"אוהד," פניתי אל אחי הגדול "ביום שישי אתה ישן אצל אחד החברים
שלך!"
אח שלי לא נראה מאושר מהפקודה שניתנו לו ע"י אחיו הקטן והמעצבן
לגבי יציאותיו בימי שישי.
"למה???" הוא שאל אותי.
"אני עושה מסיבה."
"מסיבה?!"
"יש לך בעיה?"
הוא נשאר בשקט כמה שניות ורק הסתכל עליי במבט עצבני.
"יש לך מזל שזה יהיה יום ההולדת שלך!" הוא הסתובב והסתגר
בחדרו.
הלכתי להכין לי משהו לאכול.

נכנסתי לכיתה.
מולי התגודדו כ-20 בנים מיוזעים ומסריחים, כולם מתבוננים בקרב
הורדות ידיים מותח.
הנחתי את התיק במקום שלי ושמעתי מאחורי את הילדים צועקים, חלקם
משמחה, חלקם מעצב וחלקם סתם מנסים להשתתף בהוויה.
"איפה היית?" ניגש אליי אייל.
"לא קמתי בזמן."
"חיכיתי לך!"
אייל הוא השכן שלי. אנחנו כל בוקר הולכים יחד לבי"ס.
"מצטער..." השבתי לו והבנתי שהשיחה הסתיימה.
הסתכלתי סביבי. לא היה אף אחד מעניין בטווח של קילומטרים
ממני!
לפתע שלומי נכנס לכיתה. הופתעתי, שלומי לרוב מסתובב עם החברים
ה"מגניבים" שלו מחוג דרמה במשך כל ההפסקה.
"שלומי," פניתי אליו בחופזה "יום שישי, אצלי ב-23:00. אל
תאחר!"
הוא חייך לעברי הנהן ופלט איזה "מזל טוב" מסכן.
שמעתי את הצלצול ובלי שהיות מיותרות המורה נכנסה לכיתה.
התיישבתי במקומי ליד מתן וראיתי אותו תולש דף מן המחברת וכותב
עליו "היי!" בעט הירוק שלו.
בדקתי שהמורה לא מסתכלת וכתבתי לו "מה נשמע?"
"למה איחרת?" הוא שאל.
"לא הצלחתי לקום."
הוא עצר והסתכל עליי במבט מזלזל.
"ת'אמת!!!" הוא דרש ממני בכתב.
"הלכתי לראות את שרי." חייכתי לעצמי.
"ומה עשיתם...?"
"מתן, תפסיק להזיל ריר! אתה עוד תרטיב אותי!"
"כאילו מה כבר שאלתי?"
"דרך אגב..." נזכרתי "ביום שישי תהיה אצלי ב-23:00. ואל
תאחר!"
"סוף סוף עושה מסיבת יום הולדת?"
"סוף סוף..."
הוא עצר לרגע.
"שרי תהיה שם?" הוא לבסוף כתב וחייך לעברי חיוך שובב.
רציתי לרשום ששרי ואני רק ידידים אבל פתאום שמתי לב שהמורה
עומדת ממש לפני השולחן שלנו. את מתן היא העבירה לשבת מקדימה.
ואת הדף היא שמה על השולחן שלה.
דנה, שישבה קרוב לשולחן המורה גנבה משם את הדף כדי לקרוא. כזאת
חטטנית הדנה הזאת!!!
היא סיימה לקרוא והניחה את הדף חזרה על שולחן המורה, איפה
שהיה.
היא הסתובבה לעברי ולחשה לי "בן-זונה!!!" והסתובבה חזרה במבט
כועס.
את כל שאר השיעור ביליתי בלנסות להבין למה היא כועסת עליי.
בהפסקה, כשניסיתי לדבר איתה, היא התעלמה ממני לחלוטין ויצאה מן
הכיתה. למען האמת, לא כל כך אכפת לי ממנה. גם ככה לא ממש רציתי
שתבוא למסיבה.
"דורון," שמעתי את קולו של אור מאחוריי "שמעתי שאתה מארגן
מסיבה."
"כן," עניתי לו "יום שישי ב-23:00 אצלי."
"אוקי." הוא ענה וחייך "אני אהיה שם!"
