אני יודעת ששוב אני מאחרת.
אני יודעת שקבענו בתשע וחצי ועכשיו כבר רבע לעשר, אבל תצטרך
לחכות לי גידי, אני חיכיתי לך עשרים שנה. מבין המראה ניבטים
אליי קמטים ראשונים של זקנה. אני תוהה אם תזהה אותי, גידי.
אם תזהה בי את הנערה שאהבת פעם כל כך.

את הנערה שעזבת לפני 20 שנה ומעולם לא התקשרת אליה לבדוק מה
שלומה, או נישקת את עיניה כשבכתה כפי שתמיד נהגת לעשות, או
חיבקת אותה בזרועותיך כשכל עולמה חרב עליה, ובעיקר שכחת להיפרד
ממנה כמו שצריך. אפילו  " להתראות " קצר ומלא קור לא קיבלתי
ממך. נעלמת כאילו מעולם לא היית בחיי. אחרי שהיינו חמש שנים
ביחד וקמנו בבוקר ביחד ועשינו אהבה ביחד, יום אחד ארזת מזוודה,
הסתלקת לך משאיר אותי לבדי.

השארת אותי תלויה באוויר. נאחזת באלכוהול ובסיגריות כדי לרפא
את הדיכאון הפרטי שלי. אבל הפצע לא הגליד, הוא המשיך לחתוך
במלוא העוצמה והעיניים, הם המשיכו לחפש אותך בין האנשים
המסתובבים ברחוב, בין המתרחצים בים ובכל פינה אפשרית - אבל אתה
לא היית שם אף פעם. הנחת שאתמודד עם העזיבה הפתאומית שלך בקלות
ואני חשבתי שאתה מכיר אותי מספיק טוב בכדי לדעת שעם שום דבר
אני לא מתמודדת בקלות. כל דבר היה מזכיר לי את התקופה היפה של
שנינו ביחד. לא יכלתי לשאת את היציאה מהבית. כי מחוץ לדירה של
נערה מאושרת שהפכת לאישה שבורה ומיואשת, העולם המשיך לחיות את
חייו, כרגיל. כאילו כל זה מעולם לא קרה. ואימא אמרה, אל תדאגי,
הוא לא התאים לך ממילא. את צעירה, את עוד תפגשי הרבה בחורים.

ואני פגשתי הרבה בחורים, גידי, אחריך. בחורים טובים, נחמדים,
חלקם גם נראו לא רע בכלל ויכלו לרצות כל בחורה, אבל הם לא היו
אתה והחברות שלי הרימו ידיים כשראו שדבר לא יוצא מהשידוכים
הכושלים שלהם. והזמן חלף ועבר, והן מצאו אהבה, שלחו לי הזמנה
לחתונה ( למרות שידעו שאף פעם אני לא באה לחתונות ) והולידו
ילדים. לא יכולתי לסבול חתונות. לא יכולתי לנטרל את תחושת
הקנאה שאפפה אותי ומילאה את כל כולי. הרי אנחנו גם התחלנו
לתכנן חתונה, גידי. חתונה גדולה ושמחה שאף אחד לא ישכח, גידי.
חתונה שכולם יזכרו. אתה לא זכרת גידי. אתה לא זכרת שבשמיני
בספטמבר 1988 היינו אמורים להתחתן. אתה לא זכרת גידי, שהצעת לי
נישואין שבועיים לפני שנעלמת מחיי לפתע כשטיילנו שנינו על שפת
הים והשמש כבר שקעה לה. אולי החתונה הלחיצה אותך, אתה שתמיד
בתיכון רדפו אחריך עשרות בחורות ומכולם בי בחרת. אתה שהיית
ספונטני, עם הראש בעננים, חי את היום ומצפה למחר בניגוד אליי
שנלחצת מהיום ומפחדת מהמחר.

