[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאלה ליין בלייר
/
ריקוד ראשון

נצנוץ הפנסים חודר אלי דרך הוילון, כרמזי מתיקות האושר הנגלים
לכלה מבעד להינומה. תכף יבוא אורי וייקח אותי במכונית של
הקיבוץ ואני ארחף לי שם בשמלה הפרחונית הקצרה והיפה שלי, כאילו
החגיגה הקיצית נועדה לי.

האם יזכור שלבשתי את השמלה הזאת בפעם הראשונה שנפגשנו בפאב של
עומר?





בשביל הטובל בריח דשא ולילה, אורי מצביע על זוג זקוף וגבוה
המתקדם לעברנו. האישה נמרצת וגמישה, עטופה בצעיפים נוזליים,
בצבעים כהים של ים, ובתכשיטים בוהקים והגבר בכבדות שקטה
ובהירה, "אלה ההורים שלי" הוא אומר.
אני מחטטת בראשי למצוא את התמונה שלהם יושבים על הבאר, כמו
שראיתי אותם אז, כשלילך סיפרה לי עליהם, "תמיד היו זוג יפה
תואר" היא אמרה, "אצולת הקיבוץ", אבל כל מה שאני זוכרת זה שני
מבוגרים שנוכחותם זרה בתוך הפאב הרועש, המלא בחיילים בחופשה.
עיניה הכחולות של לני בוהקות אליי כמו תכשיטיה, מצועפות כמו
צעיפיה, מוזגות בי שלווה, מלטפות. שיני הפנינה שלה נגלות מתוך
חיוך רחב, "אני שמחה לפגוש אותך" היא אומרת ומושיטה לי יד רכה
ומצלצלת, "אורי סיפר לנו עלייך הרבה."
"אימא שלך נחמדה" אני אומרת כשאנחנו מספיק רחוקים, "נראה לך
שמצאתי חן בעיניה?"
אורי מגחך, פניו קרושות "גם אם הייתי מביא קופה הביתה היא
הייתה מוצאת חן בעיניה, אימא שלי אוהבת את כולם."

שתי נקודות אור מפציעות מסוף השביל, נוגה זהוב, "לילכי!" אני
קוראת ומדלגת לכוון עגלת התאומות, מחבקת את לילך שפניה הסמוקות
תמיד מתעגלות לעומתי בהפתעה "הי חמודה" היא מחבקת אותי. "אתה
הולך להביא בירה?" אני קוראת לאורי ושוכחת לגמרי מהצריבה שבערה
לפני רגע בבטני, "תביא לי גם."
לילך ואני מביטות בגב המתרחק של אורי והחיוך מקבל משמעות חדשה
"תלווי אותי לשולחן" היא אומרת, "ותספרי לי הכול. איך הולך
איתו?"  

אורי חוזר עם שתי כוסות שקופות, צהובות ותוססות ומגיש לי אחת.
אני מביטה בגב של הכלה הנע בגמישות נחשית על רחבת הריקודים,
"היא רוקדת יפה" אני אומרת ואורי סוקר את רגליי היחפות שהקצב
מתפתל בתוכן, "אני לא יודע לרקוד" הוא אומר.
"זה לא משנה" אני מלטפת את לחיו כמנחמת, "אני עדיין רוצה
אותך." אורי מצמיד אותי אליו ואני חושבת, בטח אנחנו נראים נורא
יפים עכשיו ואושר לח מתפשט בי.  
"בואי נלך אלי" הוא לוחש לי.
"אני אלך להגיד ללילך שלום".

בין ערמות של כיסאות פלסטיק לבנים, מתנופף שוב אותו מוך זהוב
וצחוק ילדי מתוק נשמע מרחוק, מעורבב בצחוק שקול וחכם, הצחוק של
לילך. אני עומדת שם, לא יכולה לזוז והאוויר תקוע לי בריאות.
אני מבינה פתאום כמה שהאושר שלי לא אמיתי. אני לא יכולה להניף
ילדות באוויר.
אני מבחינה בבקבוק יין על אחד השולחנות, ורוד ולח כפרח מפתה.  