העפתי עוד מבט בשאר הכיתה והחלטתי שאין לי כוח היום ללמוד.
לקחתי את התיק איתי והלכתי הבייתה.

שלא כהרגלם, הוריי לא העיקו לי לגבי שיעורי הבית. הם הניחו לי
לנפשי. זה היה נראה כמו עוד יום נהדר.
רצף של טלפונים מהחברים לגבי יציאה להערב הודיעו לו ששעות הערב
הולכות ומתקרבות ואני בחנתי את האפשרויות. עידן אירגן לצאת
לסרט, עוד כמה הולכים לשלומי לשחק בנינטנדו 2 החדש שקנו לו
וכמה ילדים מעצבנים מהכיתה יוצאים לבאולינג.
כבר התכוננתי ללכת לשלומי כשלפתע שיחת טלפון שינתה את כל
התוכניות. הודעתי לשלומי שאני לא בא, לבשתי בגדים יפים ורצתי
אל ביתה של שרי.

"היי." אמרתי לה בהתנשפות.
שרי חייכה והציעה לי להיכנס.
נכנסנו לחדרה והתיישבתי על המיטה. היא התיישבה עליי ומיד
התחלנו להתנשק.
בזמן שהתנשקנו מחשבותיי נדדו, חשבתי על דנה ועל למה לעזאזל זה
מפריע לה כל כך, חשבתי על אייל ועל זה שהוא בטח מזה כועס עליי
שהברזתי לו אתמול, חשבתי על אור, ועל עידן, ועל שלומי ואפילו
על הילדים המעצבנים חשבתי קצת.
כשסיימתי לחשוב על כל אלה וחזרתי למציאות, גיליתי ששרי כבר
הורידה את הבגדים.



קמתי והתחלתי ללבוש את הבגדים. גם היא נעמדה.
הסתכלתי בשעון. "רק עשר?!" התפלאתי.
היא ליוותה אותי לדלת. לפני שיצאתי הסתובבתי אליה "יום שישי
ב-23:00 יש לי מסיבת יום הולדת!"
אוקי..." היא אמרה ביושב וסגרה את הדלת.
נותרתי מבולבל.

כל הדרך חזרה הרהרתי בתשובתה המוזרה.
"אוקי?!" חשבתי לעצמי "זה לא נשמע כמו אחת שכרגע איבדה את
הבתולין שלה!"
פתחתי את הדלת ונכנסת הבייתה. נשכבתי על המיטה, עדיין שקוע
במחשבות.
שכבתי כך מספר דקות ואז הלכתי לטלפון. התכוונתי להתקשר אליה אך
פשוט לא יכולתי אז התקשרתי למתן במקום.
"הלו?" עני לי מתן בקול שבור.
"היי מתן," התחלתי את השיחה.
"שמע," הוא קטע אותי "אני ממש לא יכול לדבר עכשיו!"
שמעתי קולות של בחורה ברקע.
"אני..." הוא חיפש את המילים הנכונות "נפגש עם מישהו."
הבנתי מיד, התנצלתי על ההפרעה, זרקתי איזו הערה מתחכמת וסיימנו
את השיחה.
הלכתי ונשכבתי שוב על המיטה. מחשבותי נדדו עד שנרדמתי.

קמתי במכה אחת. קפצתי מהמיטה, לבי פועם בחוזקה והשעון המעורר
מצפצף בקולי קולות. הלכתי וכיביתי אותו.
כשראיתי את השעה מיד הבנתי שהברזתי לאייל שוב. לבשתי בגדים
בחוסר רצון, זרקתי את התיק על הגב והלכתי שפוף לבי"ס.
נכנסתי באמצע שיעור לשון והמורה הכניסה אותי עם אזהרה. כשהלכתי
את מקומי זיהיתי מספר פרצופים זועמים מכיוון התלמידים.
התיישבתי ליד מתן והתחלתי לתחקר אותו לגבי אתמול.
"מי זאת הייתה?" שאלתי.
"אחת בשם שירה"
"ומה קרה?" לא הנחתי לו.
"בוא נגיד שהיא כבר לא בתולה..." הוא ענה וחייך חיוך רחב.