אני את האושר שלי לא מצאתי לעולם מאז אותו יום בו השארת אותי
מאחור. באותו יום קבענו להיפגש לצהריים במסעדת " טורקיז "
ולדסקס על ההזמנות לחתונה. אמרת שיש לך אמון מלא בטעם שלי, אז
סיכמנו שלפני זה אני אעבור בבית הדפוס ואוציא את ההזמנות
לחתונה. כשיצאתי משם כבר שמתי לב שאני שוב מאחרת לך.הרמזורים
הארורים האלה, סיננתי לעצמי. על הכיסא לידי נחה השקית עם
ההזמנות ושם היא נשארה. מעולם לא הספקתי להראות לך אותה.
כשהגעתי למסעדה, כבר לא היית. שאלתי את המלצרית אם ראתה בחור
גבוה עם עיניים כחולות זורחות ושיער שחור. היא זרקה לעברי מבט
אדיש ואמרה שהיא במשמרת מהבוקר ולא היה כאן אף אחד, היא שאלה
אם ארצה להזמין. לא רציתי כלום, רציתי רק אותך.
בשלב הזה לא דאגתי במיוחד למרות שידעתי שאתה אף פעם לא מאחר.
האשמתי את עצמי שאיחרתי לך כל כך ולא התייחסתי לדבריה של
המלצרית שלא נראתה אינטליגנטית במיוחד.

ירדתי אל שפת הים, אולי שכחת את עצמך בין המים הכחולים וכל
הבחורות היפות שבחוף ואולי אני סתם פרנואידית. חיפשתי את בגד
הים שלך באופק כי תמיד נהגת לשחות למרחקים. סרקתי את כל החוף.
צדפים. רוח קיץ קרירה פורעת את שיערי. ילדים בונים בחול
ארמונות וטירות של אבירים. בידיהם הם מחזיקים בובות שהביאו
מהבית שאמורות כנראה לאכלס את הארמונות והטירות. הם חופרים
תעלה וממלאים אותה במי ים, הם בונים עליה שביל מצדפים ומעבירים
עליה את אחת הבובות שאמורה כנראה להיות הנסיך. אני שומעת בחצי
אוזן את שיחתם. "אני, הנסיך ריצ'ארד מציע לנסיכה שתהיה אישתי
לעולמי עד ונחיה.." אחת הבנות שאמורה הייתה להיות הנסיכה קמה
בבהלה. הילדים זזים אחורה ולוקחים איתם את הדלי ואתי החפירה.
גל ים  סוחף את הארמון היפה שבנו הילדים ואתו את סיפור האהבה
של הנסיך והנסיכה.

מתחיל כבר להחשיך. מחשבות רעות מתפשטות במוחי ואני מנסה להרגיע
אותם, ללא הצלחה. אני ניגשת לטלפון הציבורי ומחייגת לדירה
שלנו, אולי חזרת הביתה כשראית שאני לא מגיעה. אין תשובה. זה
באמת לא אופייני לך לחזור לדירה בלי לצלצל לראות איפה אני. אני
מחייגת לטל ובני, אולי שמעו משהו ממך. הפרעתי להם באמצע מריבה,
כנראה. טל עונה נסערת לטלפון ומתחילה לבכות. אני רוצה להיפרד
ממנו. הוא כזה קנאי ואגוצנטרי היא מתחילה למלמל. טל הזו, תמיד
היו לה כל כך הרבה בעיות עם המערכות יחסים שניהלה עד שפגשה את
אלעד. השיחה בינינו מתארכת לעשר דקות ואני אפילו לא שואלת אותה
מה אתך כדי שתהיה לה דאגה אחת פחות על הראש. לבסוף, אני מתקשרת
להורים שלך. למרות שאף פעם לא הייתה בינינו כימיה, אתה יותר
חשוב עכשיו. אימא שלך מזהה
אותי מייד. "גידי לא פה עכשיו, אפרת. גידי עזב היום מבלי
להגיד שלום לאף אחד" הבכי העצוב שלה מסיר כל מחיצה אפשרית
שהייתה אי פעם קיימת בינינו, אני לא מעכלת. לא בוכה עדיין. לא
עזבת אותי, לא ייתכן. בטח סתם יצאת לשאוף אוויר, בטח סתם כל
החתונה הזו חנקה אותך מבפנים ואתה לא בנוי עדיין להתמסד ולהקים
משפחה. בטח סתם לקחת פסק זמן ובקרוב תחזור.

