הוא בן 18...לא רגע, בן 17...? כבר שכחתי. מאז שאנחנו לא
חוגגים לו יומולדת, איבדתי את תחושת הזמן.
הוא נולד בניו יורק. בצד הלא נכון של ניו יורק. גם אני נולדתי
שם, שנה אחריו.
החיים שם לא קלים. בדרך לבי"ס אתה חייב לקחת את האוטובוס, כי
ללכת ברחוב זו התאבדות לשמה. בדרך חזרה? בדרך חזרה אתה מתפלל
ששום דבר לא יקרה לך, רוב הפעמים התפילה עוזרת, לפעמים היא
לא.
תום תמיד היה שקט כזה, הוא תמיד ישב בסוף הכיתה, לא משיב על
שאלות המורה, לא שואל שאלות בעצמו, רק יושב בשקט, ודי מרחף.
רק אחרי שנתיים שהיינו ביחד באותה כיתה, הוא ניגש אלי בפעם
הראשונה.
"שמעתי שגם את אוהבת את מייקל ג'קסון", הוא שאל בחוסר ביטחון.
"שמעת נכון, ואני גם חולמת לרקוד כמוהו יום אחד", עניתי לו.
"אני כבר יודע חלק מהתנועות שלו", ענית לי, שמח שמצאת נושא
משותף לשיחה.
" באמת? מגניב", עניתי, שמחה שמצאתי מישהו לחלוק איתו את אהבתי
לואקו ג'אקו.
" אולי..אממ....אם את רוצה.. אני יכול ללוות אותך הביתה בסוף
היום, ואז אולי ניפגש...אה...ניפגש אחרי הלימודים מתישהו.."
אמרת, מנסה נואשות למצוא מילים.
"אוקי, אז ניפגש בסוף היום ליד הקפיטריה?" עניתי לו, מנסה לתת
לו תחושת ביטחון.
אז הוא ליווה אותי הביתה. ודיברנו. ויום למחרת גם באת אלי,
וישבנו, וצחקנו ובסוף גם הצלחת ללמד אותי את "הליכת הירח" .
וידענו. ידענו שלא נהיה חברים. כי האהבה שלנו היתה גדולה מדי,
היינו דומים מדי, מכדי שנהיה חברים, כמו בחור ובחורה רגילים.
אבל הידידות שלנו הייתה יותר קרובה מכל חברות בין בחור
ובחורה.
היית בן 13, נראה לי. ואני בת 12. ילדים.
אני זוכרת אותך כשהייתי חולה. אינני יודעת למה, אבל החלטת שאתה
יודע לבשל. ותום, אל תעלב, אבל לא ידעת. כשראית שלא באתי
לבי"ס באותו היום, התקשרת אלי. וכשעניתי לך מנוזלת ועייפה,
החלטת שאתה חייב לבוא ולבקר אותי.
הבאת איתך ספר ענק ועבה, מתפרק ומלא אבק, והצהרת בחגיגיות: "זה
ספר הבישול של סבתא שלי! אני הולך לבשל לך מרק עוף, שיקים אותך
על הרגליים!"
בשעה שאני שכבתי במיטה, אתה עמלת במטבח. שמעתי את הסירים
הנחבטים, את הדברים נופלים על הרצפה, ואת הצעקות שלך: "אל
תדאגי, הכל בסדר... שיט, העוף!"
ואז, כשעמדת מולי, שמח ועליז, אחרי שסיימת להכין את ה"מרק",
הגשת לי את הגועל נפש הירוק הזה, ואיחלת לי: "בתאבון ורפואה
שלמה!", ואני? אני הייתי עסוקה בלהתפלל שאני לא אקבל קלקול
קיבה מהמרק שלך. קיבלתי. וכששאלת אותי ממה זה יכול להיות,
עניתי לך שכנראה מהאוכל של אמא שלי, שכידוע לא יודעת לבשל.
אני זוכרת את יומולדת 13 שלי. הוא החליט שהוא רוצה ללמד את
הבנים אצלנו בכיתה לרקוד כמו מייקל. החליט שהוא רוצה להכין
ריקוד קטן, כמתנת יומולדת. אחר כך סיפרו לי כמה קשה עבדת איתם.
אני לא יודעת למה התעקשת- זה היה ברור שהם לא נועדו להיות
רקדנים. וביום ההולדת שלי, מול כל הכיתה, עמדתם, אתה והבנים,
ורקדתם. אני כל כך שמחתי, הייתי כל כך מאושרת, והוא רק חשב כל
הזמן על הצעדים שבהם הם פישלו. היית כזה פרפקציוניסט!