הוא התעצב מעט כששמע שאני ושרי הקדמנו אותם בכמה דקות, אך שום
דבר לא היה יכול לגזול ממנו את ההנאה.
"היא אמורה להיפגש איתי היום לסרט וביקשה ממני להביא חבר לחברה
שלה." הוא הציע "בא לך?"
"אבל מה עם שרי?"
"מה הקשר לשרי? הוא הרגיע אותי "אתה לא יוצא לדייט! אתה רק
עושה לי טובה!!"
"נו, שיהיה." הסכמתי לבסוף.
הצלצול נשמע ומיד עט עליי אייל בצעקות אימתניות על כמה שאני
חסר אחריות וכמה שאני אידיוט וכמה שאני מנייאק. לא ממש מזיז לי
האייל הזה.
לבסוף הוא הלך אבל לא לפני שנשבע שלא לדבר איתי יותר אף פעם.
כמו תמיד, זה יימשך שבוע וחצי ואז נדבר שוב.
עברו עוד כמה שיעורים משעממים, חזרתי הבייתה, אכלתי, התלבשתי
ויצאתי לקולנוע להיפגש עם מתן, שירה והחברה שלה.
ראיתי את מתן עומד עם בחורה ממש יפה לידו.
"היי מתן!" אמרתי לו ואז פניתי אל הבחורה "ואת בטח שירה."
"לא!" היא הפתיעה אותי וצחקה "אני ורד!"
"אה..." חייכתי אליה חיוך מבוייש ואז חיוך של תודה לעבר מתן.
"אני דורון." הצגתי את עצמי ואז לחצתי את ידה. היא שוב צחקה.
"אני צריכה ללכת לשירותים." ורד אמרה והתחילה ללכת.
"אני אלווה אותך." הצעתי והלכתי אחריה. נשארתי מחוץ לדלת כשהיא
נכנסה וכשיצאה נגררתי אחריה חזרה אל מתן. כשהתקרבנו ראינו את
מתן עומד שם עם עוד בחורה והם מתנשקים.
נעמדנו מאחוריהם וחיכינו. כיחכחתי בגרוני קלות שישימו לב.
הם הפסיקו להתנשק והפנו את מבטיהם אלינו.
ליבי חדל מלפעום באותו הרגע.
"שלום שירה." אמרתי לה והצלחתי בקושי לשחרר חיוך בקצה הפה. היא
נשארה עומדת המומה.
הסתובבתי והלכתי בביטחון.
"דורון!" שירה צעקה לעברי ורצה אחריי. היא עצרה אותי ממש לפני
הכניסה. "אל תלך." היא ביקשה ממני.
"לא ללכת?!" כמעט צעקתי "אז מה אני אעשה???"
היה שקט לרגע. "תישאר...?" היא לחשה.
"שרי, או שירה, או איך שלא קוראים לך," פניתי אליה "בכל מקרה,
אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי!!"
הלכתי מהר אל ביתי. היא לא רדפה אחריי.
נפלתי על המיטה ובכיתי כמה שעות, אפילו כשהתאריך התחלף, לא
הפריע לי בכלל לבכות ביום ההולדת שלי.
בביה"ס מתן ואני לא דיברנו ובשיעור התיישבתי ליד שלומי.
"שמע דורון," שלומי הודיע לי לפני השיעור "אור ואני לא נוכל
לבוא היום למסיבה שלך."
"כמובן." לה הופתעתי ממזלי הרע "מה קרה?"
"יעל עושה מסיבה גם כן." הוא הסביר "ואנחנו מעדיפים אותה עלייך
כי... טוב נו, כי היא כוסית ואתה לא ממש."
"אני מבין אתכם..." לא הייתי ממורמר. גם לא כעסתי. באמת הבנתי
אותם.
בי"ס נגמר מוקדם מהרגיל ואני נכנסתי אל חדרי כדי לקבל קצת
שקט.
"עשית שיעורים?" אמא התקילה אותי.
"לא..." עניתי לה.
"אז תעשה!" היא צעקה "עכשיו!!!"
"את יודעת שזה יום ההולדת שלי, כן?" ווידאתי.
"בלי תירוצים!" היא סגרה את הדלת מאחוריה ואני נשארתי ליגוני.
