[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
מכשירומטר

"קוראים לזה 'מכשירומטור'" אמר פרופסור זלמן "וזה אחד
מהמכשירים שישנו את חייך לנצח!" בדרך כלל אני לא מאמין לזלמן,
הוא תמיד ממציא המצאות שעל הנייר נראות מאוד מבטיחות, אבל
בתכל'ס לא יכולות לעשות כלום. זכור לי שלפני חודש הוא ניסה
למכור לי מכונה שמכינה צ'יפס לבד לבד, בלי שום עזרה מהאדם: אתה
רק לוחץ על הכפתור, והיא כבר דואגת לגדל תפוחי אדמה, ללקט
אותם, לרחוץ, לקלף, לחתוך, לטגן, לנער ולהגיש. אחרי הדגמה
מוצלחת במעבדה שלי החלטתי לרכוש את המכונה (במחיר מפתיע של 20
שקלים וחצי), ובביתי נדהמתי לגלות שהדבר שיוצא מהמכונה הוא
מקסימום פירה, אבל צ'יפס? בחיים לא.
מה שבאמת מעצבן בזלמן, זה שהוא אף פעם לא הסכים להחזיר כסף.
כשבאתי אליו בטענות על מכונת הצ'יפס הוא התחיל לצעוק עליי ואמר
שאני צריך להודות על הפירה שהיא מוציאה לי, ושגם זה נס מדעי
ושאני לא צריך לצפות ליותר בשלבי פיתוח מוקדמים כאלה של המוצר.
כשנסיתי להסביר לו שאני קניתי מכונה שמכינה צ'יפס ולא פירה,
הוא הסכים להביא לי זיכוי, אבל לא להחזיר את הכסף.
ובכל זאת, הנה אני כאן שוב, מקשיב לו מסביר על ההמצאה החדשה
שלו מול קהל של כמה עשרות אנשים, ומקווה שכמה שיותר מאלה
שמקשיבים לו יקנו אותה. כששאלתי אותו פעם למה הוא עושה את
הפרזנטציות האלה, הוא אמר לי שהוא עובד על מחקר מאוד מעמיק
וחשוב, אבל מצד שני נורא יקר. בשביל לממן את המחקר הנ"ל הוא
צריך להרוויח כסף, ולכן הוא ממציא מכונות קטנות ולא מזיקות
ומוכר אותן.
"המכשירומטר עושה דבר אחד, יחיד ומיוחד:" המשיך הפרופסור, "הוא
גורם לכם להראות טוב יותר, בלי לעשות דבר חוץ מללחוץ על
הכפתור! הבא נבחר לנו מתנדב מהקהל... אה, מי פה לא מרוצה מאיך
שהוא נראה?" לחישות הציפו את כל הקהל, וכמה אנשים הרימו את היד
בהססנות אופיינית לשאלות מהסוג הזה. אני השארתי את שלי למטה,
אמנם אני לא חושב שאני מושלם, אבל לפי דעתי אני בהחלט נאה, ולא
צריך שיפור כלשהו בצורה החיצונית. למרות זאת, זלמן החליט לבחור
בי. "אתה, אתה עם החולצה השחורה!" הוא אמר, והצביע עליי, "בוא
הנה, נעשה אותך כמו חדש!". קמתי בלי הרבה רצון, ועליתי לבמה.
"אתם רואים את הבחורצ'יק הזה כאן? נכון לא הכי יפה בעולם?" חלק
גדול מהקהל חייך במבוכה. חלק אחר לא עשה דבר, ורק הסתכל
בסקרנות: "הנה, אני מציב אותו כאן מול המכשירומטר, לוחץ על
הכפתור ו..."
דוקטור בלאק אכן עשה את הדברים שהוא אמר.
"וואלה!"
לא הרגשתי שום דבר. הסתכלתי על הקהל: רובו ישב עם פה פעור
והביט בי. אחרי שתי שניות של שתיקה היו מלא מחיאות כפיים,
ופרופסור זלמן הביא ממאחוריי הקלעים מראה. הסתכלתי על עצמי,
והופתעתי לגלות ש...
נראיתי אותו דבר כמו תמיד.
אבל בכל זאת, מחיאות הכפיים מסביב והחיוך המנצח של זלמן, אולי
בכל זאת היה שינוי? בחנתי את עצמי מקרוב, לראות אם השרירים שלי
התנפחו או שהשיער שלי השתנה, אבל כלום. אותו דבר כמו תמיד.
בדיוק.
