היה איש אחד, קראו אותו רונן. רונן גבע.

לרונן היו המון תכונות טובות, כמו ציור משגע מראה הורס, וכשרון
מיוחד לחקות אנשים.
אבל התכונה העיקרית שבגללה כולם זכרו אותו לאיפה שהוא לא היה
הולך, הייתה הכשרון הלא יאומן שלו לשקר, או בשפה של כל מי
שהכיר אותו באמת טוב, (ולא היו הרבה כאלה) - ליצור מסיכות,
ערמות של שקרים. אמינים, באמת, כי באמת היה לו כלב שקראו אותו
"פינוקיו", ולאבא שלו היה מפעל לגומי, אבל הכלב שלו בכלל היה
זקן שעמד למות, ולאבא שלו בנוסף ללבו הרחב והאוהב הייתה בעיית
שתייה קלה, אבל
לא משהו רציני. לפעמים הוא גם היה מתעצבן מהר מידיי, ואז הוא
עשה דברים שהוא דיי הצטער עליהם אחר כך. עובדה, הוא תמיד ביקש
סליחה מאימא, אחרי שהוא היה מרביץ לה.

ואימא תמיד הייתה סולחת, כי לאבא היו חיים קשים בבית של אבא
שלו, ואנחנו באמת צריכים להבין אותו ולעזור לו, ולא להקשות
עליו עוד יותר.

רונן היה עצום בכשרון שלו לשקר שקרים קטנים, פיציים, באמת.

הפעם הראשונה שרונן הבחין בכשרון שלו, הייתה בגיל שבע.

זה היה אחרי שאימא שלו הייתה צריכה לנסוע ל"הדסה", כדיי שיתפרו
לה את העפעף.
ביום למחרת הוא בא לבית הספר כרגיל, אבל כששאלו אותו שאלות
מציקות כמו "אייך היה החופש הגדול רונני? נהנת?" או "ומה שלום
ההורים?"  הוא ענה במקום "חרא," או "א...אני לא יודע,"

תשובות אחרות, מספקות יותר, שאחריהן אף אחד לא היה חושד שמשהו
לא בסדר, כמו למשל- "היה אחלה, כל יום אבא לקח אותי לים," או
"אימא ואבא בסדר גמור, וגם אני."
לאט לאט זה התחיל לאבד שליטה, ורונן באמת רצה כבר להפסיק, אבל
הוא כבר לא ממש היה יכול. וכשמשהו לא עוצר, הוא רק מתגבר.

וכך נוצר מצב שרונן הופיע כל יום עם מסיכה אחרת, שלמעשה הייתה
אותה אחת, שניראה היה כי היא האהובה על כולם- שמחה ועליזה,
צחקנית ומאושרת.

וזה באמת עבד. ביום שאחרי השבעה על סבא שלו, הוא הגיע עם
נעליים חדשות, וסיפורים מדהימים על כל הצעצועים שהוא יקבל
כשדוד שלו יחזור מאמריקה, וביום שאימא שלו הייתה מאושפזת עם
ארבעים ואחת מעלות חום ברמב"ם", כי יש שם רופאים מצוינים, הוא
בא עם הבדיחה המפוצצת שלו על ישו בשמיים שפוגש את ג'פטו, והרג
את כולם מצחוק, שירן אפילו נשבעה בחיי אימא שלה שרונה השתינה
במכנסיים מרוב צחוק.

ושירן אף פעם לא משקרת, וגם רונן לא.

כבר אז הרגיש רונן שהוא עובר את גבול הטעם הטוב, אם בכלל היה
לו כזה איי פעם, ושהוא מגזים. אך כמו שכבר אמרנו קודם, הוא לא
יכול היה כבר להפסיק.

כך עברו להן השנים, בהן לרונן בכלל לא היה אכפת שהוא נכשל
בבגרות בלשון,  וזה שהכלב שלו מת גם זה לא נורא כל כך, הכי
חשוב זה החיוך הזה, שאף פעם לא ירד ממנו, גם כשאחותו שכבר בצבא
ניסתה להתאבד,
כמה פעמים.

ביום אחד זה נישבר לו. זה היה כבר מאוד מאוחר, וגם רונן עצמו
כבר לא האמין שהוא אי פעם יצליח להשתחרר מזה, וכבר התחיל
להתרגל לעניין.