אני גם זוכרת אותו מעודד אותי בפעם הראשונה שחבר שלי נפרד
ממני. כשהוא אמר לי שלא כדאי לי להיות חברה של קווין, לא
הקשבתי לו. אהבתי את קווין מאז שהיינו קטנים, ותמיד הייתי
בטוחה שהוא לא מסתכל אפילו לכיווני, אבל אתה צדקת תום. קווין
לא באמת אהב אותי, הוא סתם התערב עם חברים שלו שהוא יצליח
"להגיע איתי רחוק". ואז, כשהוא הבין שאין לו סיכוי, הוא נפרד
ממני. ותום, אתה באת אלי באותו יום אחר הצוהריים, עם דלי של
גלידה, והרבה מאוד עוגיות. ישבנו ואכלנו, ואתה המשכת לומר לי
שקווין לא שווה את כל הבכי הזה. ואחר כך, בערב, אתה הקאת את כל
מה שאכלת. ראיתי שיש לך בחילה, והרגשתי שאכלת יותר מדי, אבל
אתה דאגת לומר לי שאתה מרגיש טוב, והעיקר שאני אהיה שמחה ולא
עצובה. תום, אם אמא שלך לא הייתה מספרת לי יום למחרת איך הרגשת
בערב, לעולם לא הייתי יודעת. אף פעם לא אהבת לשתף אותי בדאגות
ובבעיות שלך, תמיד רצית שאהיה מאושרת.
עוד זיכרון מתוק שלי ממך תום, היא הפעם שבה הלכנו לקולנוע, כי
שמענו שמייקל מופיע בסרט אחד, בתפקיד מאוד קטן. הוא התעקש
לשלם על שנינו, התעקש לומר לי שגברת לא משלמת על עצמה. היית
ג'נטלמן או שוביניסט? לעולם לא אדע. ישבנו בשורה השנייה, בדיוק
באמצע, אחרי שדאגת לשכנע זוג ילדים קטנים שיחליפו איתך
כרטיסים. ראינו את הסרט בשקט, זוללים פופקורן וצוחקים
מהבדיחות, עד שמייקל הופיע. תום, אתה זוכר איך קמת והתחלת
לצרוח? אני זוכרת...... אני גם זוכרת איך הסדרן רץ אלינו
והוציא את שנינו במהירות מהאולם, והזהיר אותנו לא לחזור לשם
יותר. ואנחנו צחקנו לו בפרצוף, ורצנו משם מהר.
ואני גם זוכרת איך היית ביישן עם בנות. מאז שהתחברנו, אני לא
זוכרת שהייתה לך חברה. אני גם תוהה לפעמים, אם הייתה לך אחת
לפני. אני זוכרת את כל המסיבות שהלכתי אליהם איתו. הוא היה
יושב בצד ולא מזמין אף אחת לרקוד. כל כך ביישן. כל כך שקט. כמו
בכיתה, כך גם במסיבה. ולפעמים הייתה מתגנבת ללבי ההרגשה, שאולי
הוא בכלל לא אוהב ללכת למסיבות, שאולי הוא מעדיף להישאר בבית
לבד. אבל באת, אם בגלל רצון, או בגללי, אתה באת. וישבת שם
בשקט, מחכה עד שאתעייף, ואז תלווה אותי הביתה.
אתה זוכר איך היינו יושבים בבית, לבד, בשקט, בימים קרים,
כשבחוץ ירד הגשם. היינו מדברים, על הכל. וצוחקים על האפשרות
שנתחתן יום אחד, אתה ואני, כי אף אחד אחר לא ירצה להתחתן
איתנו. ודיברנו על איך הילדים שלנו יראו, ואיך הם ידעו לרקוד.
גם תכננו איך נהפוך אותם למעריצי מייקל מבטן ולידה.
החיים היו יפים, נכון תום? החיים שלנו היו שקטים ושמחים.
