ואילו יכולתי לסגור את כל החלונות הפרוצים האלה. לסגור את עצמי
בתוך החדר שלי לצמיתות.
לא לצאת לעולם. לשבת ולבכות לצלילי מוזיקה איטית ומרדימה, עד
שהעיניים האדומות והנפוחות מבכי ייסגרו לאט לאט והכאב יישכך
לבד.
לקוות שזה יעבור לבד זה אולי יותר מדי אופטימי, אבל יש רגעים
שבהם האופטימיות היא הדבר היחיד שעוד נראה באופק, הדבר היחיד
שיציל אותי מדיכאון אינסופי.
ולאט לאט הבכי הופך לרגוע יותר, מנקה יותר ושקט יותר. לאט לאט
הוא נעלם, מזדכך עם השלווה הפנימית שנקוותה אצלי בפנים מרוב כל
הדמעות המנקות האלה.
והניקיון הזה, הכמעט-אושר מרוב חוסר עצב, לדעת שבסופו של דבר
הכל הכל הכל יהיה בסדר.