישבתי על המזרון בין הדס לנירית. נירית
מרחה על עצמה פחם כמו ילדה קטנה. היא תמיד אהבה להתנהג כמו
ילדה קטנה וזה הוסיף לה המון חן. במיוחד כי החזות שלה הייתה
בוגרת ורצינית זוג משקפיים עגולות, פה קטן ומבט של אינשטיין
בעיניים. היא למדה פיסיקה בתל אביב. "נו דיברת איתו?" הדס
הביטה בי במבט שובבי. "זה קשה" נשכתי את שפתי התחתונה. אייל
התיישב ליד דורון וסיפר לו משהו בשקט. לא יכולתי לשמוע מה
למרות שהתאמצתי. "תספרי לו, אני אומרת לך אין לך מה להפסיד. את
יודעת חשבתי על זה, אולי הוא מתנהג משונה כי הוא גילה את אותו
הדבר כשהיה רחוק ממך" היא חייכה. הרגשתי גל חם ונעים של תקווה
בבטני. אולי היא צודקת חשבתי לעצמי. אולי יש משהו בדברייה.
וכבר רציתי לצעוק לה שהיא גאון מהלך ולרוץ לזרועותיו של אייל.
"אל תכניסי לה אשליות לראש" נירית הצטרפה לשיחה. "אני לא
מכניסה לה כלום לראש, אבל קיים סיכוי כזה". רציתי לצעוק לנירית
שתלך ושתפסיק להקשות את העיניין. אבל גם בדברייה היה שמץ של
אמת. וחוץ מזה למה שהוא התאהב בי פתאום אחריי שנה שאנחנו
ידידים, ושיצאתי עם אחרים וסיפרתי לו הכל. שוב הכל נראה אבוד.
וגוש ענק החל להכאיב לי בגרוני מאיים להתפקע. אייל ישב
כשהפרופיל שלו מופנה אלי. פתאום הבחנתי כמה הוא יכול להיות יפה
מהפרופיל שלו, היה בו משהו אצילי. דודה שלי אמרה לי פעם
שפרופיל של בן אדם יכול לומר עליו הרבה. הוא חייך לדורון. וגם
החיוך שלו היה יפה יותר מתמיד. הלב שלי פירפר. הרגשתי כמו ילדה
קטנה. כמו אז שהייתי דלוקה על גל בכיתה ו', הוא היה החתיך של
הכיתה. וכל כך רציתי להציע לו חברות. עמדתי עם שתי חברות שלי
בקן של הנוער העובד משקשקת מפחד לגשת אליו. אולי שעתיים עמדנו
ככה כשהן מנסות לדרבן אותי לגשת אליו ואני אחוזת חרדה. לבסוף
ניגשתי אליו ובקול רועד הצעתי לו. הוא לא הסכים. הוא אמר לי
שאני חמודה אבל שהוא כבר אוהב מישהי אחרת. יום למחרת הוא
הסתובב יד ביד עם ענת מהכיתה המקבילה. הו כמה שנאתי אז את ענת.
אבל אייל בטח לא מאוהב באף אחת, אחרת היינו יודעים. יניב סיים
עם הבשר ושם לנו בצלחות. אייל הסתער על האוכל ממש ברעתנות
וכולנו צחקנו עליו שהוא חזר מסומליה, עם משקל כזה ומידת רעב
כמו של דב. הוא אכל בשקיקה את הפיתה עם הבשר ולפתע עיניו נתפסו
בשלי. לא הורדתי את עיני ממנו. זה היה מבחינתי רגע קדוש, רגע
שאסור לפספס. אספתי את כל הרגשות שהציפו אותי אליו ומירכזתי
אותם עמוק בעיני, מתכוננת לספר לו בלי מילים את אשר על ליבי.
לרגע היה נדמה לי שהבין אותי. הוא בלע את הביס וחייך חיוך רחב,
חיוך חם כמו שרק אייל יודע לחייך. השפלתי את עייני לקרקע. אולי
יש את זה בנינו. שעה אחרי כן עדיין מוטשת מההתלבטויות התיישבתי
לידו. השיר של אלוויס ניגן במוחי "its now or never" ידיי היו
מיוזעות. "נו אז תספר משהו" דחקתי בו. "על מה?" הוא קרץ אליי.