דוקטור זלמן לחץ לי את היד, הביא לי 'מכשירומטר' חינם על שיתוף
הפעולה, ואמר לי לרדת חזרה לקהל. חזרתי למקום שלי. ישבתי באמצע
השורה השלישית, מימיני ישב זקן אחד שתמיד נרדם, ומשמאלי ישבה
דנית, האלמנה של החייל הזה, שנהרג בתקרית לפני שנתיים. מאחורי
ישב אדם מוזר עם עור ירוק (נראה שבזמן האחרון אני רואה יותר
ויותר אנשים שנראים ככה, מוזר, לא כמו שצריך). הפרזנטציה נמשכה
עוד כמה דקות, בהן זלמן ציין את היתרונות המדהימים במכונה שלו,
והציע אותה למכירה במחיר 'מצחיק' של שלושים שקלים ותשעים וארבע
אגורות. כשקמתי בשביל ללכת, דנית ביקשה ממני את הטלפון שלי,
אבל בגלל שאני בעל מסור ונאמן לא נתתי לה אותו.
כשחזרתי הביתה אשתי כמעט התעלפה מההלם. בהתחלה היא חשבה שנכנס
לה זר מוחלט הביתה, וכשהיא הבינה שמדובר בי היא שאלה אותי איך
אני נראה פתאום כל כך טוב (פתאום?). הסברתי לה על המכשירומטר,
והיא ישר לקחה את המכשיר מהידיים שלי וניסתה אותו על עצמה. כמו
שקרה ממקודם, כל הסובבים אותנו חשבו שהיא השתנתה. אפילו היא לא
האמינה למראה עיניה כשהיא הסתכלה במראה, אבל אני לא ראיתי בה
שום שינוי. נראתה בדיוק אותו דבר.
חצי שעה אחר כך כל יושבי ביתי השתמשו במכשירומטר בעצמם. שחר,
הבן הבכור שלי התקשר ישר לחברה שלו, וביקש ממנה לבוא, כי 'יש
לו הפתעה מיוחדת בשבילה'. רונית, החברה שלו, הגיעה עשר דקות
אחר כך, ולא יכלה להסתיר את הפליאה. 'שחר! אתה נראה מצויין!'.
שחר חייך חיוך מנצח, והינהן הנהון של 'כן, כן. אני יודע'.
דורית, הבת שלי, כולה בת ארבע, השתמשה בו גם ונורא שמחה שכולם
יאהבו אותה למחרת בגן. אפילו הכלב שלנו, חומי, השתמש במכשיר,
וישר הלך מהבית, ו'ביקר' את כל הכלבות בשכונה.
רק אני לא ראיתי שינוי. שחר נראה בדיוק כמו שהוא נראה קודם,
נער רזה וכחוש בן 17, עם מזל עצום שרונית רוצה אותו בכלל.
דורית נשארה אותה ילדה טיפה שמנה עם גומות חן חמודות ושומה
לייד השפה. חומי נשאר אותו פינצ'ר עלוב.
השמועה על המכשירומטר עברה מפה לאוזן. פחות משבוע אחרי כבר כל
הארץ השתמשה בו, וכל תושבי ישראל חשבו את עצמם לאנשים הכי יפים
ביקום. ורק אני, זה שבזכותו, או בגללו, התחיל כל השגעון, לא
ראיתי שום דבר שונה.
כשהפסיקו להביא ב'סטימצקי' את פלייבוי בגלל ש'עכשיו כשכולם
יפים אין לזה ביקוש', החלטתי ללכת לפרופסור זלמן. נכנסתי
למעבדה שלו כשהמזכירה שלו (שנראתה כמו הצרות שלי, מה שלא הפריע
לה מלהיות לבושה בבגדים מינימאליים שלא היו מביישים את יעל
בר-זהר בימי 'פילפל') אמרה לי שהוא באמצע עבודה חשובה, ושאסור
להפריע לו. לא הקשבתי לה, הייתי חייב לדעת למה אני רואה הכל
כמו ממקודם, והייתי חייב לדעת את זה מיד. זלמן אכן היה באמצע
עבודה, בטח עבד על מכשיר 'קטן ולא מזיק' נוסף. 'היי, זלמן!'.
קראתי לו. הוא הרים את הראש שלו מלוח גדול עם המון שרטוטים,
והסתכל עליי. 'כן, מה אתה רוצה?'. הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי.
'למה כל העולם חושב שהמכשירומטר באמת פועל, שהוא הופך אנשים
ליפים יותר, ורק אני רואה את הכל אותו דבר?' זלמן חייך, ואז
נאנח. 'אתה היחיד שרואה את האמת, מסתבר.'