אבל, ביום אחד זה נישבר לו. זה היה אחרי שאבא שלו כבר לא שלח
מזונות לאימא חמישה חודשים ורונן היה צריך לעבוד בעיר כדיי
להביא קצת כסף הביתה. התנאים בעיר היו נוראים, אבל רונן הריי
ידע להתמיד במסכות שלו, והן היו הכי אמינות בעולם, אז לא היה
סיכוי שמישהו יגלה, שהוא דיי... אההההמ, עסוק בזמן האחרון, כי
הוא משתתף בפרויקט מיוחד  לתלמידים יצירתיים, כן, זהו. הוא היה
אלוף הריי, במסכות, בעיקר
במאושרות שבהן.

ביום שנישבר לו מהמסכות, שוב אשפזו את אחותו במחלקה סגורה
ב"גהה" כי זה לא כל כך סביר שהיא תאיים בנשק חם על טרמפיסטים
תמימים שכל רצונם הוא להגיע הביתה בשלום, נכון?

באותו היום גם אימא שוב הביאה את ציברמן הביתה והם שוב השמיעו
קולות שרונן העדיף לשכוח, וזה בדיוק מה שהוא עשה כשהוא היה
לובש את המסכות האלה שלו. אחריי הכל, מסיכה זה דבר דיי מחייב,
וקשה מאוד,
פתאום לשנות אותה.

בבוקר, אחריי שהוא לא עצם עיין כל הלילה, (למרות שהוא באמת
ניסה) הוא גילה את עצמו שונה. בהתחלה הוא אפילו לא שם לב, כי
בן אדם הוא האחרון ששם לב לדברים קטנים לגביי עצמו, אבל בדרך
לבית הספר הוא נעצר מול חלון ראווה, וגילה לחרדתו שהוא לא
מחייך. לא עזרו כל ניסיונותיו.  לאורך כל הדרך המובילה לבית
הספר הוא גילה שהוא לא מסוגל לחייך, שלא לדבר על לצחוק. זה הרג
אותו, אבל הוא קיווה שאף אחד לא ישים לב, ושהיום בזה יעבור לו
בשלום, אחריי הכל, זה בטח יחזור לו, עניין של שעות.

היום הזה היה עוד עובר בשלום, אם רק הדמיעה המעצבנת הזו לא
הייתה זולגת מהעין שלו אחריי שהחברה שלו אמרה לו שנימאס.
בהתחלה הוא עוד הצליח לבלוע את הדמיעה, אבל אחריה באו עוד הרבה
אחרות, ועם גרון מחנק כמו שלו, הוא לא יכול היה לבלוע את
כולן.
בהתחלה שרון, שהיא החברה שבדיוק גמרה אתו, הביטה בו בעיניים לא
מאמינות. אחריי זה היא חשבה, (תמיד ראו עלייה כשהיא חשבה, כי
היא תמיד הייתה נושכת את השפתיים) ואז היא פשוט נסוגה בצעדים
קטנים כאלו, שנעשו כל רגע יותר ויותר מהירים. אחר כך היא
התחילה לרוץ, ממלמלת לעצמה מילים של פחד ותימהון.

והוא נותר, עומד שם עם התיק מונח על הרצפה, בוכה כמו ילד בגן,
שזו הייתה בערך הפעם האחרונה שהוא בכה לפניי כן. הוא בכה, ולא
היה יכול להפסיק, עד שהרגיש קל יותר, משקל נוצה. הוא בהה
באוויר, ושאל את עצמו למה. ואז הוא קלט פתאום, זה היה כל כך
ברור. כל כך שקוף שרק ילד מפגר בגן לא יכול  היה להבין את זה.

המסכה ירדה. העיניים הנוצצות פינו מקומן לנוצץ מסוג אחר, והפה
שהיה מרכז המסכה, הפך נוקשה יותר וקצת עקום. אבל זה לא משהו
שהיה צריך להדאיג אותו, כי הוא, הריי היה האלוף במסכות, ובטח
מחר זה יעבור לו, והוא יחזור לעצמו, עניין של שעות. וכבר
עכשיו, עולה לו בדיחה מעולה על פולנים.