"איך היה? נהנהת?" ניסיתי לפתוח בשיחה משמעותית כיביכול.
"עשיתי הרבה חיים" הוא זרק קרש למדורה. "את זה כבר הבנתי" עיני
החלו לשרוף מהעשן. "היה לי טוב,כמובן שהתגעגעתי אליכם וגם
אלייך" לבי התחמם במהירות אדירה ובעוצמה שהמדורה לא הגיעה
אלייה. "אבל שם רחוק טלטול זו הייתה תחושה שונה, כל הטיולים
וכל הירוק הזה ששוטף לך את העיניים, וכמה ישראלים." החלטתי
לנסות לבדוק עם מישהי ניסתה לגנוב לי אותו. "היו שם חתיכות
וכאלה" הרגשתי מטופשת. "לא כל כך התעסקתי עם זה, התעסקתי עם
הטיולים, וסידני היא כזו ענקית בקושי מצאתי את עצמי שם" היה לו
ניצוץ פראי בעיניים כשהוא דיבר. כזה שהיה ברר שהיה לו שם כייף.
הצטערתי שלא נסענו ביחד, ככה בטוח היה קורה בנינו משהו. אייל
הניח את זרועו על כתפיי. זרם נעים חרש אותי מבהונות רגליי עד
הקודקוד. "לא נתתי לך יחס בכלל מאז שחזרתי" הרגשתי חנוקה. בזה
הוא צדק. אבל הוא הקרין לי חמימות טובה כזו שנתנה תחושה שזה
הרבה יותר מסתם. "כן נראית מרוחק נורא" הודיתי. הוא השפיל את
עיניו. כנראה שהוא הרגיש בזה. "זה בגלל ש..." הוא קטע את דבריו
ונשם עמוק. "בגלל שמה?" שאלתי. לבי החל לדפוק בחוזקה. הרגשתי
שמשהו עובר עליו, ושזה יותר ויותר קשור אליי. נזכרתי בדבריה של
הדס מלפני שעה. אושר מהול במתח הציף את כולי. שפתיו וגופו היו
קרובים כל כך. רציתי לחוש אותו. לטמון את פני בגופו הנעים
ולאבד בתוכו. "עזבי, פעם אחרת, זה מוקדם מידי" המתח נרמס על
ידי תחושת כובד יבשה. "נו בבקשה תספר לי, אני לא אוכל אותך"
צחקתי בעצבנות. הוא הביט אל תוך עיני במבט רציני ושוקע. הייתה
בו עצבות שספק אם יכולתי אני להעלים. ואם הוא יודה שהוא חש
רגשות דומים לשלי אזי יהיה בי הכוח להעלים את זה ממנו. הוא לא
התוודה, רק ישב שם והביט בי. לקחתי את ידו, מתוך אינסטינקט,
ומה שיהיה יהיה. הוא לא התנגד, חשתי אפילו שהוא זורם איתי.
מגעו שיפר לי את הבטחון שהדבר הנכון הולך להאמר או לקרות. הרי
לא הוא חייב להתוודות בפני גם אני יכולה לעשות זאת. פזלתי לעבר
הדס, היא חייכה אלי חיוך אמיתי וקרצה. זה הזמן, קול לחש בתוכי.
"זה משהו שאני חייב לספר לך, אני לא יכול לשמור את זה הרבה
זמן, קשה לי לצפות איך תגיבי. וכמובן זכותך לקחת את דברי בצורה
שהכי נכונה לך. אבל אני חייב להגיד לך לפני שיהיה מאוחר מידי."