כשאני חוזרת אורי מביט מבודח בבקבוק שבידי,
"מה?" אני מגלגלת עיניים.
"בואי" הוא תופס לי את היד ואני נשרכת אחריו בצייתנות, כילדה
מתפנקת המודעת לכוחה, ברחבת חדר האוכל, בשבילים הרעננים של
הקיבוץ, במדרגות השיש החלקות, עד לחדרו, למיטתו.
"אתה אוהב את איך שאני נראית?" אני שואלת.
"כן, אבל אני אוהב אותך בגלל מי שאת ולא בגלל איך שאת נראית."
הקלות שבה הוא מדבר על אהבה מכבידה עליי.
"אבל יש דברים שאתה לא אוהב במראה שלי."
"אז מה? יש גם דברים שאת לא אוהבת אצלי".
"לא נכון."
"ממש."
אני מסתכלת בעיני הג'לי השקופות שלו "את העיניים שלך אני לא כל
כך אוהבת" אני משקרת, "הן חלשות."
"ומה עוד?"
"זהו."
אורי נראה מרוצה "את רוצה לדעת מה אני לא אוהב אצלך?"
"לא! וגם תבטיח שאף פעם לא תגיד לי."
הוא צוחק, "אני מבטיח. פעם נשכב?" הוא מרצין.
"למה לא?"
"את קרה כמו דג."
"לא נכון" אני מתחמקת מעיניו אל הפרא השחור שמעבר לחלון.
הלוואי שיבלע אותי לתוכו.
"היית צריכה להגיד לי שאת פריג'ידית" הוא אומר.
"אבל אני לא פריג'ידית, אני ביישנית."
"אם תמשיכי לעשות רק מה שנוח לך ולא מה שקשה לך, לא תתקדמי אף
פעם." אני מביטה בלהבות הקרות של עיניו "את מקשיבה לי?"
אני לא עונה.
המבט של אורי מתכווץ, הוא נשאב ומתכנס לתוך נקודה פנימית זעופה
"אני לא כמו כולם, את מבינה? תשכחי את מה שהיה לפניי, תמשיכי
הלאה. נמאס לי כבר לראות את כל הבני זונות שפגעו בך כשאת
מסתכלת עליי. תראי אותך, איך שאת רועדת, את רוצה להישאר תקועה
כל החיים עם הפחדים שלך?"
אורי מסיר את חולצתו וזורק אותה לרצפה. בטנו נחשפת לעיניי,
בולטת באמצע הגוף הרזה שלו, כאילו בלע אבטיח קטן, עורו הלבן
מתוח מעליה ובמרכז פעור חור עגול ורחב, צלקת טבורו, מזכרת
לניתוק האכזר, אות לכאב הנצחי.
ידיו נשלחות אל השמלה שלי, הפנים שלו קפואות.
"רגע!" אני צועקת ומושכת את השמלה למטה "חכה, חכה חמש דקות."
"אל תיכנעי לפחדים שלך."
"אז תוריד את המשקפיים, תכבה את האור."
"אני לא מכבה את האור ולא מוריד את המשקפיים... תורידי עכשיו
את השמלה או שאני הולך מפה." הוא קם על רגליו, חלקיקי אימה
מתפוצצים בראשי כמו זיקוקים.
"בסדר, אני אתפשט." הוא מתיישב שוב מעליי, עיניו מוריקות,
סוערות מתחת זגוגיות המשקפיים, "אבל אל תגיד כלום. רק תחבק
אותי."
"בסדר."
אני מהדקת את העפעפיים מעל עיניי עד שעיגולים בוהקים מרצדים
מולי בפראות ורשע, מסירה את השמלה בתנועה מהירה, כאב חד דוקר
אותי. לרגע אני שוכבת שם, גוף בלי עור, הכאב מטפס בתוכי, חונק
את גרוני ואז הבטן הכדורית של אורי צונחת עליי ומכסה אותי, חמה
ורכה. אני נועצת בה את ציפורניי בכל הכוח, טלפיים חלשים,
חבולים, מוצצת אותה בכל הפה כאילו הייתה שד גדול, עד שהחיים
חוזרים אליי לאט, זוחלים בשתיקה, שונים וחזקים יותר. נולדים בי
מחדש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ישרף הזין,
יחיה המלפפון!








פרובוקטורית


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/5/02 3:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה