[[19:23]]
כתבת: ...וכפי שאת רואה, מיקי, הרחוב, רחוב דיזינגוף, אחד
הרחובות ההומים ביותר בתל-אביב, יש שיאמרו "לב ליבה של תל
אביב", מפוייח כולו, הזגוגיות של החנויות הסמוכות לדיזינגוף
סנטר מנופצות כולן. לפני שעה קלה הייתה זירת האירוע אפופת עשן
סמיך, שכנראה נגרם לא מהפיצוץ, אלא מהתלקחות של חנות סמוכה.
נמנע מאיתנו לשדר את התמונות מוקדם יותר, מכיוון שהמשטרה מנעה
מאיתנו להגיע למקום עקב חשש למטען נוסף, ...
מיקי: אין חשש למחבל נוסף?
[אמבולנס נכנס לפריים, מתעכב בהמון]
כתבת: של.. מה? לא, מיקי, אין חשש למטען נוסף, שאמור להתפוצץ
לאחר שמגיעים כוחות ההצלה למקום. האזור, כאמור, נסרק היטב ולפי
שעה דומה ש... כנ.. לטר.. רא..ק שש.ש.סס.
[האמבולנס מתרחק]
מיקי: תחזרי בבקשה שוב על המשפט, האמבולנס מנע מאיתנו לקלוט
את סופו.
כתבת: אין מטען נוסף, כך מדווחת המשטרה, ההמולה כאן גדולה
מאוד, כפי שאתם יכולים לראות, האנשים בהסטריה, וקהל גדול של
סקרנים הגיע למקום, מה שמפריע לכוחות ההצלה, ובהחלט ...
מיקי: אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה מכל מי שלא צריך להמצא
באזור לעזוב את המקום, נא לא להגיע לדיזינגוף סנטר.
[המצלמה נודדת מהכתבת לחנות "כלי זמר". כל חלונות הראווה
מנופצים, שברי תופים וכלי הקשה, גיטרות שבורות. על שרפרף בתוך
החנות יושב צעיר שמנמן וקרח, דם נוזל מאזניו. בחורה עם עיניים
דומעות מוציאה לו רסיסי זכוכית מהפנים עם פינצטה]
כתבת: כן, המשטרה אמרה באמצעות ה ...
מיקי: האם ישנה הערכה מה מספר הנפגעים עד כה?
כתבת: ובכן, מדובר כרגע על כמות גדולה מאוד של פצועים קל,
בעיקר מהלם, רסיסים, הדף...
[המצלמה מתמקדת באשה בשנות העשרים המאוחרות, החולצה שלה מרוחה
בכתמים של ורוד וצהוב. היא מביטה בחרדה בילד קטן שחבוש בכל
ראשו, רק הנחיריים מציצים החוצה. איש מד"א גוזר בעדינות פתח
לפיו]
מיקי: היקף הנזק הוא עצום, לפי טביעת העין שלי, איך יש כל כך
מעט נפגעים?
כתבת: הפיצוץ אכן היה עז ביותר, אך למרבה המזל האזרחים במקום
הספיקו להתרחק למרחק בטחון, דבר שמנע אבדות גדולות מאוד בנפש.
[המצלמה מטלטלת, שוטרים ואנשי מד"א דוחפים את הצלם. הכתבת
מנסה לתפוס אותם לשיחה, הם מתרחקים מבלי להתייחס. המצלמה עוקבת
אחר אחד החובשים. הוא ניגש לנערה גבוהה בסוודר סגול. מתנדבת
מורחת משחה על פניה השרופות, והוא ניגש לטפל בחתך עמוק שחוצה
את ירכה השמאלי]
מיקי: ישנם עדים לפיגוע באזור?
כתבת: כמעט כל מי שבמקום היה עד לאירוע, להוציא מספר סקרנים
שהמשטרה מנסה להרחיק.
מיקי: ידוע על הרוגים, בשעה זו?
כתבת: כרגע מדובר על שני הרוגים בלבד, אני חוזרת, שני הרוגים
בלבד, אחד מהם הוא המחבל.
מיקי: זה מידע וודאי?
כתבת: כן, מספר גדול של עדי ראייה אישרו שאדם אמיץ אחד, שככל
הנראה אינו שייך לכוחות הביטחון, ניסה להשתלט על המחבל.
מיקי: וזהו האזרח שנהרג?