עצרתי דמעות אושר וסיפוק שאיימו לפרוץ מתוכי. ידעתי שזה זה, כי
מה עוד יכול להיות. חשתי שאני מתקרבת לפיסגה של חיי. רק תגיד
אני אוהב אותך, רציתי לדחוק בו. "אני חושב שאנחנו נדבר על זה
בארבע עיניים בהזדמנות אחרת, כדי לא להביך את עצמנו ובעיקר
אותי" הוא חייך חצי חיוך. אני לא חשבתי על מבוכה. חשבתי שליד
האש ככה כמו שאנחנו זה יהיה הכי רומנטי. חשתי בקשייו והחלטתי
להיות זו שתפתח את הנושא. "אייל אני חושבת שגם אני צריכה לדבר
אתך" הוא פקח את עיניו, ולרגע היה נדמה לי שהבחנתי בזיק של
תקווה. "אז יהיה לנו הרבה על מה לדבר מחר" הוא קם במפתיע
והודיע לכולם שהוא עדין עייף מהטיול. דקה אחרי הוא לא היה שם.
וחשתי אכזבה מרה. יחד עם זה מחר כבר הכל התבהר והסתדר. רק עוד
יום ואוכל לחבק אותו ולהצמידו אלי ולחוש לראשונה בטעם שפתיו
המתוקות.
למחרת בקפולסקי ישבנו זו מול זה. הוא התלבש בקפידה והדיף ריח
מרענן ונקי. "אני אתחיל טוב" הוא ביקש. בטח שהסכמתי בלאו הכי
מה זה משנה מי יאמר את זה קודם. "תראי טלטול, אני עברתי הרבה
באוסטרליה, המון הבנות עצמיות ומודעויות עמוקות, חשבתי המון,
עלי על אחרים ועל החיים בכלל, ומה אני רוצה מעצמי" הוא לגם
מהקפה שלו. ישבתי דרוכה. לא הייתה לי סבלנות להקדמות מעמיקות,
ולפרוצידורה שתוביל אותו לדבר האמיתי, אבל הבנתי אותו, אני לא
בטוחה שאני הייתי נוהגת אחרת באותם נסיבות. "נעשיתי מודע
לדברים מסויימים שהיו מתחת לאפי ולא ייחסתי להם חשיבות, אולי
כי פחדתי מההשלכות שלהם" קירבתי באיטיות את ידי לידו יודעת
בידיוק על מה הוא מדבר. אפילו הנהנתי בראשי שיבין שאני יודעת
ומבינה ושהוא יכול להרגיש נוח. "הבנתי שהמטרה שלי היא להיות
מאושר ולעשות מה שטוב לי, והחלטתי לעשות זאת,אני רוצה שתביני
אותי בתור מישהי שקרובה לי" בטח שהבנתי, ויותר מתמיד הקירבה
בנינו הייתה מוחשית. הרשיתי לאצבעותי לגלוש לעבר גב ידו.
"טלטול אני לא יודע איך לומר לך את זה, אז אני פשוט אגיד לך את
זה ככה, אני אני הומו". יכולתי לפרוץ בבכי באותה השנייה, יכותי
לקום וללכת, יכולתי ללכת ולדפוק את הראש שלי בקיר, אבל פשוט
ישבתי שם ופרצתי בצחוק מתגלגל שהביא עימו דמעות אמיתיות. לא
יכולתי לחדול מלצחוק, קיוויתי שהוא לא ייעלב. "לא ציפיתי
לתגובה כזו" הוא האדים וגיחך והשתעל. "אל תבין אותי לא
נכון..." ניסיתי לדבר בין הנשימות. "אני לא צוחקת עלייך" זה
פשוט לא ניגמר. הפרדוקס, המצב, הדילמות, התקוות, הכל נעלם
והביא עימו כאב נוראי. ולא ידעתי איך להגיב חוץ מאשר לצחוק על
המצב. "אני צוחקת כי עשית מזה סיפור, דחית את זה ביום, פחדת
ממני ומאיך שאגיב. אז אתה הומו אייל, אתה כולו הומו". יצאתי
מזה כמו גדולה. מבינה אותו ולא לוקחת את זה קשה. לא שיש סיבה
לקחת קשה מישהו שמתוודה שהוא הומו, אבל כשזה מישהו שאת אוהבת
אז זה כבר משהו שונה לגמרי. "אגב טלטול מה רצית לספר לי?" הוא
עירבב את הקפה שלו בחוסר שקט.
"כלום אייל, באמת שכלום"... |