מעשה בגמד שהיה מפחד מהאור.
היה מסתובב בלילה, באפלה, חסר כל פחד ודאגות. בבוקר בורח מכל
קרן שמש מרגיזה ומאיימת.
הוא טען שהחושך הוא מפתח אפשרויות, צורה של גמישות.
"בחושך, שניים נעשים לאחד" טען הגמד, "המציאות והרצון".
"אתה חופשי ליצור הזדמנויות, אפשרויות, צבעים וצורות. ואילו
באור... אתה כבול לצורות. דברים הם מה שהם נראים- ולא מעבר
לכך".
כך, במחשבות אלו, התרוצץ לו כל לילה הגמד הקטן.
לילה אחד, בעודו מטייל בין הצללים באפילה הקודרת ומקפץ להנאתו
בין הצורות והדמויות האפופות, נכנס הגמד ליער סבוך. מרוב חושך,
לא מצא את עצמו באפילה.
"אבדתי!" התיפח הגמד, "אך... האפשר להאבד כאשר איני יודע כלל
לאן מועדות פני?!"
הגמד המשיך לנוע אל הלא נודע וללכת שבי אחר המתיקות שמצא
בחושך.

לפתע, קרן שמש קטנה הסתננה מבעד לצמרות העצים החשוכים.
הגמד לא ידע את נפשו מרוב פחד.
"הייתכן?!" בכה הגמד הקטן, "מחשבותי היו נתונות לחושך, ושכחתי
שלאחריו בא האור..."
ניסה הגמד להסתתר תחת האבנים, תחת הענפים הסבוכים, אך ללא
הועיל-
הגמד חסר הישע נלכד על ידי האור, ליבו נישבה בשלמותו למראות
שראו עיניו.
אור השמש ניתב לו דרך יציאה מן היער הסבוך. במהרה היה הגמד בין
כרי הדשא הירוקים והפרחים הצבעוניים, מוקסם מהחיות, התסיסות.
מול הזריחה המדהימה שצבעה את האופק כולו בצבעי ארגמן. הגמד
הביט סביבו בשקיקה, נפשו בלעה כצמאה כל צבע, חום ורוח חיים.
מהופנט ומכור התהלך לו הגמד כסהרורי באור היום, מביט על העולם
בצבעים, בפעם הראשונה, כתינוק בן יומו. יונק מאמא אדמה כל צליל
וצבע שהעניקה.
לאחר הליכה ממושכת בגני הצבע, הגיע המראה הגדול מכולם- הביט
הגמד בשקיעה הצבעונית המכסה את האופק כולו בלהבות שמיים. מעין
ירידת מסך לסיום הצגת ראווה.

לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, נפלה האפילה. להבות השמיים נכבו
והחושך עלה.
הגמד לא ידע את נפשו מרוב פחד.
הגמד הקטן התרגל לצבעים, לחמימות, ועתה... מקומות שבהם היה
רגיל להלך בעיוורון מוחלט נראים לו זרים, כל צל מאיים, כל דמות
מבעיתה.
כל הטוב נעלם כאיננו. הצבעים נמחקו בשניה.
החל מתרוצץ לו הגמד באפילה, מחפש אחר נקודת אור קטנה... ללא
הועיל...

מאותו יום, מחפש הגמד את האור, הוא נשאר באפילה, היום מאחר
לבוא, הזמן נמשך כנצח.
הגמד שכעת מפחד מהחושך, הוא זה שפחד מהאור.
החיפוש אחר צבעים, היא זו, שצבעה את עולמו בשחור.