כתבת: כן מיקי, הוא ההרוג השני.
מיקי: תוכלי לראיין בבקשה את אחד מעדי הראייה, כדי שיתנו
פרטים נוספים על המקרה?
כתבת: דקה אחת...
[המצלמה נעה בתזזיתיות. הכתבת מתרוצצת באזור, ברקע עשן,
צעקות, אנשים בברדסים כתומים ומחזירי אור. היא נעצרת ליד אדם
שמן, כסוף שיער, שמחזיק מטלית ספוגת דם על מצחו, ומאותתת לצלם
להתקרב אליה]
כתבת: אני מבינה שהיית עד לאירוע?
מוכר: כן, ראיתי את הכל קורה מול העיניים שלי.
כתבת: ספר לנו במילים שלך מה קרה.
מוכר: אז ככה, הוא שנלחם במחבל, הוא היה אצלי בפיצוציה, לא
נעים להגיד פיצוציה אחרי מה שקרה פה, סליחה, אבל הוא היה אצלי
וקנה בירה, אבל שכח לקחת את העודף, אז אחרי ששמתי לב יצאתי
אחריו, וראיתי אותו מרחוק עומד שם ליד החנות של הכלי מוסיקה,
אז התקרבתי אליו, ואני לא רציתי לצעוק, אז הלכתי, כי גם לא היה
נעים שהוא הפיל את הבירה שלו, ורק אח"כ אני הבנתי שהוא הפיל את
הבירה כי הוא ראה את המחבל...
כתבת: איפה היה המחבל?
מוכר: הוא היה ממש לידו, הוא דיבר איתו, ואז הוא הבין שהוא
מחבל, או אולי אפילו לפני זה, וניסה לנטרל אותו.
כתבת: הוא שוטר?
מוכר: לא, הוא לא, או שאולי, אני לא יודע, הוא היה לבוש
רגיל, אבל למחבל היה מעיל מפחיד כזה.
כתבת: ומה הוא עשה כדי לעצור את המחבל?
מוכר: הוא קפץ עליו, והשכיב אותו על הרצפה, קודם הוא צעק
שהוא מחבל, ואז גם אני צעקתי כדי להזהיר את כולם, ואז כולם
התחילו לברוח...
כתבת: והוא השתלט עליו?
מוכר: ככה חשבתי, אבל גם אני ברחתי ואז אנשים הסתירו לי, אני
אומר לך, איזה אמיץ הוא האיש הזה...
כתבת: אני מבינה...
מוכר: אז רק רציתי להגיד שבאמת כל הכבוד שיש אנשים כאלה, הוא
לא היה בנאדם, הוא היה מלאך, אני אומר לך, איך הוא הציל את
כולנו, זה ממש טראגדיה היא שהוא מת בסוף, אני התפללתי שהוא
ינצח אותו, אבל אלה המחבלים הבני זונה...
כתבת: אני מבקשת ממך...
מוכר: סליחה, אבל אלה המחבלים אין להם אלוהים, המטונפים.
כתבת: תודה רבה אדוני.
מוכר: בבקשה, וכל טוב לעם ישראל, אנחנו צריכים להיות ביחד
בזמנים כאלה קשים.
כתבת: תודה.
[המוכר מתרחק. ברקע רואים נערה חצי מתנודדת, צועקת ובוכה:
"אני אוהבת אותך, למה הלכת, מלאך שלי, זה הכל באשמתי". בחור
בלונדיני ושרירי תומך בה]
מיקי: ובכן, הרוג אחד בלבד בפיגוע ברחוב דיזינגוף, שמנע
בגופו פיגוע קשה הרבה יותר. נחזור אליכם עם פרטים נוספים על מי
שזכה לכנוי "המלאך של דיזינגוף" במהדורת החדשות המרכזית.