תחזור והכל יחזור להיות כפי שהיה פעם. יפה, תמים, נאיבי. תחזור
ויחזור הצחוק שלך ושמחת החיים שלי. אבל עם השנים, הבנתי שהפסיק
להיות לך איכפת ממני. כי אם היה לך איכפת היית מתקשר ומציע
להיפגש מחדש ולנסות עוד הפעם להחיות קשר שהיה עכשיו כל כך רחוק
מהמציאות. ודאי ידעת שאם תציע לי לחדש את הקשר אקפוץ על
ההזדמנות, הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך וניצלת זאת ברשעותך
הרבה.

אתה היית זיכרון ישן שרוחות השמיים נשאו הרחק מכאן ואני רציתי
להיות איתך במקום בו אתה נמצא. גם אילו היה זה המקום העלוב
ביותר עלי אדמות הייתי מוכנה להגיע לשם, רק להיות איתך. להרגיש
את גופך, להריח את ריחך ולהביט בך שעות ארוכות כפי שתמיד נהגתי
לעשות. כתבתי לך מכתבים רבים על דפי שורות, דפים שלא התייבשו
ממפלי הדמעות שירדו מעיניי. אך לא שלחתי מעולם את המכתבים,
חשתי פגועה וגאה יותר מדי בכדי לאתר אותך. חיכיתי להתנצלות
שתבוא ממך. בשנים האחרונות כבר איבדתי תקווה. ודאי פגשת אישה
אחרת, צעירה יותר, קלילה יותר, יפה יותר ובעיקר דומה לך יותר
ואי שם אתה חי איתה באושר ואתם מגדלים יחדיו את שלושת ילדיכם.
אתמול, כששטפתי כלים במטבח, הופעת לפתע על מפתן דלתי. בדיוק
כפי שזכרתי אותך. ביקשת לראות אותי על חוף הים, בשעה 21:30
ושלא אאחר הפעם, כי זה חשוב. כי יש לנו הרבה מה להשלים. ביקשתי
לגעת בך, אבל אתה רק שאלת אם אבוא. " אתה יודע שאהיה שם, אתה
יודע שתמיד רציתי להיות שם איתך" אמרתי בשקט.

אני עושה תיקונים אחרונים באמבטיה. שמה פודרה על לחיי שכאילו
מטשטשת את קמטי השנים. בודקת שאין אודם על השיניים. אוספת את
שיערי, כדי שרוח הקיץ של סוף אוגוסט לא תעשה בו ככל העולה על
רוחה. מיישרת את קפלי השמלה הכחולה שלי. הייתי צריכה ללבוש
שחור, הוא מרזה יותר. אך אין לי זמן כעת. אני כבר מאחרת ואולי
גידי לא יהיה שם. מטפטפת על עצמי טיפות בושם של שאהבת כל כך
להריח. מעיפה מבט אחרון חטוף במראה ויוצאת מחדר האמבטיה ונועלת
אחריי את דלת הדירה בפיזור. גם אם מזג האוויר בחוץ הוא שלושים
מעלות מתחת לאפס, הוא לא ימנע ממני להגיע אליך הערב.

הערב אהיה כולי שלך. ברחובות של תל אביב אנשים הולכים בראש
מורכן כאילו אין זה היום שלו חיכינו שנינו במשך 20 שנה. זוג
אחד חולף על פניי. צעירים, שיכורים מאהבה, נאיביים. מזכירים לי
אותנו. אבל הסיפור שלנו שונה. הסיפור שלנו אינו מתחיל בהתחלה
פשוטה של בחור צעיר הפוגש בחורה יפה. הסיפור שלנו מתחיל מהסוף.
אל דאגה, צופים יקרים, הוא יתחיל מיד, יתחיל מחדש. יתחיל כאשר
בעיתונים של מחר תפורסם הידיעה על אפרת רובינזון שקפצה למותה
מהגשר שבחוף הים כדי להיפגש מחדש עם  מי שהיה אמור להיות בעלה-
לעתיד גידי לוין, שטבע באותו החוף עשרים שנה קודם לכן. במצולות
הים יש דממת מוות, יש דגים בכל הצבעים ויש גם גידי ואפרת,
שטובעים בים של אושר.