עשיתי שיעורים בחוסר רצון ונרדמתי על השולחן.
כשקמתי השעה הייתה כבר עשר וחצי. יש לי עוד חצי שעה ל"מסיבה".
הסתובבתי בבית בדיכאון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הזמן
נמרח.
עברה שעה ובאחד עשר וחצי הבנתי שכנראה אף אחד לא מתכוון להגיע.
כבר חשבתי ללכת לישון כשלפתי צלצול פעמון מסתורי קטע החליט
להרוס הכל. פתחתי את הדלת ושרי עמדה שם.
"היי..." היא אמרה בקול הכי מתוק שהיא יכלה לעשות. בהיתי בה
כמה שניות במבט כועס וטרקתי עליה את הדלת. ברגע האחרון היא
הצליחה לעצור את הדלת עם רגלה ולהיכנס בזריזות פנימה.
"מה קרה לך?!" היא התעצבנה.
"מה קרה לי?!?!" רתחתי מכעס.
"כן!" היא הסבירה "יש לך מסיבה אז באתי ואתה טורק עליי
דלתות?!"
"תצאי מהבית שלי!!!" אמרתי לה בקול תקיף.
"תירגע," היא ניסתה "אני לא התכוונתי לפגוע בך."
"יופי!" נרגעתי "עכשיו לכי בכל זאת!!!"
"נו...!"
"לא! לכי! עכשיו!"
"תשמע," היא התחילה קצת להרים את קולה "זה לא בסדר!"
"עכשיו אני לא בסדר?!" לא הבנתי מה הקטע שלה.
"כן! אתה לא בסדר!!" היא כבר ממש צעקה "אתה כל הזמן מתבכיין
כמה שרע לך, וכמה שפגעו בך, וכמה שעצוב לך. ואתה לא חושב על
אנשים אחרים! אולי אם היית מתחשב באנשים במקום להיות חרא אליהם
כל הזמן אז אולי, רק אולי, לא הייתי היחידה שהגיעה לכאן היום!
תתחיל להשקיע בחברים שלך! תפסיק להיות אגוצנטרי מנייאק
ואנטיפאט כמו שאתה עכשיו ואם תתעורר בזמן אז מתישהו אולי אפילו
יהיה לך חבר או שניים! מי יודע, אולי גם מישהי תאהב אותך."
הסתכלתי לה בעיניים. זה היה הדבר הכי פוגע שמישהו אי פעם אמר
לי.
ועדיין זאת הייתה מתנת יום ההולדת הכי טובה שקיבלתי אי פעם.
התקרבתי אליה וליטפתי אותה על הלחי. "אני מצטער..." לחשתי אליה
ונישקתי אותה. הרגשתי שהיא התחילה לנשק אותי חזרה אבל אז
הפסיקה אותי ודחפה אותי ממנה. "עכשיו אני אלך." היא אמרה
בקרירות ויצאה מהבית. מאחוריה הדלת נטרקה ברעם שהרעיד אותי.
רצתי אל החלון, פתחתי אותו וחיכיתי שהיא תעבור מתחתיו. "שרי!"
צעקתי אליה "אל תלכי!!"
היא הסתובבה והסתכלה עליי. "קוראים לי שירה!!" היא צעקה חזרה
והמשיכה ללכת.
הסתכלתי עליה הולכת מספר צעדים אך לא הסכמתי לוותר עדיין.
"אני אוהב אותך!" צעקתי אליה.
היא שוב הסתובבה והסתכלה עליי. "אני מצטערת בשבילך!" היא
הסתובבה שוב והמשיכה ללכת. נתתי לה לחמוק מבין זרועותי.
כל-כך רציתי אז להתבכיין בפני מישהו ולשפוך את כל ליבי, אבל
שרי גרמה לי להבין שזה בדיוק מה שאני לא צריך לעשות, בנוסף לזה
שאין לי חבר לבכות בפניו. אולי באמת הגיע הזמן שאחליף חברים,
עכשיו כשבאמת אין לי אף אחד, זה צריך להיות קל.
הסתכלתי בשעון, השעה הייתה שלוש שניות לחצות.
... מזל טוב.