אבל אז..אז..אז באותו יום, ראיתי אותך מדבר א י ת ם. ולא
יכולתי להאמין- הרי אתה לא טיפוס של כנופיות. נכון, אני יודעת
שהשתנת מאז אותו היום שבו אבא שלך נורה. אבל הוא לא היה לבד-
גם אני לא האמנתי שאבא שלו יכול להיות חבר בכנופיה, גם אני לא
האמנתי שאבא שלו בורח מעברו, וגם אני לא האמנתי אז, שהוא באמת
מת. אבל לא ידעתי שאתה יכול להיות אלים, לא ידעתי שאתה יכול
אפילו לדבר עם אנשי כנופיות. הרי זה מה שאהבתי בך- את שלוות
הנפש שלך. את השלווה הנהדרת הזו שלעולם לא נעלמה ממך, שתמיד
הייתה שם איתך, שיכולתי להרגיש בה. וגם ידעתי שבאותו יום שקברו
את אבא שלו, השלווה הזאת נקברה יחד איתו. יכולתי לראות שהיא
נעלמה, לפי התנועות שלו, לפי המבט הריק שעמד מאז בעיניו. אבל
כנופיות? תום...
כן, שמעתי על מה שדיברתם, למרות שבאותו יום ששאלת אותי אם
שמעתי משהו, עניתי לך שלא.
שמעתי איך הם הציעו לך להצטרף אליהם, כנופיית "הדרקון הנוקם"
או משהו דומה לזה... שמעתי את ההיסוס בקולך, את אי השקט ואת
הפחד שעמדו בעיניך בשעה שניסית לדחות את הצעתם, בשעה שניסית
להסביר להם שאתה לא אדם אלים, לא בנאדם של כנופיות, אלא אדם של
heal the world. אבל הרגשתי, שעמוק בפנים, אתה כן רוצה להצטרף
אליהם. עמוק בפנים, אתה מחפש נקמה, מחפש אשמים למות אביך.
וגם הם הרגישו את זה. ובסוף- הם הצליחו גם לשכנע אותך במה
שידעת כבר מזמן- אתה רצית להצטרף אליהם.
כן, גם עקבתי אחריך באותו יום, ראיתי איך הלכת למחבוא שלהם,
ראיתי איך הם שרטו אותך שריטה עמוקה מאוד ביד, ואיך ניגר ממך
הדם בשעה שדקלמת את השבועה שלך. הייתי שם תום, ראיתי איך
התקבלת לכנופיית "הדרקון הנקמני" או משהו כזה.
ומאותו היום התחלת להתרחק ממני. מה השתנה בך כל כך? איך שבועה
קטנה יכלה לקחת אותך ממני?
פה ושם הסתובבו שמועות על כל מיני מעשים לא חוקיים שהיית מעורב
בהם. כל פעם שהשמועות הוגנבו לאוזני, דחיתי אותם בתוקף,
והמשכתי למלמל לעצמי שאתה לא פושע, סתם אחד שמסתובב עם האנשים
הלא נכונים... כנראה שאני יותר טיפשה משחשבתי בהתחלה.
היית בן 14 וחצי כשהתקבלת לכנופיה. עדיין ילד.
איך הם עבדו עליך תום. הבטיחו לך נקמה, בחורות, כסף, רק שתחפה
עליהם, כי עדיין היית "נקי" מבחינת המשטרה.
עד שבאותו היום נעצרת. לא אמרו לי למה הוא נעצר, באיזו האשמה
ואיזו סיבה, רק ידעתי שלא באת ללימודים, וזה הספיק לי.
ואז החלטת, שאתה רוצה מעמד מיוחד בכנופיה. לא הספיק לך להיות
הטירון החביב עליהם, אתה רוצה עוד.
אני לא מאמינה, עד היום, כשאני נזכרת איך החלטת להפוך למישהו
חשוב בחבורה.
הוא החליט לחסל מישהו. אתם יודעים- להרוג מישהו חשוב מהכנופיה
היריבה. אף פעם אני לא אוכל להבין איך החלטת לעשות את זה. מה
עבר לך בראש?
את הפרטים המלאים סיפקה לי המשטרה. הם סיפרו לי שהחלטת להרוג
את ראש הכנופיה היריבה. להרוג את הסגן לא היה מספיק טוב
בשבילו, הוא תמיד הרגיש חייב להיות מספר אחד. אז החלטת להרוג
את הראש.
אתה כבר התרחקת ממני באותה תקופה, היית עמוק בעולם הכנופיות,
ולא ידעתי על התוכנית שלך. אם הייתי יודעת, הייתי עוצרת אותך
תום! הייתי יכולה למנוע את הבאות, אבל לא ידעתי, כי העדפתי
לשתוק, לתת לך להתאבל על אביך בדרכך, לא ידעתי תום!