כאן ציפיתי לנאום כזה סטייל 'בגדי המלך החדשים', איך שאף אחד
לא באמת משתנה, אבל בגלל שהם חושבים שהם משתנים, הם באמת
משדרים מראה טוב יותר, או משהו כזה. כן, מוסר-השכל חביב לסיפור
קצר ואינטפנטילי. אבל מה, זלמן הצליח להפתיע אותי. 'אתה מבין,
המכשירומטר לא היתה עוד המצאה קטנה ולא מזיקה, כמו כל הקודמות
שלי. ממש לא, המכשירומטר היה ההמצאה, הדבר הגדול עליו עבדתי
כל השנים.' למען האמת, התאכזבתי. אף פעם לא ציפיתי שפרופסור כל
כך רציני כמו זלמן יבזבז את כל חייו כדי להמציא מכונה שגורמת
לאנשים להראות טוב יותר. זה כל כך.. פופוליסטי, כל כך לא מתאים
לחזות הרצינית שהפרופסור הזה הקרין. זלמן, כאילו קרא את
מחשבותיי, הוא המשיך: 'המטרה האמיתי של ה'מכשירומטר' היא
להראות לאנשים את האמת. אתה מבין, גיליתי את האמת לפני המון
זמן, עוד כשהייתי ילד קטן. פשוט יום אחד התחלתי לראות, כמו
שצריך. יום אחד יצאתי מהבית וראיתי מפלצת ענקית מסתובבת ברחוב.
ההפתעה הייתה שאני היחיד שהצלחתי לראות אותה. במשך הזמן ראיתי
יותר ויותר מפלצות, ועוד תופעות מוזרות כאלה. הולכות ממש
ביננו, לא מורגשות. בלתי-נראות. אני היחיד שראיתי אותן. בגלל
זה התחלתי עם כל הקטע הזה של המדע, כדי לגלות מה הן המפלצות
האלה, איך אפשר לתקשר איתן, כי תמיד שניסיתי להתחיל לדבר עם
מפלצת כזאת היא התעלמה ממני. גיליתי במהלך השנים שאני פשוט
הצלחתי לראות. המפלצות שראיתי לא היו באמת בלתי נראות כמו
שחשבתי, ממש לא. פשוט בעיני אנשים אחרים הן נראו כבני-אדם מן
המניין. רק אני ראיתי את האמת. המפלצות האלה היו המפלצות
האמיתיות שיש לנו, האנסים, הרוצחים, הפושעים. אני היחיד
שהצלחתי לראות אותם כמו שהם באמת, בלי המסכות.
המכשירומטר היה אמור למשוך אנשים כמוך, אנשים שגם רואים את
האמת. אתה מבין, המכשירומטר באמת משנה את הצורה החיצונית של
האנשים, אבל לא את הפנימית. ובגלל שחלק מלראות זה לדעת
להפריד בין החיצוניות של האדם מבין הפנימיות שלו, האדם הרואה
לא מבחין בשינוי. האנשים משתנים רק מבחוץ, לא מבפנים. את
ה'מכשירומטר' בניתי כדי לגלות מישהו כמוני. מישהו שגם מסוגל
לראות. לא נכון? אתה לא רואה מדי פעם מפלצות?' רציתי לצחוק.
ברור שאני רואה מפלצות, אני רואה מפלצות מאז שאני נולד. אבל,
אבל מה השטות הזאת של רואה? איזה שטויות? הרי מאז ומתמיד אני
יודע שהראייה הזאת שלי היא חלק ממחלה נפשית לא רצינית כזאת.
אני רואה דברים שלא קיימים במציאות. אני אפילו מקבל פרוזאק על
זה, וקצת כסף מביטוח לאומי כי זה כמו סוג מסויים של נכות. כל
ההסבר של זלמן נראה לי דבילי. ניסיתי להסביר לו שזאת כולה מחלה
נפשית, אבל הוא השתיק אותי. 'אין טעם שתדבר עכשיו. ממש לא.
עכשיו כשמצאתי אותך, אני אוכל סוף סוף להרפא'. הסתכלתי עליו
בעיניים שואלות. מה? להרפא ממה? פניתי לאחור, לחזור חזרה
החוצה, לצאת משם. הדלת הייתה נעולה. 'לא יעזור לך כלום, חברי
הרואה. אתה מבין, נעלתי את הדלתות כבר שנכנסת. אתה לא תצא
מכאן, לא.'
הוא מטורף. זלמן מטורף. מה הוא רוצה לעשות לי, למה?
'אתה מבין, המטרה שלי ב'מכשירומטר' הייתה למצוא עוד מישהו
כמוני כדי שאני אוכל סוף סוף להרפא מהמחלה. עכשיו, כשסוף סוף
מצאתי עוד מישהו כמוני, אני אוכל להרפא! להרפאאאאא!'. זלמן צחק
כמו מטורף. 'ואיך אתה מתכוון להרפא, בדיוק?'
זלמן הפסיק לצחוק. 'אה, חשבתי שתבין את זה עד עכשיו. אתה מבין,
כל העניין הזה של ראייה הוא גנטי. הבעיה עם להיות היחיד שרואה
היא שאי אפשר לבודד את הגנים. זאת אומרת, אפשר, אבל אני לא
יהיה אידיוט מספיק ואעשה את זה על עצמי, אתה מבין? כאן אתה
מגיע. אני מתכוון לכלוא אותך, ולעשות עליך ניסויים עד שאני
אבודד את הגנים הנוראיים האלה! ואז אני אהיה נורמאלי!
נווווווורמאלי!!!'. זלמן התחיל לצחוק שוב. אני נכנסתי ללחץ.

...ובצדק. הייתי לכוד שם, במעבדה המופלאה של דוקטור זלמן, כמעט
חצי שנה. חצי שנה מלאת כאב. כל פעם שהוא חדר למאגר הגנטי שלי
ושינה בו דברים הרגשתי כאילו אני נקרע מבפנים, כאב כזה לא
חוויתי לפני זה. כל פעם שהוא חדר אליי, העיניים שלי היו
מכוסות, כדי שלא אוכל לראות כלום. הוא אמר שאם אני אראה בזמן
השינוי זה יכול להרוס משהו. אז כל פעם אחרי שהוא סיים עם
ההתעסקויות, הוא הוריד לי את המטפחת מהעיניים, ושאל אותי אם זה
עבד. ישר יכולתי לראות אם זה עבד או לא. רוב הפעמים התשובה
הייתה שלילית. בזמן הזה, שהייתי לכוד שם, יכולתי להתחיל להבין
למה דוקטור זלמן כל כך שנא את ה'מחלה' הזאת שלו. במעבדה לא
הייתה מראה אחת. לא שבדרך כלל אפשר למצוא במעבדות מראות, אבל
הפעם הסיבה הייתה אחרת. ידעתי את זה, כי...

אחרי הפעם האחרונה שהוא שינה לי את הגנים, אחרי הפעם שהוא
אשכרה הצליח לבודד את הגן הבעייתי, הוא הוריד לי את הכיסוי
מהעיניים. 'נו, מה אתה רואה?' הוא שאל אותי. 'אני רואה... אני
רואה אותך. איש מקריח, טיפה זקן. עור חיוור, כחוש. עיניים
עייפות. משקפיים גדולות. עצמות לחיים גבוהות ומצומקות.' דוקטור
זלמן חייך בסיפוק. 'אז אני מבין שזה סוף סוף עבד, הא?'. 'הא.'
אמרתי לו. זלמן צחק, ושחרר אותי. 'אוקיי, אתה יכול ללכת לדרכך.
מצטער שהטרדתי אותך כל הזמן הזה, אני אפצה אותך איכשהו'.
כשיצאתי מהמעבדה שאלתי את עצמי איך הוא יוכל, לכל השדים
והרוחות, לפצות אותי על חצי שנה של עינויים כואבים.
חודש אחר כך קיבלתי בדואר חבילה. היה מצורף אליה פתק, בו היה
כתוב: "היי, דוקטור זלמן כאן. אני רוצה להודות לך על כל העזרה
ב... מחקר שלי. כתמורה על שיתוף הפעולה, שלחתי לך משהו שאני
חושב שתהיה מרוצה ממנו. בהערכה רבה, דוקטור זלמן". פתחתי את
החבילה, בתוכה נח מכשיר קטן כזה, עם כפתור. הוצאתי את המכשיר,
חיברתי אותו לחשמל ולחצתי על הכפתור. היה קצת רעש כזה של
מכונה, ואחרי כמה דקות הייתה לי צלחת צ'יפס ביד. לא פירה,
צ'יפס. אמיתי, פריך כזה, כמו שצריך.
קראתי לכל המשפחה שלי, לאשתי, בני ובתי המדהימים ביופיים,
והראתי להם את הפלא. 'זהו, משפחה. מעכשיו, אם אתם רוצים צ'יפס,
אתם רק צריכים ללחוץ על הכתפור. המכונה תעשה לבד את כל השאר.
מגניב, הא?'. כולם הנהנו. ראיתי את הפרצופים שלהם, יפים כאלה,
לא כמו שהם היו לפני המכשירומטר. יפים ושמחים. 'כן, אין מה
להגיד', אמרתי ספק לי ספק להם 'גאון הזלמן הזה, גאון'.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין כזה דבר
הוצאת
"זשא"ה"!!!

שלמנאסר מבין
בהוצאה לאור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/2/01 18:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה