"פרדוכס - פרי זיוני השכל של הציניות"
- לאנס קורווין



היה לי אידיאל, זה היה מזמן, כיום הוא נראה לא חשוב.
אם חושבים על זה מספיק, זה נראה כאילו נלקח מאיזושהי אידיליה
נדושה, סגנון האחים גרים והאנס כריסטיאן אנדרסון, מהסוג הזה,
כאשר אפילו אם יש רעים, הם לא עד כדי כך מזיקים, הכי גרוע, אם
הם כן מזיקים, אז לפחות הם עושים את זה בסטייל - זה היה
האידיאל, ה"סטייל האנושי", אם עוד נשאר ממנו משהו, לאחר שאנשים
מדורי דורות דאגו למחוץ ולדרוס אותו ברגליהם, כדי להפוך את חיי
כולנו לקשים יותר, ואפילו נואשים יותר.
אך ידעתי בזמני, כשחשבתי על אותו אידיאל, כי כמו כל דבר
אידיאלי, עתידו להעלם מפעת השיעמום שבדבר, וחוסר הגיוון,
המהירות והעניין, אין מה לעשות, לא משנה כמה נבקר זאת - האדם
מכור לרוע.
למרות שזה נשמע רע ומאיים, אין זה כך, אצל רוב האנשים זה מתבטא
בקריאת כתבה בעיתון על אנס או רוצח כזה או אחר, במקרים יותר
טובים, על שחיטויות ושערוריות מין כאלו או אחרות, במקרים בלתי
אפשריים - זה לא קורה בכלל. איני יכול לדמיין מצב של אדם שלא
ידע מעולם מהו רוע, מהו התפל והאיום שבמין האנושי, קשה לי
להאמין שיש תמימות כזאת, ואם יש, משאר אני כי היא שבלונית
ומשעממת עד אימה.
אז אנחנו כאן בפרדוקס, סתירה כזאת או אחרת שמציבה לנו אך ורק
שתי אפשרויות, הראשונה - לחיות כפי שאנו חיים היום, כאשר הצד
האפל שבחיינו מתבטא רק בידע, ולא בהתנסות - לפחות ברוב הזמן.
והשנייה - לחיות בתמימות דעים, במן שיעמום, ומצב סטטי מתמשך,
שאינו נותן לנפשו ולאופיו של האדם לפרוח, כי יודעי דבר היו
אומרים -
"הסבל מכשל את האופי", ואפילו אם התכוונו אותם אנשים לסבל פיזי
וממשי, הרי שאני מתכוון לידיעה שבדבר, ולא בהתנסות, אם כי
סגנון חיינו המהיר והצפוץ, אינו מתיר לנו להשאר נקיים, ולהעביר
את חיינו מבלי ששום דבר רע לא יקרה לאף אחד ממכרינו ויקירינו.
לסיכומו של דבר, הרשו לי לצותת משפט שלדעתי אומר הכל -


"הכל תמיד בסדר, וכל אחד מוכרח לעשות בדיוק מה שהוא עושה".
קורט וונגוט - בית מטבחיים 5.


פרדוכס - קורע את מיתרי השכל, ומשאיר אותך ללא הבנה ממשית, מה
הטעם?, מה לעזאזל הטעם?.