אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, נראה לי שתמיד לא יודעים.
התאהבתי בה.

אולי זה עוד שלב כזה בגיל ההתבגרות שיעבור, ואולי זה ישאר
לתמיד. החיים שלי לא מסובכים מספיק, אני צריכה עוד תסביך?

בזמן השיעור אני לא יכולה שלא לנעוץ בה מבטים, כל כך כיף
להסתכל אליה. אני בקושי יכולה לשלוט בעצמי שאני לידה ולא ללטף
את עורה העדין והרך.

כן, זה כבר קרה לי בעבר, בנות, הן הרבה יותר מענינות מבנים
לטעמי. אני מסוגלת להבין בנות הרבה יותר מאשר להבין בנים. איך
אני אדע אי פעם אם הזין שלהם מדבר או הלב?

אבל זה לא זה, אני לא יכולה לבחור את זה ממה שאני יודעת, ואני
גם לא רוצה לבחור בזה, זה רק יסבך לי את החיים. קשה לחיות
העולם כזה של סטיגמות כלסבית מוצהרת. ועוד גם לסבול מאנשים
מרובעים שיורדים על המראה שלי, איך שאני מתלבשת ומה שאני רוצה
לעשות עם הגוף שלי.

אני לא בן אדם שלא אכפת לו מה אנשים אחרים חושבים, הדעה שלהם
חשובה לי כמעט כמו הדעה של עצמי (אם לא יותר). אין לי מספיק
ביטחון עצמי כדי לעשות את הצעד ולצאת מהארון, ובטח לא כשאני
בעצמי לא בטוחה בזאת.

ככל  שהזמן עובר, אני נהית יותר מתוסכלת מבינה ששום דבר לא
יקרה בנינו שהוא יותר מחברות רגילה. ידעתי את זה מההתחלה, שאין
סיכוי, אבל עדיין היתה לי תקווה לנס.

התקווה הזו אוזלת לי, אני מתחילה להתעצבן, למה זה קורה לי. אם
הייתי מתאהבת בבן הייתי שולחת מסרים, אולי אפילו מזמינה לצאת
והוא היה קולט את העניין, ואני הייתי מבינה אם הוא מעונין או
לא. אבל כאן זה שונה, אין לי מסרים למסור, היא לא תבין, או
שהיא תפחד ממני.

אז זה או שאני מדחיקה את הרגשות שלי לא אומרת מילה לאף אחד
ומכאיבה לעצמי מבפנים. או שאני לוקחת את המזל (הגרוע) שלי מנסה
ומשפילה את עצמי לחלוטין.