אני מוצאת את עצמי בוהה, סתם ככה בוהה, שעות בדברים.

קשה לי להסביר דברים לעצמי לפעמים. למה דברים לא הולכים כמו
שהייתי רוצה. למה כל המצוי, לא רצוי, וכל הרצוי - לא מצוי.
תמיד חשבתי שאני מסוגלת לבלוע את העולם בנשימה אחת, ומצד שני
מפחדת לפעמים מהצל של עצמי. יש בי ניגודים מפחידים, שחור ולבן,
אהבה ושנאה, רוצה לא רוצה, אוהבת לא אוהבת.

קשה לי לכתוב דברים עכשיו. הלב שלי שבור כבר חודשים, אבל אני
רוצה אותו בחזרה שלם. מציתה עוד סיגריה.

לפני כמה זמן הייתי בקופ"ח בשביל איזה עניין. היתה שם חוברת
הסבר על נזקי העישון. בין שאכטה לשאכטה, אני קוראת על נזקי
העישון. משהו מפחיד.

אני מחפשת לעצמי בית, יותר ממוחשי, בית שבו אני שלמה, שבו אני
עצמי ואני יודעת מי אני, ומה אני, ומה הייתי רוצה להיות. אני
תלושה, תלויה בין אויר לאדמה, מחפשת לנחות על קרקע פוריה,
בריאה, אנושית וטובה.

לפעמים לא איכפת לי איך אני, ומה נהיה איתי, ולמה אני הורסת את
עצמי, בחיפוש אחר נוסחת הפלא, שתהפוך אותי לאדם שאני רוצה
להיות.