לפרטים של איך ומתי ועם מי, לא רציתי להיכנס עם המשטרה. לא
עניין אותי לדעת איך רצחת את הבחור, לא רציתי לדעת מתי ולא
הרגשתי חייבת לדעת מי השותפים שלך. רק ידעתי שאתה עשית את זה,
אתה היית המתכנן, הראש מאחורי התוכנית השטנית הזו.
היית תמים, אתה יודע?
הוא חשב שאם הוא ירצח את ראש הכנופיה היריבה, "הדרקון והנקמה",
או משהו כזה, יחפו עליו, יגנו עליו מפני הנקמה האכזרית של
הכנופיה היריבה. איך יכולת להאמין בדברים כאלה תום? באמת היית
כל כך תמים?!
את הפרטים האחרים, המשטרה סיפרה לי. הם סיפרו לי איך הוא
התקשר, לפי המקורות שלהם, לראש הכנופיה שלו. איך הוא סיפר לו
מה הוא עשה. איך ראש הכנופיה שלו הבטיח לו- "אל תדאג, תום
בייבי, אני אגן עליך, פשוט תישאר איפה שאתה." אני עדיין יכולה
לדמיין איך הרגשת- מבוהל, מפוחד מהמעשה שלך, ועם זאת גם מלא
ביטחון בראש הכנופיה.
לא יכולת לנחש שהוא יבגוד בך, יספר לכנופיה היריבה איפה אתה,
כדי שלא יתנקמו בהם. כנראה שהחיים שלך חשובים להם פחות מהחיים
של מישהו חשוב בכנופיה.
פה הפסקתי את המשטרה. לא יכולתי לשמוע יותר. לא רציתי לשמוע
יותר.
היית בן 15, תום. בן 15 כל כך תמים. כבר לא ילד, אבל בוודאי
שלא מבוגר.
המשטרה קראה לי אליהם, וביקשו שאני אזהה אותך. לזהות אותך?
המשימה הכי קלה שקיבלתי בחיים שלי!- זה מה שחשבתי.
אז נכנסתי לחדר צר ומצחין. והיו שם מיטות רבות, ועליהם מתים.
ואתה פשוט שכבת שם, מחוסר חיים, מחורר מכדורים, ועיניך בהו
בתקרה, פניך חסרי הבעה.
שום דבר כמעט ולא השתנה בך, חוץ מדבר אחד- השלווה חזרה לעיניך.
לא ידעתי איפה אתה עכשיו, אבל היית שליו, לא מבוגר ולא ילד, בן
15 בסך הכל, פרח שנקטף באלימות.
אז זיהיתי אותך, ופרצתי בבכי, ורצתי החוצה, חזרה הביתה.
וצעקתי, וצרחתי, ורציתי לנקום, אבל לא יכולתי. איך אני אוכל
לנקום? הרי נקמה גרמה לך למות, נקמה וטיפשות.
שאלות רבות יש לי- למה עשית את זה? למה הכנופיה שלך כל כך
אכזרית? מה אני אמורה לעשות עכשיו? אני אמורה לנקום? לעבור
דירה-? כי כל מקום בבית שלי מחזיר אותי אליך... לבכות ולהתגבר?
לא לבכות ולעולם לא לשכוח? רק שאלה אחת לא יוצאת לי מהראש,
שאלה לא ברורה, לא קשורה- איך קוראים לכנופיה שלך, תום? למה
אני לא יכולה לזכור פרט כל כך קטן?!
במקרה שלנו לא היינו צריכים להתחתן- המוות כבר הפריד ביננו.
והיום, אני עומדת וקוראת את זה. ומולי הארון שלו. ושוב, הוא
שוכב שם חסר חיים, ילד אבוד, ילד לעולמים. ומולי כל המשפחה
שלו, והסבתא בוכה, האם חסרת הבעה, והאב? האב כבר מזמן עם ילדו,
עם תום שלי. ואני עומדת וקוראת פה את כל הזיכרונות שלי ממך,
וכל זיכרונותיי עוברים מול עיני, החיוך שלך, השלווה שנקטפה ממך
ואז חזרה לעיניך, הלוויה של אבא שלך, הריקודים שלך, הקולנוע,
הפעם הראשונה שדיברנו...
הייה שלום תום, אני הולכת להסתובב עכשיו, ולא להסתכל אחורה.
אני הולכת לומר לך שלום ולא להתראות, לא מכעס, לא מכאב, אלא
בגלל שאתה כבר לא תחזור.
שלום תום. |
