זאת צריכה להיות או אני או הפסיכולוגית.

אתמול באתי לפגישה, השיחה התגלגלה, ונזכרתי שהבטחתי. הבטחתי
לספר על החתך בורידים שניסיתי (והצלחתי) לעשות עם סכין יפני.
אז סיפרתי...

סיפרתי לפסיכולוגית את כל הסיפור, איך ישבתי יום שבת אחד בחדר,
כשאמא ואבא בסלון רואים טלויזיה, ואני מגרדת ומשפשפת את עורי,
רוצה לראות מה יקרה אם אני אוכל לגלות משהו על הגוף שלי, אם
הוא שונה מכל מה שלמדנו בביולוגיה.

מזל שחורף אחרת היו רואים כולם את התחבושת היו שואלים ואני
הייתי צרכה להמצא תרוצים.

אז היא אמרה שכדאי שאני אספר להורים. אמרתי שאני מעדיפה שלא כי
הם סתם יעשו מזה ביג דיל כשזה ממש לא. אז היא תספר להם...

החיים שלי ישתנו לחלוטין, לא ירשו לי לצאת מהבית, לא ישאירו
אותי לבד בחדר, לא בטוח שבכלל אני יהיה בבית, אולי יאשפזו
אותי, אם כל המקרים הקודמים בטח לא יוכלו לבטוח בי.

ההורים בעצם אף פעם לא יכלו לבטוח בי, וגם אני לא ממש. אני לא
שולטת במה שאני עושה כשאני בדאון. כשאני מרגישה שמשהו חייב
לקרות כי אני לא מסוגלת לחיות במצב הזה, אז אני מוציאה את זה
על עצמי, כי אני לא רוצה להוציא את זה על אחרים.

אז אני פוגעת בעצמי, אז מה? אז אני משוגעת? מטורפת? סכ"ה עוד
דרך להוציא את השנאה והכאב, נכון, היא ממש לא בריאה, אבל זאת
הדרך שלי. בנתיים אני לא מכירה שום דרך נוספת.



ואתם?