[[18:12]]
טרקתי את הדלת ויצאתי לרחוב בצעדים גסים. בת זונה. בת זונה,
אני לא מאמין שהיא עשתה לי את זה. איזה קיטש של סרטים, למצוא
את החברה שלך מזדיינת עם מישהו אחר בדירה שלך. אם הוא היה החבר
הכי טוב שלי, זה יכל להגיע ל"הולמרק", אבל לא ראיתי אותו קודם
בחיי. מאמן כושר מצאה לעצמה, ערס מנופח עם שיער מחומצן. צרות
באות בצרורות. בחיים אני לא חוזר לשם, שתיקח את הדברים שלי,
שתיקח את המערכת. שתיתקע עם הדירה, הכלבה הזאת, שתיתקע עם החוב
שכבר אין לי איך לשלם. נראה אותה ואת השרירן הנורווגי שלה,
משלמים לבעל-בית כל חודש, כשהחרא לא לוקח צ'קים. איזה חרא של
חיים. הייתי מוחק את כל השנה המעפנה הזאת ומתחיל מחדש. "האני,
איי קן אקספליין", עלק. כאילו שלא מספיק שהלך האוטו למרות
הטיפול היקר, ושאני מובטל כבר שבועיים.
"לחיים יש נטייה משעשעת להתגנב מאחוריך כשאתה בטוח כשהכל
בסדר", הדהדו מילותיה של אלאניס מוריסט בתוך ראשי, "ולחיים יש
נטייה משעשעת לחלץ אותך כשאתה חושב שהכל השתבש, כשהכל מתפוצץ
לך בפרצוף".
מעניין מי אחראי לכך שהיא יצאה כזאת כלבה. הכי נוח להאשים את
ההורים שלה, אבל זה לא תרוץ. תמיד מאשימים אותם. דודו דותן,
ז"ל, היה ילד מוכה, וגדל להיות איש משפחה חם ואוהב, אז שלא
יזיינו לי את המוח. או, הנה דוגמה חיה: אני חולף ליד ילד קטן
ואמא שלו.
"אבל אמא!!", הוא צורח ובוכה, "אני לא אוהב ורוד!! אני לא
רציתי ורוד!!". אמא שלו שפופה מעליו, מחזיקה גביע גלידה אדיר
עם קצפת, שלושה כדורי ענק של וניל, תות ולימון. "אבל מתוק",
היא אומרת לו, בזמן שכל הגלידה נמסה לה על הבגדים, "קודם אמרת
שאתה רוצה תות!". "לא רוצה ורווווד!!!", הוא קורע את מיתרי
הקול של עצמו ומסובב ראשים גם בבית הקפה בצד השני של הכיכר,
"את אמא מגעילה, אני שונא אותך!!". "אבל חמודי", היא מתחנחנת
ומנגבת כתמי גלידה שלא יורדים בכביסה מהחולצה שלה, "זה הצבע של
תות! תות הוא תמיד ורוד". "תקני לי חדש!!! אמא, תקני לי! אני
לא רוצה כזה!!!". חתיכת אדיוט, הייתי שובר לו את כל העצמות. את
הגלידה הבאה שלו הוא היה אוכל אצלי בבר-מצוה, אם הייתי חוגג לו
בכלל. הנה, הוא בורח לה בצרחות אימים... והיא מדדה אחריו בעקב
גבוה, "חמודי חמודי", משפריצה גלידה מימית לכל כיוון. רוץ ילד,
רוץ, אינשאללא ידרוס אותך סמי-טריילר. כל דבר שיגרום לך לסתום
את הפה.
אני עולה על הכיכר, מביט בפסל המכוער של אגם. כל כך הרבה כיעור
יש בעולם, למה צריך להנציח אותו בכיכרות? כשהייתי קטן, אי שם
באייטיז, סבתא שלי לקחה אותי לכאן בחנוכה. אני זוכר כמה
התרגשתי, מהצבעים המסתחררים, משירי החג שבקעו מרמקולים נסתרים,
מהאש והמים שרקדו בתיאום לצליליהם. היום הכל מתקלף ומוזנח,
שקיות ואריזות ביסלי צפות במים העכורים, וזרזיף מלנכולי נוטף
בהתלהבות של כלב אשפתות העושה את צרכיו על עמוד מקרי. אש בטח
שלא תהייה, אלא אם כן אחד מהפאנקיסטים המפחידים שתמיד יושבים
על הספסלים בצד יחליט להיות יצירתי עם 'זיפו'.
בחורה יפיפיה מתגלה מאחורי הפסל לפתע. היא כמו חזון... מאירה
את כל הכיכר מבלי משים. ירכיים ארוכות, חזה מושלם, שיער בהיר
ועיניים כחולות מכשפות. אני מזהה (או חושב שאני מזהה) את
הפטמות שלה דרך הסוודר הסגול שהיא לובשת בהידוק, ותשוקה בוערת
מתלקחת בי. אני ניגש. "זה אות", אני חושב לעצמי, "מי צריך את
מיכל הזונה? אני אזיין את היפיפה הזאת כל לילה, כל הלילה,
ונתאהב, ונתחתן, ויהיו לנו ילדים יפים וחכמים בבית צמוד קרקע
בפריפריה".
