הוא קם בבוקר, כמו שכולם קמים. עייף, עצבני משהו. הוא מכבה את
השעון המעורר המעצבן וממשיך לשכב במיטתו. הוא מהרהר בתוכניותיו
לגבי המשך היום, האם כדאי, או שבעצם לא. כל חבריו  כבר עשו את
זה לפניו, המשפחה שלו לוחצת עליו, כמו שכולם לוחצים. חוץ מזה,
כמה זמן כבר אפשר לדחות את זה, הוא כבר בן 19, אין עוד הרבה
זמן, הוא יהיה חייב לעשות את זה מתישהו. הוא קם ממיטתו, נחוש
ובטוח בעצמו. מצב רוח טוב, מין נחת כזו מחליפה את הספקנות. הוא
יוצא מחדרו ונכנס לשירותים. הוא מסתכל במראה, כמו שכולם
מסתכלים. הוא שמח עם מה שהוא רואה מולו, אדם בטוח, מלא גאווה.
אדם בוגר ואחראי. אולי אפילו אדם חדש. הוא ניגש לאסלה ומשתין.
מפספס קצת, כמו שכולם מפספסים בבוקר. מוריד את המים, ושוטף את
ידיו, כמו שכולם שוטפים. הוא חוזר לחדר ומתלבש, כמו שכולם
מתלבשים. לא משהו חגיגי מדי, הוא לא רוצה להתבלט, חס וחלילה.
הוא פותח את המגירה, מוציא כיפה ושם אותה על ראשו, כמו שכולם
שמים. הוא מגיע למטבח, אמו מכינה את ארוחת הבוקר, כמו שכולם
מכינים, ואביו יושב ליד השולחן, קורא עיתון כמו שכולם קוראים.
הוא חוטף משהו קטן, "אני אוכל בדרך" הוא צועק לאמו בעודו יוצא
מהבית. הוא מאחר, כמו שכולם מאחרים. הוא נכנס למכונית, מניע
ומתחיל לנסוע. 'תל אביב' הוא חושב לעצמו.
חיילים. בכל מקום יש חיילים.עשרות ומאות חיילים. עומדים,
הולכים, שומרים, צוחקים, אוכלים, עם נשק, בלי נשק. איפה שאין
חיילים, יש מאבטחים, ובמקומות גדולים יותר, יש גם וגם. "מזל
שהחיילים כאן, שומרים עלינו" הוא מגחך, כמו שכולם מגחכים. הוא
מחפש חנייה, כמו שכולם מחפשים. הוא פונה לתוך רחוב צדדי,
וחונה. הוא יוצא מהאוטו ומתחיל ללכת, כמו שכולם הולכים, ואז
לרוץ, כמו שכולם רצים. הוא נורא מאחר. הוא מביט בשעונו. 9:10.
'יש לי זמן' הוא חושב, ומאט את הקצב. הוא נכנס לתוך מכולת
צפופה, ומסתובב בפנים. הוא בודק מחירים, כמו שכולם בודקים.
מריח פירות, כמו שכולם מריחים ומחייך לבחורות שלא שמות לב שהוא
מוציא יד מזיעה מכיסו, ולוחץ על הכפתור.
כמו שכולם לוחצים.