25.2.1996 יום לפני היומולדת.
אשתו של אבא אספה אותי מבית הספר, הייתי בכיתה ו' אז.
הייתה לי ההרגשה הנוראית הזאת שבאמת משהו לא בסדר, כי בכלל אבא
היה אמור לקחת אותי בסוף היום, כבר מהרגע שהיו טלפונים מוזרים
בבוקר עם קולות של סירנות ברקע ובלי שום קול שמדבר, ידעתי
שמשהו לא בסדר, אבל הייתי חייבת ללכת לבית הספר.
בדרך הביתה באוטו היא אמרה לי שעמית בבית חולים, הלב שלי החסיר
פעימה, לא ידעתי מה עכשיו, אם לבכות, או להגיד משהו, אולי
לשאול אם הוא בסדר, היא אמרה לי שאני יכולה לבכות אם אני רוצה
ושזה בסדר, אבל פשוט לא יכלתי, הדמעות נעצרו לי בקצה של העין
ולא רצו לרדת, לרגע אפילו הרגשתי רע, שזה לא יפה שאני לא בוכה,
ושבמצב כזה חייבים לבכות.
אני כבר לא ממש זוכרת כי זה היה מזמן, אבל נראה לי שבאותו היום
כבר לקחו אותי אליו לבית חולים, הוא היה בטיפול נמרץ, הוא לא
היה שם לבד, היו שם עוד פצועים שהיו איתו באוטובוס ואפילו ישבו
לידו, ככה לפחות אמרו לי.
נתנו לי להיכנס אליו לחדר, הוא היה בטיפול נמרץ, רק הריח שם
עשה לי צמרמורת וכל הרופאים עסוקים וכולם עם מבטים רציניים.
אמרו לי שהוא בתרדמת, כדי שלא יכאב לו. הוא היה מחובר למלא
צינורות, אני לא יודעת למה אבל פחדתי להחזיק לו את היד, זה לא
שהוא מת או משהו, אבל פשוט פחדתי.
מדיי פעם עמית פתח את העיניים שלו שנראו ריקות כאלה, כאילו הוא
בכלל לא שם, (אח"כ שאלתי אותו אם הוא זוכר את הרגעים האלה שהוא
פתח את העיניים, מסתבר שהוא לא... )
הוא לא נראה מפחיד או משהוא, כלומר מבחינה חיצונית, תמיד
נלחצתי כשישבתי ליד המיטה שלו בבית חולים.
תמיד שישבתי לידו הרגשתי שפיזית הוא שם, אבל חוץ מזה, הוא לא
נמצא שם.
החדר שלו היה מלא בציורים מילדים קטנים, אפילו הבאתי לו את
הבובת מזל שלו, וקניתי לו אבן מזל (עד כמה שזה נשמע פתטי,
קיוויתי שזה לפחות יעזור).
המסדרונות שם היו מפוצצים, כולם הגיעו מאותה סיבה, היו שם מלא
שהתפללו בלי הפסקה, כל פעם שהייתי בבית חולים הם היו שם, באותו
מקום, מתפללים בלי הפסקה.
בשביל ילדה בכיתה ו', לא ממש ידעתי איך לעכל את זה, כי לא
נחשפתי לכל המציאות של הפיגועים, לא ממש הייתי מודעת לכל המצב,
כי שיא היום שלי היה להיות המפקדת של המשמרות זה"ב וללמוד
מצרית עתיקה, כך שלא בדיוק ידעתי מה קורה בחוץ, אז באותה מידה
התמודדתי עם כל הסיטואציה הזאת עם אחי.
הם קראו לו נס רפואי, עשו מכל הסיפור שלו משהו ממוסחר לחלוטין,
שנאתי את כל זה, זה כזה מטומטם לקבל חשיפה ופרסום על חשבון דבר
כזה. צילצלו אליי מאיזה תכנית, ורצו לראיין אותי, בכלל לא
רציתי אבל הכריחו אותי, אפילו לא נתנו לי לפחות להקדיש לאחי את
השיר שהוא הכי אוהב ("עכשיו אני"- כל פעם שאני שומעת את השיר
הזה אני נזכרת בעמית).
זה התחיל כבר לצאת משליטה, הוא היה בראיון לפני הארווזיון, הוא
הופיע בכל תוכנית אפשרית, אפילו בטלוויזיה הצרפתית.
אחרי שאחי השתחרר הוא החליט שהוא מתחתן, אני לא חושבת שזאת
הייתה החלטה ספונטנית לחלוטין, הפיגוע היה מה שזירז אותה.
לא, אני לא מקנא בו או משהו, אבל זה נראה לי ממוסחר ומגעיל
לחלוטין, כל החטטנות הזאת של העיתונאים שנדחפים לחיים של
אנשים, במיוחד ברגעים הכי קשים שלהם, רק בשביל להשיג את
"הסקופ" של היום.
אני חושבת שרק אחרי כמה שנים קלטתי עד כמה אחי היה קרוב למוות,
ואף פעם לא הסתכלתי עליו בצורה כזאת, הוא תמיד היה לי כמובן
מאליו ושהוא תמיד יהיה שם, לא חשבתי שברגע אחד הוא יכול למות,
ושחיי אדם הם המון וכלום כאחד.
עברו מאז שש שנים, מאז עברתי עוד כמה דברים בחיים שלי, ערך
החיים אצלי תפס כיוון אחר ממה שהיה לי בכיתה ו', אבל אני עדיין
לא מבינה לגמרי.... אני גם לא חשבת שאני איי פעם אבין את החיים
עד הסוף...
תמיד ניסיתי להסתכל ולחשוב, לנסות למצוא את מה שיסגור לי את
המעגל...