"שלום", אני אומר לה, ואז עולה על זה שאני לא ממש יודע מה
להגיד. היא עוצרת ומתבוננת בי. "אההה... את ממש מוצאת חן
בעיני", הידסתי בחוסר חן בין המילים, "תרצי לצאת לסרט או מסעדה
מתישהו?". היא מביטה בי בדממה כמה שניות, ואז פולטת נחרת בוז
ופורצת בצחוק ציני מסתלבט כזה, שמרעיד את כולה, ואז מביטה שוב
במבט מזלזל, וממשיכה ללכת לכיוון הסנטר בלי להגיד מילה.
זונה. אפילו לענות לי כמו שצריך היא לא יכלה. לא יכלה לדחות
בנימוס. מה רע בי? אני לא מכוער, אני מתרחץ על בסיס קבוע ואין
לי ריח של סיגריות או שום. אני חושב שאני שווה לפחות "לא"
מנומס. כלבה. כל הנשים זונות. הלוואי שתיפלי לתוך חבית של
חומצה מלחית, שתחטפי ניוון שרירים, שתגמרי בתנוחה של סטיבן
הוקינג. כמה נחות זה להתנשא בגלל מראה חיצוני, כאילו שזה הישג
אישי מחורבן.
אני לוקח את הירידה השניה מהכיכר, ועולה על המדרכה הנגדית
לפוסטמה, שולח מדי פעם מבטי שטנה קרים. הרצון שלי לחיות הולך
ואוזל. איבדתי אמון בדור הצעיר, איבדתי אמון בנשים, איבדתי את
מיכל, איבדתי את העבודה ואיבדתי את האוטו. התאמצתי כל כך,
וחשבתי שהגעתי כל כך רחוק, ובסיכומו של דבר הכל היה לשווא. אני
סחוט, אין לי כוח להתחיל מחדש, אפילו. אני רק רוצה לזחול לתוך
המיטה ולא לצאת ממנה אף פעם, ללכת לישון ולא להתעורר יותר.
הייתי מנסה את זה, אבל על המיטה שלי יש כרגע מיכל שאני ממש לא
רוצה לראות, ושרירן שוודי, או רוסי, או אתיופי חיוור.
מזל שעדיין יש אלכוהול. אני קונה הייניקן קפואה בפיצוציה,
ובארנק שלי רשמית אין יותר כסף. אני מריח את הנוזל המפתה הזה,
ונשען על הקיר של דיזינגוף סנטר. "לחיי המתים שבדרך", אני
ממלמל לעצמי, ומקרב את שפת הבקבוק הירוקה אל שפתיי, מתמכר לטעם
העתיד להציף את הפה היבש והמיוסר שלי.
סטאגאדיש!! קול נפץ נורא מאחורי מקפיץ אותי ממקומי. הבקבוק
נשמט מבין האצבעות ומתנפץ ברעש על המדרכה המטונפת. אני מביט
בהייניקן שלי נוזלת לכל הכיוונים בענן קצף לבן ומתנהלת לאיטה
לעבר פתח הניקוז שבצד הכביש.
סטאגאדום דום דושש... סטאגאדיש.. בום בוף צ'ה דאר פום בום
סטאגאדום צה דיש!! אני מפנה את ראשי אחורנית בשיניים קפוצות,
ומביט בחלון הראווה עליו נשענתי. איש שמן, קרח ומבחיל, שהייתי
עוקר לו את הציפורניים ותולש לו את הריסים חושב שהוא יודע
לתופף, ומתעלל בסט התופים של "כלי זמר". איי דונט פאקינג בליב
איט. אין כסף, אין עבודה, אין אוטו, אין מיכל, אין דירה, והחל
מעכשיו - גם אין בירה. יש חזיר חסר התחשבות עם מקלות תופים
באקווריום. הלוואי שתתחרש, הלוואי שלא תוכל לשמוע אפילו מטוס
ממריא גם אם תשב בתוך המנוע שלו, חתיכת חרא.
אני דופק עם האגרוף על הזכוכית, ופונה ללכת. לקנות אקדח ולירות
לעצמי בראש, לקנות כדורי שינה ולקחת את כולם, לשתות טרפנטין,
לתלות את עצמי מהמנורה, ללכת לשחות עם אבנים בכיסים.
אני פונה בפתאומיות חזרה לכיוון הדירה, ומתנגש בעוצמה במישהו
שבא מולי. שנינו מתנודדים קלות, ואני ממהר להתנצל. "אויש,
סליחה, אדוני, זאת הייתה אשמתי, לא התכוונתי, אתה בסדר?". האיש
מביט בי בהפתעה. "עאוואר", הוא ממלמל, כולו מזיע.
...מה?
"עאוואר"? הוא התגלח אתמול. הוא מזיע. יש לו מעיל גשם ארוך.
עכשיו אביב. הוא שמנמן. רק באזור המותניים. הוא לחוץ. הוא מדבר
ערבית. הוא... הוא.. הוא..
"מ ח ב ל ! ! !", צרחתי באישונים מורחבים, ודיזינגוף נכנס
להיפר ונטילציה.
הוא נרתע לפתע, ושלח את ידיו לכיוון הכיסים, כמחפש משהו
קדחתנית. נתתי לו מכה בבטן, והוא מעד ונפל על המדרכה. "מן
האדה?!", הוא צווח, או "שו האדה!!", או "כיף חאלק??", לא ממש
שמעתי ואני גם ככה לא יודע ערבית בכלל, אבל במקום לענות התחלתי
לפוצץ את הפנים שלו באגרופים קמוצים. הוא יילל מכאבים, וניסה
להגן על עצמו עם הידיים. עוד אגרוף, ועוד אגרוף... העיניים שלי
היו עצומות בזעם, שכחתי איפה אני, שכחתי איך הגעתי לכאן, שכחתי
את מי אני מכה. לא זכרתי אם זאת מיכל שזרקה אותי, או בעל הבית
שלא מוכן לקבל צ'קים, אם זה הקמב"ץ שחסר לו אז מישהו לשבת,
ולכן העליל עלי ששברתי שמירה, או המוסכניק המזדיין שדפק אותי
עם האוטו, או הכלבה ההיא, או המנוול ההוא, או הגננת שהראתה
לכולם כשעשיתי במכנסיים, או זה שהרביץ לי ביסודי, לא זכרתי, לא
ידעתי, ולמען האמת גם לא היה לי אכפת.
שישרף הכל בלחש, תתחנני אלי, תתחנני אלי...
כשפתחתי את העיניים הכל חזר אלי במכה. רחוב דיזינגוף רחש
מסביבי כמו קן נמלים שדרכו עליו בטעות, צרחות וצווחות, אנשים
נמלטים לכל עבר, ועדיין מצליחים לנוע במעגל. פרקי האצבעות שלי
כאבו. הכל היה מלא בדם. מי שלא ראה את המחבל קודם, לא יכל לנחש
שהיה לו פעם אף. עין אחת שלו נשפכה. הוא פתח וסגר את הפה שלו
כמו קרפיון אחרי מהלומה מפטיש קצבים, דוחק שיניים שבורות
החוצה, נאבק לנשום. הידיים שלו כבר לא הגנו על הפנים (כאילו
שנשאר על מה להגן), וגיששו, עיוורות, אחר משהו במדרכה. ההבנה
היכתה בי באחת, ובסטירה אדירה העפתי אותן לכל הרוחות. הן
התכווצו תחתי, ונאספו שוב אל הפנים השסועות.
מעיל הגשם נפתח מהתנופה, וחומר הנפץ, הסדור במלבנים אפורים,
שהזכירו לי תחבושת אישית יותר מהכל, נגלה לעיני במלא תפארתו.
לחצן ירוק, סדוק במרכזו מעוצמת הנפילה הראשונית, השתלשל מחגורת
הנפץ אל המדרכה, תלוי על חוט חשמל דקיק.
ידי התהדקה סביב צווארו של המחבל המדמם, והשניה חפנה את הלחצן
באצבעות רועדות. רכנתי אליו באיטיות. הוא פקח מחצית מעינו
הבריאה והביט בי, מרוחק.
"איזה מזל שבאת", לחשתי למחבל באוזן, "אתה ממש מלאך".
הוא מיצמץ בבילבול, ואני לחצתי על המתג. |