תמיד רציתי להיות מאלה שכותבים סיפורים- בעיקר סיפורים קצרים,
אלו שאני הכי אוהבת. אבל כנראה שלא ניחנתי בכשרון הכתיבה, אז
כדי לחפות על חוסר הכשרון הטוטאלי שלי אני קוראת המון- אולי
אפילו יותר מדי. הכי אני אוהבת זה להיכנס לבמה ולקרוא עד שאני
תופסת שאיבדתי את עצמי בין הסיפורים ובאיזה שהוא שלב התחלתי
לייחל לכשרון הזה. הכה מהולל בעיניי.
כשהייתי קטנה הייתי כותבת, כותבת הרבה אבל באיזה שהוא שלב
אנשים התחילו להגיד לי דברים על הכתיבה שלי ואני כהרגלי לא
מסוגלת לשמוע ביקורת - אפילו לא חיובית. כן, ככה אני - אטומה
לעצמי ולעולם. אני משערת שלמדתי להתמודד עם זה כשהצבתי לעצמי
חומות מפני כל העולם. זהו אני כבר לא פגיעה, מעכשיו אני חסינה
וכל מה שאומרים לי נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. או לפחות ככה
זה היה עד שפגשתי אותה, החברה הכי טובה שלי בעולם.בגללה הכל
אצלי קרס.
האמת היא שאין לי מושג איך הכל קרה, פשוט ביום בהיר אחד שמתי
לב שבמקום לא להתייחס להערות השטחיות של האנשים מסביבי הפכתי
לאחת מהם. לבן אדם כזה רדוד שקודם כל חושב על תגובת הסביבה ורק
אז חושב על עצמו. פתאום לאופנה נהייתה חשיבות בעיניי- ומה שלא
באופנה כבר לא כ"כ עניין אותי. ואהבתי את זה, כמה שאהבתי את
זה, הרגשת שייכות שכזו, איך מישהו יכול לסרב לזה?!
מאז כבר לא כתבתי יותר- למי יש זמן לכתוב סיפורים שחוץ ממני אף
אחד גם ככה לא יקרא אותם? הכתיבה איבדה משמעות בעיני, כבר לא
היה לי צורך בזה וגם ככה איבדתי את הכשרון שלי, שרק התחיל
להתממש.
אני משערת שמאז שהפסקתי לכתוב, התחלתי לקרוא, באופן כל כך
מאסיבי שזאת נהייתה הפרעה רצינית אצלי, אבל לא וויתרתי עליה.
עד עכשיו אף פעם לא הבנתי למה אני כל כך צמאה לקרוא סיפורים של
אנשים, במיוחד אנשים בני גילי. וכשחברות אמרו לי "מה את קוראת
לך ספרים?- בואי אנחנו יוצאות..." הנחתי את הספר והלכתי איתן,
כמו תמיד. הייתי שיכורה מהרגשת החמימות שניתנה לי בכך שהייתי
שייכת, שאהבו אותי "בגלל מי שאני" אבל בעצם אף אחד לא ידע מי
אני, ומה באמת אני אוהבת לעשות, אפילו אני לא. ורק היא ידעה,
החברה הכי טובה שלי- האמת היא שאנחנו כבר לא חברות, היא לא
הייתה מוכנה להשתנות, אפילו לא קצת, להשתחרר ולצאת איתנו
למקומות... במובן מסוים קינאתי בה! כל כך קינאתי בעצמאות שלה,
בביטחון שלה, ביכולת שלה להיות היא עצמה. התגעגעתי אליה.
התחלתי שוב לכתוב, הפעם מכתבים, לחברה הכי טובה שלי, אבל כמו
תמיד אני כותבת ואף אחד אחר לא קורא. מה לא הייתי נותנת לחזור
ולהיות אותה ילדה קטנה עם כישרון כתיבה, שמקבלת הערות וביקורות
מאנשים, לפעמים טובות ולפעמים גם רעות. ילדה כזאת קטנה, עם
כישרון גדול.
אבל אני, המשכתי בחיים הנוכחים שלי, המשכתי להסתובב עם אותם
אנשים שרק דיכאו אותי יותר ויותר, התחלתי להיכנס לתוך הקונכייה
שלי. ירד לי כל החשק לצאת, התחלתי להימאס על החברות שלי אז הן
המשיכו לחיות בלעדי, החברה הכי טובה שלי כבר בקושי מדברת איתי,
היא כבר מזמן הוציאה אלבום והתקדמה בחיים...
ואני- נשארתי ילדה קטנה, עצובה, לבד שבסך הכל רצתה לכתוב בלי
שאף אחד יפריע לה. |
